נצחון ע"י הפצצה אווירית – המקרה הישראלי
הפצצה אווירית שמטרתה לנצח נוסתה במספר לא מבוטל של פעמים. כתבתי בעבר שיש 4 אסטרטגיות של הפצצה אווירית:
ענישה – תקיפה של מטרות אזרחיות (ערים או תשתיות) שמטרתה להביא למרידה או התפוררות חברתית, שתוביל את ההנהגה לכניעה.
איום בהסלמה – שכלול של אסטרטגיית הענישה, מתוך הבנה שאנשים מסתגלים מהר יחסית לכאב, ולכן צריך יכולת לגרום להם לכאב הולך וגובר, ולאיים ביכולת להסלים בהמשך, כדי לכפות עליהם את רצונך.
שלילה יכולת (תקיפת יכולת צבאית) – נטרול האסטרטגיה העיקרית של היריב, באופן שתמנע ממנו את היכולת להכאיב בחזרה, ולאור זאת הוא ייאלץ לחתור לסיום המלחמה.
עריפה – חיסול ההנהגה ויכולותיה לפקוד על כוחות המשטר והצבא.
כיצד ישראל עשתה שימוש בהפצצה אווירית על מנת לנצח ומה היו התוצאות של ההפצצות האלו?
מלחמת ההתשה –
מיד אחרי מלחמת ששת הימים כאשר המצרים חידשו את האש, הפציצה ישראל בארטילריה את בית הזיקוק של סואץ שהפיק מעל 80% מהנפט המצרי. מרבית תושבי סואץ ואיסמעליה עזבו. זה הביא לשנה של שקט.
במהלך המלחמה ישראל ביצעה עשרות מבצעים בעומק מצרים, רובם כוונו כנגד מטרות צבאיות ומטרתם היתה להביך את נאצר, ולזרוע דמורליזציה בצבא המצרי שתגרום לו להפסיק את ההפגזות על כוחות צה"ל. מרבית מבצעי העומק והפצצות של ישראל כוונו כנגד מטרות צבאיות מצריות, במהלך המלחמה נהרגו מעל 10000 מצרים, ולא יותר מ-4000 אזרחים (ככל הנראה שפחות). האבידות בכוח אדם לא היוו בעיה משמעותית עבור מצרים, ואילו את האבידות של הרכוש הצבאי הרוסים השלימו בקצב תכוף.
במהלך מלחמת ההתשה ישראל עשתה שימוש ב-3 אסטרטגיות של הפצצה אווירית: ענישה, בעיקר ע"י ארטילריה), שהביאה לשקט בפעם הראשונה, אבל לא הועילה אחרי שהתחדשה המלחמה; איום בהסלמה, ע"י הגדלת עוצמתם של המבצעים הצבאיים, שלא נשאה פרי; שלילת יכולת – תקיפה של הארטילריה המצרית ובהמשך סוללות הטק"א שהציבו המצרים. תקיפות אלו הסבו למצרים נזק כבד בכוח אדם, אבל לא נטרלו את יכולת הארטליריה המצרית כיוון שלמצרים היו כמויות שלא ניתנות לחיסול, ולאחר ההתערבות הסובייטית התוצאה היתה כשלון במניעת בנית קו סוללות קדמי.
מלחמות ישראל באש"ף –
החל מ-1970 כאשר אש"ף החל להתבסס בלבנון הוא יזם מעשי טרור רבים נגד ישראל (בין אם חדירות וביצוע פיגועים ובין אם ירי ארטילרי לעבר ישובי הצפון). בתגובה ישראל ביצעה הפצצות ענישה רבות (וגם פשיטות קרקעיות) על מנת להביא להפסקת פעולות הטרור של אש"ף.
במהלך שנות ה-70 נהרגו למעלה מ-2000 פלסטינים בדרום לבנון, מתוך כ-160000 (1.25%).
ישראל לא ניסתה וגם לא היה באפשרותה לצמצם את יכולת הארטילריה של אש"ף, כדי לאכוף את הפסקת הירי, ולאש"ף לא היה קושי לחדש את הארטילריה שנפגעה.
התקיפות של ישראל לא הביאו לצמצום או לריסון פעולות הטרור, ואלו גברו או התמעטו בצורה נקודתית ולא כתוצאה משינוי מדיניות כולל של אש"ף.
מלחמות ישראל בחיזבאללה –
החל מסוף שנות ה-80 חיזבאללה היה הגורם המרכזי לפעולות טרור מגבול הצפון. עיקר הפעילות של חיזבאללה התרכזה בפגיעה בחיילי צה"ל ברצועת הבטחון. קטיושות לעבר ישראל נורו בדרך כלל רק אחרי שנהרגו אזרחים לבנונים מפעילות צה"ל.
מבצע "דין וחשבון" – לאחר שחיזבאללה הצליח להרוג כמות משמעותית של חיילי צה"ל, ישראל יזמה את המבצע, בו ניסתה אסטרטגיה של ענישה, וגרמה לעזיבתם של כ-300000 שיעים לכיוון בירות, בתקווה שאלו ילחצו על ממשלת לבנון להפסיק את תקיפות חיזבאללה. ישראל וחיזבאללה הגיעו להסכם הפסקת אש אחרי שבוע, שלא הביא לשינוי משמעותי במציאות.
מבצע "ענבי זעם" – הפעם ניסתה ישראל גם אסטרטגית ענישה, וגם פגיעה ביכולות. בתחילת המבצע ישראל פגעה גם בתשתיות לבנוניות ובהמשכו ניסתה לפגוע גם ביכולתו של חיזבאללה לשגר קטיושות לעבר ישראל, אך לא היתה לישראל יכולת מבצעית כזאת, ולכן שתי האסטרטגיות הללו נכשלו. גם הפעם הושג הסכם הפסקת אש בו חיזבאללה התחייב לא לירות קטיושות לעבר ישראל ולא לפגוע בה ממרכזי אוכלוסיה, וישראל התחייבה לא לפגוע באוכלוסיה לבנונית. המבצע הביא לשקט למספר חודשים שהופר אחרי שחיזבאללה חידש את הפגיעה בחיילי צה"ל ברצועה וישראל פגעה באזרחים לבנונים כתוצאה מכך.
מבצע "רפואה חליפית" – אחרי הבחירות ב-1999 בהן ניצח אהוד ברק, ועוד בטרם הקים ממשלה, החליטה ממשלת נתניהו לתקוף תקיפה מאסיבית של תשתיות לאומיות לבנוניות בתגובה לירי קטיושות של חיזבאללה. בתקיפה הופצצו תחנות כוח ומספר גשרים מרכזיים. התקיפה הביאה למספר חודשים של שקט יחסי. כאשר ישראל ניסתה את האסטרטגיה הזאת שוב, חיזבאללה היה מוכן והגיב בירי מאסיבי.
מלחמת לבנון השניה – במהלך המבצע ניסתה ישראל 3 אסטרטגיות של הפצצה אווירית: ענישה, שלילת יכולות ועריפה. בתקיפות הענישה ישראל הפציצה מטרות בכפרים שיעים בדרום לבנון במטרה לגרום לנזק רב לכפרים הללו. מספר כפרים נפגעו בצורה משמעותית. במקביל, נעשה ניסיון לצמצם את ירי הרקטות הבינוניות של חיזבאללה, תוך התעלמות מירי הרקטות קצרות הטווח. ירי הרקטות הבינוניות התמעט לאורך הלחימה, אך לא פסק לחלוטין, ואילו ירי הרקטות קצרות הטווח נמשך במלוא העוצמה לאורך רוב המלחמה. במהלך המלחמה ישראל ניסתה לחסל את נסראללה ונכשלה בזה. כל האסטרטגיות הללו לא הביאו לסיום המלחמה ולכפיית תנאיה של ישראל בסיומה.
מלחמות ישראל בחמאס –
במבצע 'עופרת יצוקה' ישראל הפציצה מהאוויר בפתיחה שוטרים של חמאס, ולאחר מכן תקפה תשתיות של חמאס. ישראל ניסתה 2 אסטרטגיות של תקיפה אווירית – ענישה ועריפה. במהלך המבצע חוסלו מספר מפקדים של הארגון, אך לא בדרג משמעותי שהביא לשינוי בנכונות הארגון להפסקת אש. תקיפות הענישה כוונו כנגד משפחות מפקדי חמאס. גלנט: "בעבר כל מפקד בחמאס בנה בית של שלוש קומות, כאשר קומת המרתף שימשה מחסן לאמצעי לחימה, קומת הביניים הייתה המפקדה שלו ובקומה השלישית התגוררה המשפחה, אחרי שבמשך השנים הם הבינו שצה"ל לא יפגע במבנה בגלל המשפחה. ברגע ששינינו את הקונספט באמצעות התקשרות למשפחה וירי של פצצה בודדת, כשלאחר מכן הבניין הושמד – המפקד נותר מוטרד מכך שאין לו מפקדה וגם אין לו בית לבני משפחתו".
סיום המבצע בהפסקת אש חד צדדית של ישראל, הביא להפחתה של ירי רקטות מעזה לעבר ישראל לפרק זמן מסוים.
מבצע 'עמוד ענן' – נפתח בעריפה של רמטכ"ל חמאס, שלא היתה לה השפעה משמעותית על הקרבות וגם לא על סיומן. בהמשך המבצע לא הצליחה ישראל לפגוע בבכירי חמאס נוספים.
מבצע 'צוק איתן' – האסטרטגיה של ישראל היתה ענישה. תקיפה מאסיבית של מטרות חמאס, שמטרתה היתה לגרום לנזק גדול ככל שניתן ברצועת עזה. יותר מ-5000 מטרות הותקפו אבל לא הביאו את חמאס להפסיק את האש. לקראת סיום המבצע ישראל השמידה מספר בניינים גבוהים ברצועה. כיוון שהפסקת האש היתה מספר ימים לאחר מכן, היו מי שייחסו זאת לכך.
במהלך השנתיים החולפות, מאז החלו הפגנות הגדר והבלונים לעבר ישראל, תקפנו מספר פעמים מטרות "עוצם" דומות, אבל זה לא הביא לתוצאה משמעותית.
לסיכום, ישראל ניסתה את כל אסטרטגיות ההפצצה האווירית. ברוב גדול של המקרים מטרת ההפצצה האווירית היתה ענישה. בכל המקרים זה לא הצליח להשפיע על הלחימה עצמה. משך השקט שהושג אחרי העימותים אקראי ולא תלוי בנזק שחוללה ישראל. פעמים רבות אסטרטגית הענישה משרתת את צרכי הפנים של ישראל, כאשר הלחץ בדעת הקהל יוצר תחושת נזק פוליטי לממשלה.
ישראל נכשלה בעריפה.
בפעמים המעטות בהן נעשה נסיון לשלול יכולות היתה לזה הצלחה מוגבלת, ברוב המקרים ישראל אפילו לא מנסה לעשות זאת, למרות שזוהי האסטרטגיה היחידה שהוכיחה הצלחות בהיסטוריה הצבאית.
לגבי איום בהסלמה, רק בהתשה נעשה נסיון כזה, שלא הניב תוצאות.
מטרת הפוסט אינה לשכנע שישראל צריכה לתמרן קרקעית, כיוון שאין ערך להפצצות אוויריות, אלא להראות את כשלון אסטרטגית ההפצצה האווירית ע"י ישראל. בעיקר להביא לכך שנחשוב מה אנחנו רוצים להשיג, ולא נעשה את מה שאנחנו יודעים לעשות "להפציץ מהאוויר לטובת ענישה".
