הרתעה ועצלנות מחשבתית – חלק ב'

החלק הנוכחי עוסק בשנים שבין מלחמת קדש למלחמת יום כיפור (זה לא ניתוח היסטורי מקיף, ונועד להדגים טענות ולגרות את המחשבה, לכן ברור שניתן להתייחס לארועים נוספים בשנים אלו). נחמד לראות את קווי הדמיון לתקופה הנוכחית.

מלחמת קדש העניקה לישראל בטחון עצמי ביכולתה בשדה הקרב, אך ישראל למדה שאין ביכולתה לכפות שלום בכוח על מדינות ערב, ולכן העדיפה לבנות את כוחה הצבאי, שיאפשר נצחון מכריע בשדה הקרב (ותעודת ביטוח גרעינית). לאחר מספר שנים של שקט יחסי ישראל נאלצה שוב להתמודד עם טרור (בתקופה ההיא לא קראו לזה ככה, אלא פעולות חבלנות או הטרדה). ב-1964 ישראל נחנך המוביל הארצי, ובו היה הפיגוע הראשון של אל-פתח ב-1 בינואר 1965. 120 פעולות טרור היו מראשית 1966 ועד פריצת מלחמת ששת הימים (אחת ל-5 ימים). מרבית הארועים הגיעו מירדן ולבנון, אבל בחלוף הזמן היה ברור שהכוונת הארועים מתבצעת מדמשק, שם התמקם הפיקוד של הפתח.

פעולות אלו הובילו את אשכול למשפט "הפנקס פתוח והיד רושמת", אבל כדי לשחרר קיטור ישראל ביצעה פעולות תגמול, המפורסמת בהם מבצע "מגרסה" הידועה יותר כפעולת סמוע. במקביל הגיע הרמטכ"ל רבין, בקיץ 1966, שהדרך לבלימת המלחמה העממית היא "להנחית מכה צבאית ניצחת על סוריה" (כדאי להזכיר שהעימות עם הסורים בשנים הללו התחולל גם סביב השליטה בשטחים המפורזים וניסיונות הטיית המים). ממשלת אשכול דווקא העדיפה להתרכז בשיפור ההגנה אך הצבא התנגד, מזכיר את התפיסה של צה"ל נגד "כיפת ברזל". בפועל, גובה הלהבות דווקא עלה, בדיוק כמו התוצאה של פעולות התגמול, עד לשיא בקרב האוויר הגדול באפריל 67, שהיה ממאיצי המשבר שהוביל למלחמה. ההסלמה שישראל יזמה כדי לחזק את ההרתעה, היתה מרכיב מרכזי בהידרדרות ולא בחיזוק ההרתעה.

ביום העצמאות ה-19, החל משבר בטחוני שסיומו במלחמת ששת הימים. פעולתו של נאצר איימה על ישראל בשני מישורים: הממשי, סגירת מיצרי טיראן נתפסה בישראל "קו אדום" שמחייב מלחמה; התודעתי, "שבירת הדמות המרתיעה של ישראל" (אהרון יריב, ר' אמ"ן, 19 במאי). כעבור ארבע ימים, עת הודיע נאצר על סגירת המיצרים אמר ר' אמ"ן: "אם ישראל לא תגיב על סגירת המיצרים היא תאבד את כושר ההרתעה שלה, וצפויה לה תקופה חדשה של פעילות חבלנית עוינת". מכאן ואילך, לצבא היה ברור שאין מנוס ממלחמה. שוב ניתן לראות שישראל רואה בהרתעה פתרון לכל בעיות הבטחון (קשר ישיר בין התדמית לפעולות טרור).
בדיון המפורסם עם המטכ"ל במהלך תקופת ההמתנה אמר אשכול לאלופים:

"…עצם המונח כוח הרתעה אומר שצריך אורך נשימה. …ואם צריך סבלנות – אז צריך. זה מרגיז במיוחד את כל אלה שכל החיים מתחנכים על תקיפה, על מלחמה. אבל אנחנו דיברנו על הרתעה. הרתעה לא אומרת שצריך לפעול… אני טוען שכוח ההרתעה צריך להיות מסוגל להמתין ולאפשר מיצוי על הדרכים האחרות".

מלחמת ששת הימים הסתיימה בנצחון גדול. הערכת המצב בישראל היתה, שכל עוד נשמר הפער הצבאי-טכנולוגי של ישראל אין סיכוי לחידוש המלחמה, ואם תתחדש הנצחון הישראלי יהיה גדול יותר מזה שהיה. לכן, כיוון שישראל לא מעוניינת במלחמה ומדינות ערב לא מסוגלות, היא לא תפרוץ.
דיין, שנמנע מניתוח המציאות דרך משקפי ההרתעה, היה מהבודדים שהעריך אחרת. לכן, הוא הצליח לנתח במדויק את האינטרסים, ולכן להעריך בצורה מדוייקת את המצב, ואת הצפוי לבוא (אפשר גם לטעון שדיין היה כל כך הפכפך כך שניתן למצוא ציטוט שלו שמעריך נכונה כל תרחיש עתידי):

"מצרים ושאר מדינות ערב לא ישלימו עם קווי הפסקת האש. הם ינסו לסלק את ישראל בדרכים דיפלומטיות ואם ייכשלו, יחפשו דרכים אחרות. המלחמה תפרוץ לא בגלל שמדינות ערב רוצות להשמיד את ישראל, אלא מפני שהן רואות בסילוקה מהשטחים צורך חיוני לקיומן. המשך ישיבתנו על התעלה פירושו מאבק, ואולי סיבוב נוסף במלחמה".

מלחמת ההתשה נפתחה כיוון שהחשיבות של סיני והתעלה למצרים היתה גבוהה מכל מחיר צבאי שישראל יכלה לגבות ממנה לאורך זמן. מדיניות ההרתעה, שהתבססה על "קווים אדומים" נתקלה בבעיה, לישראל לא היה מענה מה יגרום לה לצאת למלחמה, כאשר היא נמצאת בגבולות כה נוחים, ולפיכך מה המענה שיש לה למצבי הביניים. דווקא אחרי מלחמה שבסופה הישג חסר תקדים, התחדשה הלחימה תוך זמן קצר.

הפתרון שישראל נתנה למלחמת ההתשה היה דומה לזה של פעולות התגמול. עליה הדרגתית במחיר שהיא גובה מהאחראים בצד השני, כדי להרתיע אותם מלהמשיך לפעול. בפועל בדיוק כמו בשנות ה-50 ולפני ששת הימים, הלחימה רק גברה. להפסקת האש בסופה הגיעו שני הצדדים מותשים.

הערכת המצב הישראלית בשנים שלפני יום כיפור מעניינת במיוחד – היא משקפת דיסוננס בין תחושת ההרתעה והכוח למול ההבנה של האינטרס המצרי. יצחק רבין, הציג לממשל בארה"ב את הערכת המצב של ישראל בסוף שנת 1970: 1- מצרים מוכנה להסכם שלום מלא עם ישראל על בסיס תכנית רוג'רס; 2- ארה"ב חזרה והצהירה באזני המצרים על דבקותה בתכנית רוג'רס; 3- אם תסרב ארה"ב להפעיל לחצים על ישראל אין למצרים מנוס אלא לצאת למלחמה; 4- הדגש של סאדאת אינו על גורל הפלשתינאים אלא על שחרור טריטוריה מצרית.
שנת 1971 הוגדרה ע"י מצרים כשנת ההכרעה, וישראל אכן חששה מפניה, אך מרבית הממסד העריך שמצרים לא תפתח במלחמה כיוון שהיא לא מוכנה צבאית. למעשה עד המלחמה ישראל עסקה בשאלה האם מצרים מוכנה, מבלי לנתח את המשמעות, שבפעם היחידה (פרט למלחמת העצמאות) מדינה ערבית לא היתה מורתעת ממלחמה, אלא חיכתה לתזמון הרצוי לה.

מה למדנו –

שפעולות תגמול הן תחליף להוצאת קיטור, כאשר דנים רק על חלופות צבאיות ולא רוצים לעשות ניתוח אסטרטגי.
שהרתעה משקפת לפעמים את תחושת הבטחון העצמי שאנחנו מרגישים, ולא קשורה לצד השני.
שהשיחה על הרתעה מונעת מאיתנו לדבר על האינטרסים של הצד השני.
שדינמיקת הסלמה של פעולות תגמול לא הצליחה – לא בשנות ה-50, לא בשנות ה-60, ולא בהתשה.

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.