למה קשה לסיים מלחמות – עיראק 2003
פוסט נוסף בסדרה על למה קשה לסיים מלחמות. הפוסטים הקודמים התמקדו בכך שמרבית המלחמות מאז מלה"ע ה-2 לא מסתיימות בהכרעה, ובקשיים הנובעים מכך, הפעם על מלחמה עם מטרות מוחלטות – כיבוש והחלפת משטר.
אזהרה: פוסט ארוך
הלקחים:
– בשונה מפתיחת מלחמות בסיומן לא ניתן להכחיש את המציאות. גיבורים על הנייר ביציאה לדרך מתפוגגים כאשר המציאות תופחת על הפנים. הכחשה והתעלמות מעובדות עובדות רק לפני שמגיע חיכוך הקרב.
– הפיכתם של גופי קבלת החלטות ל"נאמנים רצון הקברניט", זה מתכון לכשלון. כך תתקבענה קונספציות, ולא יהיה מי שיאתגר את התפיסות הרווחות, אפילו כאשר אין שום סיכוי שהן יכולות להתממש.
– אסטרטגיה לא יכולה להתבסס על משאלות לב.
– הצבא מתקשה לתכנן את המהלכים המדיניים שנדרשים בשלבים המאוחרים על המלחמה. קשה לדרוש מהמפקד הבכיר שיעסוק בשאלות שנוגעות ליום שאחרי הקרבות. המבחן העליון שלו הוא הצלחת ההתנגשות הצבאית, לא יכולים להיות לו המשאבים הקוגניטיביים לעסוק בסוגיות ארוכות טווח.
– קשה להשקיע משאבים למהלכי הסיום על חשבון המהלכים הצבאיים בפתיחה, וקשה למצוא את האנשים שיוכלו להמליץ על כך.
– הנטיה להאשים את התקשורת בדיווחי שווא, ועיוות המציאות לרעה, טבעית ורווחת.
חודש לפני המלחמה קבוצת התכנון של שלב IV (ייצוב) השלימה את עבודתה, היא העריכה שהמערכה הצבאית תעמוד ביעדים האסטרטגיים של עריפת משטר סדאם. הניתוח העלה שהמבצע ירסק את כל מנגנוני השלטון העיראקי, ובתקופה שאחרי התמוטטות המשטר תהיה הסכנה הגדולה יותר למטרות האסטרטגיות של המבצע. הם העריכו שזה יוביל לזרימה של גופי טרור חיצוניים לתוך עיראק, עלייה משמעותית בפשיעה, היווצרות של כיסי טרור וכוח פנימיים של אנשי שלטון לשעבר, וסיכון לאבדן שליטה על נשק בלתי קונבנציונאלי.
הם המליצו לתכנן ולהקים מערך שמירת גבולות, להיערך להגנת מרחבים ואזורים שצפויים להיפגע כתוצאה מאבדן השליטה, ולגייס משאבים כדי לשמור על החוק והסדר ולבנות מחדש מוסדות שלטון עיראקיים.
ההמלצות נדונו בקבוצת הפקודות של מפקד פיקוד מרכז (CENTCOM) והאחראי על המערכה ונידחו כולן, ללא ויכוח משמעותי על כך. לא היה קצין בכיר אחד שהיה מוכן להתווכח על כך שצריך להקצות משאבים ליום שאחרי, ולא למאמץ העיקרי של הלחימה. אבל עיקר הסיפור של המלחמה לשחרור עיראק הוא לא בעיוורון צבאי, אלא בתהליכי קבלת החלטות ברמה הלאומית.
עיראק נכבשה תוך 3 שבועות במהלך צבאי מזהיר. המתכננים היו מוטרדים מכיבוש בגדאד כיוון שלא רצו להסתבך בלוחמה בשטח בנוי בעיר גדולה כל כך, ולכן חשבו לכתר אותה ולגשש. אבל תוך יומיים הם גילו שאין כמעט התנגדות וכבשו גם את בגדאד. ב-8 באפריל הופל הפסל של סדאם. מיד עם תהילת הנצחון הגדול, הכאוס בבגדאד התחיל והתקשורת דיווחה על כך.
ב-11 באפריל ראמפסלד אמר לכתבים שהסיקור של התקשורת מוטה ולא אובייקטיבי:
The images you are seeing on television over and over and over, it's the same picture of some person walking out of some building with a vase, and toy see it 20 times, and you think 'My goodness, were there that many vases? Is it possible there were that many vases in the whole country?'…
I picked up a newspaper today and I couldn't believe it. I read eight headlines that talked about chaos, violence, unrest, And it just was Henny Penny – 'The sky is falling'… Staff happens… Freedom's untidy, and free people are free to make mistakes and commit crimes and do bad things. They're also free to live their lives and do wonderful things, and that's what's going to happen here
אבל המציאות חזקה יותר, הכאוס היה אמיתי ו…צפוי. רק שכל הדרך אל המלחמה התעלמו ממנו. מי שעמד בראש המתעלמים היה ראמפסלד עצמו, שדרש שלצמצם את המשאבים למתקפה ל-100000 חיילים, לעומת 400000 שהיו בתכניות המקוריות. ראמפסלד סבר שהטכנולוגיה תאפשר לצמצם את הכוחות ולעמוד במשימה. הוא צדק, עיראק נכבשה בקלות. הוא טעה, כי התעלם מכך שהחלק המורכב מגיע אחר כך. הבעיות שנוצרו אחרי נפילת סדאם היו צפויות, לא בהסתכלות בדיעבד, אלא ע"י אנשים רבים לפני המלחמה.
השאיפה להחליף את סדאם חוסיין היתה מדיניות רשמית של ארה"ב כבר ב-1998 תחת קלינטון. בקונגרס הועבר חוק (100:0 בסנאט) שנפתח ב: it should be the policy of the United States to seek to remove the Saddam Hussein regime from power in Iraq and to replace it with a democratic government. בין מדיניות למעשים היה מרחק רב, עד ה-9/11.
בנובמבר 2001 אחרי נפילת קאבול, בוש אמר לראמספלד שיורה לטומי פרנקס מפקד סנטקום, להכין תכניות מלחמה לעיראק. המדיניות של קלינטון "אין מלחמה בעיראק אלמלא סדאם מייצר טריגר לכזאת" התחלפה בקיץ 2002 ל"מלחמה בעיראק בראשית 2003 למעט אם סדאם נכנע מראש". טוני בלייר אומר את זה לקבינט הבריטי ב-23 ביולי:
"There was a perceptible shift in attituda. Military action was now seen as in
בסתיו 2002 התכניות היו בשלבים סופיים. וועדת הסגנים ניתחה 3 תרחישים אפשריים לסיום המלחמה: מעבר מהיר לשליטה עיראקית מחודשת; משטר צבאי בפיקוד סנטקום; ממשלת מעבר אזרחית כלשהי. בוש החליט על האפשרות הראשונה. המועצה לבטחון לאומי המליצה להטיל על ראמספלד את האחריות לתכנון התכניות ל-"אחרי המלחמה" ועל הפעילות הצבאית והאזרחית הדרושה לכך. ראמספלד מינה את דאגלס פיית' להקים משרד לתכנון הפעילות האזרחית, אבל בהוראת בוש, שרצה לשמור את התכניות ליום שאחרי על אש נמוכה, ביטל את זה אחרי כמה ימים.
ב-18 בדצמבר, אחרי שלא היה מסופק מתשובת סדאם לאו"ם בנוגע לנשק בלתי קונבנציונאלי, בוש אמר לקבינט שמלחמה בלתי נמנעת. ראמספלד הנחה את פיית' להקים משרד לתכנית האזרחית ליום שאחרי המלחמה, שהוקם רק ב-20 בינואר אחרי צו נשיאותי של בוש, בהובלתו של תא"ל במיל' גאי גארנר.
4 ימים אחר כך פרנקס הציג את התכניות הסופיות לראמספלד כאשר התכניות ליום שאחרי המלחמה ריקות מתוכן עדיין. האחריות על תכנון היום שאחרי נפלה בין הכסאות. ליום שאחרי ולתכנונו לא הוקצה משאבים אמיתיים. בסוף פברואר הצליח גארנר לאסוף מספר אנשי ממשל מכל המשרדים לקיום משחק מלחמה על היום שאחרי המסקנות שלו היו שהתכנית נדונה לכשלון אם לא יפתרו מספר בעיות:
– הגדרה ברורה של סמכות ואחריות בממשל ובצבא ביום שאחרי סיום הקרבות.
– צורך להבהיר מי יפעל בתור כוח שיטורי ויאכוף את החוק והסדר ביום שאחרי. המלצה לשלב משטרה אזרחית ביחד עם הגדרה שפעולת הצבא תהפוך לשיטורית.
– נדרש להגדיר הגדרות חוקיות ומשפטיות, ואת כמות הכוחות שתידרש כדי לאכוף את החוק והסדר. ההערכה היתה שנדרש יהיה לתגבר את הכוח שיכבוש את עיראק.
– גיוס מיידי של משאבים להקמה מחדש של גורמי אכיפת חוק וסדר.
כאשר נכבשה בגדאד 5 שבועות לאחר מכן, לא היתה שום תכנית כיצד לאכוף מחדש את החוק והסדר, לא ניתנו הנחיות ולא היו משאבים כיצד לגייס אנשי ממשל, עובדי מדינה והקמת מוסדות שלטון מחודשים. גארנר, שהמתין בכווית, ביקש מפרנקס שיציב אותו בבגדאד מיד כאשר ההידרדרות המהירה התחילה, וזה אכן עשה זאת, אבל לא היו לא אמצעים למנוע את הכאוס וההתפרקות. בחודש שאחרי נפילת בגדאד המדיניות האמריקאית לגבי עיראק התנהלה בארבעה נתיבים שונים: החיילים שכבשו את המדינה נקלעו לעסוק בעניינים אזרחיים וצרכי היום יום של האוכלוסיה, בהצלחה מועטה. במקביל לכך שהם נערכו לעזוב את המדינה המחליפים שלהם נעצרו מלהגיע; גארנר מנסה להקים מוסדות שלטון ע"י הידברות עם גורמים אזרחיים ללא הצלחה; לבסוף בוושינגטון, התחילו בכירים לבחון תכנית חילופית של שליטה אמריקאית משמעותית יותר ע"י הצבה של כוחות רבים נוספים
ב-6 במאי הכריז בוש על מינויו של פול ברמר כאחראי על השליטה והסדר (CPA – Coalition Provisional Authority) בסוגיות הלא צבאיות של הממשל העיראק. ברמר הגדיר את תפקידו כמשהו בין תפקידו של מקארתור ביפן ולוסיוס קליי שפיקד על השליטה האמריקאית של גרמניה הכבושה. בימים אחרי הגעתו לעיראק עשה ברמר 3 טעויות ענקיות שהובילו לכאוס: מהלך של דה-בעת'יזציה שתוכנן מראש ע"י ממשל בוש להסרת כל הגורמים שהיו קרובים לסדאם חוסיין; פרוק הצבא העיראק; הכרזה על שלטון חוק אמריקאי לתקופה לא מוגבלת.
הפעלת ה-CPA (גוף שהוקם כתוצאה מלקחי הבניה של יפן וגרמניה אחרי מלה"ע ה-2) היה אלתור שלא תוכנן מראש לפני הפלישה. כפי שאמר תא"ל וויליאם וובסטר אחד הסגנים במפקדת סנטקום "פרנקס אמר לנו שמזכיר ההגנה רוצה שנעזוב במהירות ונעביר את כל הפעילות הפוסט מלחמתית לידי ארגונים בינלאומיים וארגונים לא ממשלתיים".
ממשל בוש רצה להיפתר מסדאם, פיגוע התאומים היה ההזדמנות לעשות זאת, אילולא זה קרה, המלחמה לא היתה זוכה ללגיטימציה. אבל הממשל גם לא רצה להיתקע בעיראק אחר כך, לכן התפתחה קונספציה לעקוף את דרכי החשיבה של הממשלים הקודמים שנמנעו מכך. משהו בין "כיבוש ובניין מדינה" ל"שחרור". הקונספציה התבססה על כך שהעיראקים צפויים לשמוח ולשתף פעולה עם הצבא המשחרר אחרי המשטר הנורא של סדאם. ההנחה התבססה על העובדה שגם יפן וגרמניה שיתפו פעולה לבנין המדינה אחרי מלה"ע ה-2 ולא היה צריך להותיר בהן כמות עצומה של כוחות.
ראמספלד האמין שניתן לעשות את זה במעט כוח וביעילות. הכיבוש המהיר של אפגניסטן והשקט הנוח ששרר בה במהלך השנים הראשונות אחרי הכיבוש, חיזקו אותו בתפיסתו זו.
כיצד ארה"ב נכשלה ובנתה לעצמה קונספציה מופרכת שכזאת:
– בוש אמר לבוב וודוורד ב-2002 "I'm not a textbook player. I'm a gut player". אחד מעוזריו אמר עליו שהוא פועל לפי האינסטינקטים ולא מעוניין לבחון את כל חלופות המדיניות והמשמעות של הדברים"
– אחד העוזרים של קונדוליסה רייס, היועצת לבטחון לאומי, אמר עליה: "המטרה שלה היתה להבין מה הנשיא עומד להחליט, ולהמליץ לו על כך לפני זה. היא הצליחה באופן זה לרכוש את אמונו, ולקבל את המינוי הנכסף של מזכירת המדינה".
המשמעות היא שהמועצה לבטחון לאומי נוטרלה מהיכולת לאתגר את התפיסות של הנשיא ולסייע לו לגבש מדיניות שלמה יותר, שתיתן מענה לאפשרויות השונות שיכולות להתפתח.
– ראמספלד התעלם מהמלצות הצבא והיה משוכנע שאם רק יחייב את הצבא לעשות את במינימום מאמץ, זה יהפוך את המלחמה ליעילה יותר.
היחיד שחשב אחרת בממשל היא פאוואל, שריד מהמלחמה הקודמת ב-1991. בפגישה פרטית הוא אמר לבוש: "You are going to be a proud owner of 25 million people. You will own all their hopes, aspirations, and problems. It's going to suck the oxygen out of everything." אבל גם פאוואל לא אמר מעולם לנשיא שהוא מתנגד למלחמה.
אפילוג: רק בינואר 2007 גיבש ממשל בוש מדיניות חדשה, שנודעה בכינוי "SURGE". בפברואר מונה פטראוס ליישם אותה, במקומו של ג'ורג' קייסי. הפעם המדיניות גובשה אחרי סדרת דיונים רצינית שבחנה חלופות רבות, תרגילי מלחמה, ניתוח עלויות וסיכונים, והוקצו לה משאבים וכוח אדם מתאימים.
המלחמה בעיראק היתה אחרי יותר מעשור שבו ארה"ב היתה המעצמה היחידה בעולם. מה שהוביל לתפיסת העולם הפשטנית שהוציאה אותה לפועל היו שכרון כוח והיעדר נכונות להכיר במגבלות הכוח, שהובילו לאיוולת תפיסתית שלא היו לה רסנים פנימיים, שהמניע שלהם היה נקמה ולא ניתוח של אינטרסים.
כתבתי את תמצית הלקחים בתחילת המסמך, בפוסט המשך אנסה להסביר את הלקחים שנדרש לאמץ בישראל, במלחמות אפשריות מול חמאס וחיזבאללה.
הפרקים הקודמים בסדרה:
