אסטרטגיה לאומית של ישראל

המלחמה תקועה בסוגיית רפיח ומה רוצים ברצועת עזה, בזירה הצפונית, בשילוב בין הזירות ועשרות אלפי אזרחים עקורים מבתיהם.
הפלונטר האסטרטגי הוא תולדה של מדיניות "אנחנו לא מוכנים ל…", וחוסר נכונות לדון ב-"מה רוצים להשיג/ מוכנים להסתפק ביום שאחרי"

מלחמת האין ברירה של ישראל בעזה הסתיימה. השאלות העתידיות במלחמה הן לא שאלות קיומיות, מציגים אותן ככאלה מתוך נוחיות פוליטית.

הסוגיה הפלסטינית בלב העניין, מחוברת לאיום האיראני. הגרעין האיראני מתקדם, ההשפעה האזורית שלה גברה, והאיום שלה על ישראל מוחשי מתמיד. התלות בארה"ב גדלה, הקרע עם הדמוקרטים מסוכן. הברית עם פוטין התפוגגה ומקומה של ישראל בין הדמוקרטיות בסכנה.
בום, הכל קרס

3 דילמות אסטרטגיות בקומה המדינית: מה קבוע הזמן שיש למלחמה, כיצד מתמודדים עם בעית החטופים וכיצד נערכים להחזרת תושבי עוטף עזה והצפון לבתיהם. אלה השאלות הגדולות של ישראל אחרי יותר מחודש בתוך המלחמה

הסכם הגרעין הוא חלופה גרועה, גרועה מאוד, למעט החלופות האחרות. השאלה האסטרטגית היא: איך מרסנים את הדהירה הגרעינית של איראן?

על מנת להתחרות אסטרטגית באיראן, ישראל צריכה חזון ארוך טווח לקידמה, חינוך, מדע והנדסה, ולא חזון תיאולוגי, משיחי לאומני. איראן אינה אתגר דומה לעולם הערבי הכושל, היא לא עומדת להיעלם, והאתגר שהיא מעמידה לישראל גדול מהסכם הגרעין, שהפך באופן מוזר לחזות הכל של מדיניות כושלת וקיצרת טווח.

אחרי עשור שבו ישראל היתה למעשה המעצמה האזורית היחידה עם רגליים יציבות על הקרקע, ונהנתה משקט אסטרטגי חסר תקדים, אני מעריך שהעשור הקרוב יהיה מאתגר יותר. ההשפעה של ישראל על המגמות האזורית קטנה ממה שאנחנו נוטים לייחס. ויכוח על כך שתוך חודש ישראל הפכה ממעצמה למועמדת לקריסה, מופרך.

על האינטרס של חמאס, הזירה הפנימית, ההערכה, האינטרס של ישראל, האסטרטגיות הצבאיות, יוזמה והרתעה

הניסיון של ביידן לחזור להסכם עם איראן מהווה הזדמנות לפתיחת דלתות בארה"ב בסוגיות אסטרטגיות בעלות חשיבות עליונה לבטחון הלאומי של ישראל לשנים קדימה. עימות ישיר ומלא עם ביידן על מדיניות שאין לנו יכולת השפעה עליה, זה שימוש בגפרורים בניסיון לחמם את הבית בחורף.