למה קשה לסיים מלחמות – מלחמת ה-7/10 – השקעה שקועה
השבוע קיבלנו דוגמא כיצד ההחלטות לגבי ציר פילדלפי יצרו השקעה שקועה מטעמה של ישראל, שקשה לוותר עליה
השבוע קיבלנו דוגמא כיצד ההחלטות לגבי ציר פילדלפי יצרו השקעה שקועה מטעמה של ישראל, שקשה לוותר עליה
מה הכוונה למדינה לא רציונלית ומדיניות לא רציונלית, והאם ישראל במלחמה ה-7/10 היא לא רציונלית (ספוילר – כן)
כניעה, עסקה מופקרת, איום קיומי זאת טרמינולוגיה קיצונית ושגויה בנוגע למלחמה, שנועדה למנוע דיון רציני על מטרותיה, מחיריה והחלופות האמיתיות שעומדות בפני ישראל
מאמר שכתבתי ל-תלמ על התארכות מלחמות ומלחמת ה-7/10. מוזמנים לקרוא
תגובה נקודתית למתקפה האיראנית; פלישה מוגבלת לרפיח; הכשלת עסקת חטופים; הימנעות ממינוף ההגנה בליל הטילים האיראני והמשך עימות עם ארה"ב; הגעה לשלב ג' בלי תכנית
המלחמה בעזה לא תרפא את הטראומה של ה-7/10, כמו שמלחמת שלום הגליל לא ריפאה את טראומת יום הכיפורים. היא יצרה טראומה אחרת.
האם ניתן להשוות?
תפיסת הבטחון של ישראל כבר לא מתאימה יותר מ-30 שנה, אבל המכה שספגנו ב-7/10 הביאה אותנו לפעול הפוך מכל העקרונות שנותרו בתוקף
המציאות אליה נקלעה ישראל מחייבת הערכת מצב והתמודדות עם לפחות שישה אתגרים אסטרטגיים, שלא ניתנים ל"פתרון"
פרדוקס הבטחון של מלחמת 'חרבות ברזל' הוא שכל עוד המלחמה תימשך תחושות חוסר הבטחון של האזרחים ימשיכו להיות ברמה גבוהה של "איום קיומי", מה שיקשה להביא את המלחמה לסיום. רק בסיום המלחמה אפשר יהיה להחזיר את תחושות הבטחון
הויכוח על רפיח ועסקת החטופים, מסתיר את הדיון האמיתי על מה המלחמה הזאת: עתיד מפעל ההתנחלויות למול מגמת הסדר עם פלסטינים, או חוסר הרצון להחליט