ממשל ביידן בזירה העולמית – פרק א' סין
אחרי שחשבתם שאני צוהל ושמח על בחירתו של ביידן לנשיא ארה"ב, הגיע הזמן לניתוח ריאל פוליטיק של המציאות. אכן שמחתי שדונלד טראמפ הפסיד בבחירות, הרבה יותר מאשר מבחירתו של ביידן. את הסיבות לכך ציינתי ולכן אדלג על השלב הזה. אני מנסה להסתכל קדימה ולנתח את המדיניות של ממשל ביידן ונקודות החיכוך עם ישראל.
בתוך ארה"ב צפויים לביידן חיים קשים. הגל הכחול שהדמוקרטים קיוו לו לא התממש. הם איבדו מספר מושבים בבית הנבחרים, וגם את הסנאט הם לא הצליחו להפוך. במקרה הטוב בסנאט יהיה שיוויון 50-50, אם הם ינצחו בשני המרוצים בג'ורג'יה. גם אם זה יקרה, ואני חושב שזה לא, החיים של ביידן יהיו קשים מאוד. מלחמת העולם הפוליטית תימשך, כיוון שלהערכתי הרפובליקנים מעריכים בצדק שהם יכולים להפוך את בית הנבחרים ב-2022. ביידן יהיה הנשיא הנכנס הראשון מזה זמן רב ללא רוב בסנאט, וכתוצאה מכך קושי רציני במינויים פוליטיים. זה עוד לפני שדיברנו על הירושה שקיבל מתיאורית הקונספירציה שטראמפ בנה לגבי זיוף הבחירות. מכאן שמרבית סוגיות המדיניות, פנים או חוץ תהפוכנה לקרב פוליטי אגרסיבי בין הצדדים. זה ישפיע גם על מדיניות החוץ של הממשל. נתחיל בחלק שבו אפשר להגיע להסכמות מסוימות – סין.
טראמפ עיצב את האסטרטגיה של ארה"ב כלפי סין כאל יריבה מתחרה. מגמת השינוי החלה כבר בתקופת אובמה, שהבין שצריך לשנות את הגישה העולמית של ארה"ב ולהתמקד בסין. אובמה רצה בתחילת כהונתו לקיים דיאלוג עם בייג'ין, אבל סין ראתה בזה חולשה ופעלה ביתר אגרסיביות לקידום האינטרסים שלה, בנוגע לתחרות כלכלית בלתי הוגנת, גניבת זכויות קניין וטכנולוגיות אמריקאיות. לכן, בקדנציה השניה של כהונתו, הגישה של ארה"ב השתנתה. טראמפ שינה את זה והוסיף לזה צבע אישי. אסטרטגיית העימות הכלכלי שלו מול סין היתה נכונה, והיתה נדרשת כבר בתקופת קלינטון ובודאי אצל בוש. שניהם האמינו שחיבור עם הסינים יביא לפתיחת השוק הסיני ולהגברת הדמוקרטיזציה שלה. התיזה הוכחה כשגויה והסינים לא רק שלא נפתחו לכלכלה הגלובלית, אלא שגם הדמוקרטיזיציה נדרסה בכוחה של המפלגה.
אבל, מימוש האסטרטגיה של טראמפ היה בעייתי וכתוצאה מכך גם נגרם נזק אסטרטגי אמיתי למעמדה של ארה"ב, וגם היעדים לא הושגו. אחת הבעיות היתה שהיעדים גם לא היו ברורים. אבל עוד רגע נגיע לזה.
טראמפ הוכיח שארה"ב יכולה להזיק לסין וללחוץ עליה כלכלית, במחיר נמוך יותר עבור ארה"ב. בדו"ח שיצא שנה שעברה זה הוערך ב-35 מיליארד דולר. בקרב הציבור בארה"ב, בעיקר מעמד העובדים, יש תמיכה למהלכים האלה, וזה ציבור שתמך בטראמפ בזכות המדיניות שלו. כושר העמידה של ארה"ב גדול יותר, כיוון שמחיר מלחמת הסחר מגולגל על הצרכנים, ואילו בסין שהיא דיקטטורה, מחירן של מלחמות מגולם על הקבוצה השלטת. קרי, ארה"ב יכולה להתמיד בזה יותר. טראמפ אם כן, אילץ את סין להגיב למהלכים שלו, ויצר לשי קשיים.
אבל, הגישה האסטרטגית של טראמפ היא בילטראלית של משחקי סכום אפס. קרי, ארה"ב תיאבק ישירות מול סין, כאילו העוגה הכלכלית היא נתון קבוע ולא משתנה, ובמקביל תנסה להיאבק גם בבעלות הברית של ארה"ב באזור, בכל אחת מהן בנפרד, באותה תפיסת עולם. חולשתה, בכך שאתה משלם מחירים בכל החזיתות ולא מתמקד ביעדים החשובים. המאבק מול סין הוא מאבק על השליטה העולמית, ועל עיצוב המערכת הכלכלית העולמית, ולא ניתן לנהל מאבקי משנה בכל החזיתות. היציאה של טראמפ מהסכם ה-TPP שהיה חלק מאסטרטגיית אובמה למאבק בסין, הוא דוגמא לסתירה הזאת. גם במהלך המלחמה הקרה ארה"ב נמנעה מכך, והיתה מוכנה לשלם מחירים כלכליים כדי להתמקד ביעדים הגלובליים. האיום להוציא כוחות מיפן ודרום קוריאה, או הדרישה מהן לתשלום על הכוחות המוצבים בשיטחן היא דוגמא נוספת לסתירות במדיניות של טראמפ, מול בעלות ברית שארה"ב זקוקה להן במאבק מול סין. אגב, טאיוואן, מקסיקו, האיחוד האירופי וויטנאם הרוויחו ממלחמת הסחר בין ארה"ב לסין 2.6-4.2 מיליארד דולר.
כשלון המדיניות של טראמפ והנסיון להפריד ולמשול, הוא סיבה מרכזית לחתימת הסכם הסחר האסיאתי-פאסיפי באמצע נובמבר. RCEP. חתימתו היא הישג לסין, והיעדרותה של ארה"ב מההסכם מעידה על חוסר האמון של מדינות מזרח אסיה בארה"ב. חתימתו היא הישג לסין משתי סיבות מרכזיות – האחת, היא צפויה להיות הנהנית העיקרית ממנו. מכון המחקר פיטרסון (PIIE) העריך שההסכם צפוי להגדיל את ההכנסות לתמ"ג של המדינות בעוד עשור ב-186 מיליארד דולר לשנה, כאשר 3 המרוויחות הגדולות הן סין, יפן ודרום קוריאה שירוויחו 85, 48, ו-23 מיליארד דולר בהתאמה. השניה, ההסכם לא פוגע ביכולתה של סין לפעול בצורה לא הוגנת בתחרות הכלכלית העולמית. האינטרנט שלה יישאר סגור, וכך גם יכולתה למנוע תחרות בחברות הסיניות בתוך סין.
טראמפ לא הצהיר מה המטרה של סכסוך הסחר מול סין, ולאן הוא חותר. האם הוא רוצה להגיע להסכם סחר חדש, או שהוא מוביל את ארה"ב לתחרות אסטרטגית חדשה בדומה למלחמה הקרה (חרף ההבדלים הרבים שיש). כתוצאה מכך, לא ברור מהי עמדה עקרונית של ארה"ב ומה סוגיה במו"מ מול בייג'ין. האם הניסיון למנוע שימוש ברשת 5G הוא עניין עקרוני, כיוון שטראמפ איים בסנקציות על בעלות הברית שלו. האם הלחץ שטראמפ הפעיל על בריטניה לחזור בה מההסכם עם הוואווי הוא עקרוני או טקטי. טראמפ הפעיל את מלוא הלחץ על בריטניה בעניין, אבל האם עשה את זה כדי להגיע להסכם סחר חדש, כזה שהיה נראה שהוא חותר אליו, או שהוא התכוון שזה יהיה חלק ממאבק גלובלי עתידי של ארה"ב מול סין, את זה כבר לא נוכל לדעת, כיוון שטראמפ הפסיד בבחירות.
כראיה נוספת לכך שקשה היה להבין את מטרותיו של טראמפ אציין שהוא דיבר שוב ושוב על הגירעון המסחרי מול סין, כנימוק להטלת המכסים שלו. בתוצאה הסופית, גירעון הסחר עם סין גדל בתקופת טראמפ. יכולות להיות לזה מספר משמעויות: אחת, שטראמפ באמת ראה בגירעון המסחרי מול סין בעיה שבה הוא רוצה להתמקד, אבל המדיניות שלו לא הצליחה להביא לשיפור המצב, בין אם בגלל קוצר זמן, ובין אם בגלל סוגיות אחרות. שניה, שהגירעון המסחרי היה אמצעי להצדיק את האסטרטגיה התוקפנית כלפי סין, להטיל עליה מכסים שיפגעו בציבור האמריקאי שישלם את המחיר, אבל יתמוך במדיניות מול סין (כמו במלחמה הקרה). שלישית, שמלחמת הסחר היתה מימוש מדיניות שגוי לתפיסה אסטרטגית של מאבק בסין.
הסוגיה הסינית מהווה קונצנזוס דו מפלגתי והזדמנות לשיתופי פעולה בבית עבור ממשל ביידן. הוא יצטרך לנסות להחזיר את האמינות של ארה"ב מול בעלות הברית באזור – יפן, דרום קוריאה ואפילו אוסטרליה וניו זילנד. ארה"ב חייבת להחזיר את האמינות בנכונותה להגן על טאיוואן, כיוון שטאיוואן היא מפתח לתחושת הבטחון הלאומי של סין לאור העליונות הימית של ארה"ב. המצב הפוליטי בסנאט יקשה על ביידן להשקיע אנרגיה במו"מ מחודש על הסכמי סחר אזוריים באסיה, כיוון שקשה להאמין שהוא יכול להגיע להסכם שהרפובליקנים יתמכו בו. הודו היא שחקן מפתח ליחסי ארה"ב באזור. היא נמנעה מהצטרפות להסכם הסחר האזורי החדש, לאור הסכסוכים שלה מול סין, והעובדה שהוא מאפשר לסין להמשיך להתחזק. שיתוף פעולה אמריקאי עם הודו ויפן הוא אפשרות עבור ארה"ב להקטין את הירידה בכוחה באסיה.
ממשל ביידן צריך להחזיר את סוגית זכויות האדם בסין למגרש הדיונים הבינ"ל, גם לזה יש תמיכה דו מפלגתית. טראמפ לא עסק בזה כמעט, עד לאחרונה. הממשל לא תקף את הסינים על סוגית הונג קונג ורק לאחרונה נזכר לעסוק בזה. חשוב לי לציין, אין נשיא אמריקאי שיכול למנוע מהסינים להשתלט על הונג קונג ולחסל את האוטונומיה ממנה היא נהנית. אבל ארה"ב יכולה לגבות מסין מחיר על כך, ולהונג קונג יש משמעות כלכלית עבור המפלגה הסינית. לשם כך, ארה"ב צריכה להחזיר את סוגית זכויות האדם שממשל טראמפ הזניח לחלוטין. זה נכון גם לבלארוס, שזאת הזדמנות מוגבלת להפעיל לחץ מסויים על פוטין, וכן זה נכון גם להכרה המוזרה של טראמפ בסהרה המערבית, אבל על כך בפרק הבא.
ביידן חייב להגדיר את האסטרטגיה מול סין, לחשוף אותה לציבור הרחב, ולגבש מדיניות קוהרנטית ולא רווית סתירות לא ניתנות לגישור, כדי לנסות לאזן את סין בחזרה. אני צופה שההצלחה תהיה לכל היותר מוגבלת ולא יתחולל שינוי משמעותי במגמת ההיחלשות האמריקאית באסיה. להערכתי, הוא ינסה בהתחלה לרכך את היחס לבייג'ין, אבל לא יזכה ממנה לתמורה, אלא לאגרסיביות. אבל יש לביידן הזדמנות וכלים לפעול באגרסיביות בחזרה.
התחרות האמריקאית בסין אינה עניין של טראמפ, היא צורך אסטרטגי אמריקאי, ולכן היא תימשך. ביידן יצטרך להוכיח כושר הגנה על טאיוואן, לנסות לשמר את הברית עם יפן ודרום קוריאה ולשפר את היחסים עם הודו (כיצד לעשות זאת מול מודי, במקביל למינוף מצב זכויות האדם, איני יודע בשלב זה).
ישראל נמנעה מהגדרה אסטרטגית של יחסיה עם סין. העדפנו להתרכז ברווחים קצרי הטווח מבלי להתמודד עם התחרות העולמית ארוכת הטווח. ניסינו לשמור ככל הניתן על עצמאות מלאה וחופש פעולה. העימות שהחל מול ממשל טראמפ לא הגיע לשיאו, בטרם טראמפ יעזוב את הבית הלבן. בראייתי, ישראל טועה בהערכה שלה שהיא תוכל להמשיך את הרומן עם הסינים, יותר מזה אני חושב שזאת טעות להמשיך ברומן הזה, כיוון שהסינים לא רוצים בטובתנו, הם רוצים לעשות בנו שימוש. לכן יש כאן הזדמנות להגיע להבנות עם ממשל ביידן מתוך יוזמה שלנו, ולא בעתיד כאשר יכפו עלינו. בין אם יהיה זה הממשל הנוכחי, ובין אם זה יהיה ממשל חדש ב-2024, כיוון שלאור המורכבויות הפוליטיות בארה"ב, התחרות בבחירות הבאות תהיה פתוחה לחלוטין.
הסכם הסחר האזורי שסין חתמה לאחרונה עם מדינות האזור לאחר כשמונה שנים של דיונים מלמד על שלב נוסף במדיניות ארוכת הטווח של סין להפוך למעצמה הגמונית עולמית, אך אין הדבר מעיד בהכרח על כשלונו של טראמפ אלא על עוצמתה הבלתי מעורערת של סין באזורי ים סין הדרומי. לזכותו של טראמפ יאמר שהוא הנשיא הראשון שהגדיר באופן ברור את סין כאויב! עמדה בעלת חשיבות עצומה שחלחלה כפי שניתן היה לראות לכל זרועות הממשל ולמדינות נוספות בעולם. כמו כן אין זה נכון לזקוף לחובתו של טראמפ את העובדה שהמדיניות שהוא מנהל הנה בילטרלית, בעיקר לאור העובדה שמיומו הראשון של ממשלו חסם הקונגרס באמצעות (פייק) רוסיה-גייט כל אפשרות לעדן את המאבק הגלובלי על ידי שיתוף פעולה עם רוסיה והשאיר לו רק אפשרות אחת של שימוש בכוח כדי לנסות לבלום את סין.
ככלל אני חושב שסין הרבה יותר חלשה ופגיעה מאשר ארצות הברית (גם במצבה הנוכחי), והיא נמצאת במרוץ נגד הזמן כדי לתמוך בכלכלה ולספק עבודה ורמת מחיה מספקת למאות מליוני האזרחים שעדיין ממשיכים לעבור מהכפר אל העיר. אבדן שווקים בארצות הברית ובמדינות נוספות יכולים להוביל למשבר כלכלי שעלול להצית גלי מחאות שיערערו את המשטר.
זה מקשר אותנו אל ״הפיל שבחדר:״ והוא משבר הקורונה שמשום מה אינך מתייחס אליו. אפשר להניח שברגע שהמגפה תחלוף או תחלש מספיק, יעלו תביעות אזרחיות נגד סין על מעורבותה בהפצת המגפה באמצעות טיוח העובדות בזמנים הקריטיים של התפרצות המגפה ומתן אישורי יציאה למאות אלפי סינים לחופשות סוף השנה בחו״ל, וזאת בשעה שהוטל כבר סגר מוחלט על טיסות מהואן ליעדים בתוך סין. אם הדבר אכן יתרחש, אפשר לצפות לתביעות של טריליונים של דולרים בארצות הברית לבדה, שישבשו את יכולת המסחר של סין לשנים רבות.
לגבי עמדתה של ישראל. המערכת הגלובלית כיום היא מערכת מורכבת מאוד ושונה במידה רבה מהמערכת הדו-קוטבית בתקופת המלחמה הקרה. לכן אויב וידיד הנם במידה רבה תלויי הקשר ואינטרסים וישראל צריכה לנהל מדיניות חכמה וזהירה כדי לשמור על האינטרסים שלה מול כל השחקנים. ראינו לאחרונה את משמעות הדברים בהסכמים מול המפרציות המקיימות יחסים עם איראן ואיתנו, וכך גם היחסים המורכבים שאנחנו מנהלים מול רוסיה בסוריה שבה יש לנו אינטרסים משותפים ומנוגדים בו זמנית. לנתיהו ישנו כיום יתרון גדול בענין זה מאחר ומנהיגותו וקשריו עם הממשל האמריקאי מוכרים ומוערכים היטב בעולם. עם זאת, יתרון זה עשוי להפוך לחסרון בממשל ביידן בגלל משקעי העבר.
נדמה לי שכתבתי שהגדרת האסטרטגיה מול סין היא לזכותו אבל המימוש כרגיל היה כושל. גם ההגדרה עצמה לא בדיוק נכונה כי אם היא אויב אז יש הרבה דברים שהוא לא אמור לעשות.
לגבי הגישה הבילטרלית, זה לא קשור לקונגרס ו/או לסוגיה רוסיה גייט, אלא לגישה של טראמפ ליחסים בינ״ל. גישה כושלת שנחלה תבוסות במרבית החזיתות.
אין חולק שסין חלשה בהרבה, פגיעה בהרבה, ולא יעילה. זאת כפי שכתבתי הזדמנות לממשל ביידן לגבש אסטרטגיה קוהרנטית שתזכה לתמיכה דו מפלגתית.
בנוגע לישראל, איני מוצא אינטרסים משותפים לנו ולרוסים בסוריה. כתבתי על זה לא מעט, בעיני זאת שגיאה אסטרטגית אדירה שישראל עשתה.
אם הסינים הם אויב של ארה״ב, תהיינה לזה השלכות.