ישראל יצאה לשאגת הארי ובהמשך ללבנון על בסיס האופטימיות וההיבריס של ההצלחות בסיבוב הראשון מול חזבאללה ומול איראן. זה מעיד על כך שהכשלים בתהליכי החשיבה האסטרטגיים, שהיו בעיני חלק משמעותי בכשלון ה-7/10 שלא תוחקר (גם בצבא וגם ברמה הלאומית), נשארו

לראשונה, נלחמנו במשותף בקואליציה. כדי להפיל את המשטר באיראן זה היה הכרחי, וזה גם משדר עוצמה עכשווית. אבל יש לזה משמעויות לחופש הפעולה ומחירים בטווח ארוך.

ניהול אסטרטגי של מלחמה מחייב להימנע ממשאלות לב. לא הצלחנו לסגור שום זירה מזירות המלחמה גם אחרי שנתיים וחצי, ובכולן בסוף כפו עלינו הפסקת אש בלי שרצינו. יכול להיות שזה יותר נוח פוליטית, אבל זה משאיר טעם חמצמץ.

אנחנו תקועים ברצועת בטחון שמגנה בצורה מוגבלת מאוד ולא מספקת, אבל נאחזים בה כי נסיגה פירושה הפסד. אבל היא יוצרת מצב שבו שני הצדדים נמצאים במלחמת התשה מוגבלת, שאין לה תכלית אסטרטגית.

קשה להעריך את הנזק שנגרם ממלחמות, כי בזמן הקרבות יש נטייה לבחון את ההצלחות המבצעיות והטקטיקה, התוצאה האסטרטגית משתקפת במראה אחרי שנים. ההפסד של רוסיה לא מביא למסקנה שאוקראינה ניצחה, נכון לעכשיו היא שרדה ונותרה עצמאית, אבל בהרבה מלחמות כולם מפסידים.

ה-7/10 גרם למדינת ישראל לתפיסה שנוכל להשיג בטחון רק אם נפעל כל הזמן למול כל איום; ההצלחות הצבאיות המרשימות יוצרות תחושה שאנחנו על קו ה-5 יארד, אם רק נמשיך עוד קצת יהיה טאץ' דאון; צה"ל מתקשה להיות שותף להערכת מצב שבה צריך לנהל סיכונים והדרג המדיני לא מקיים אותה בעצמו; ולבסוף, שמטרת המלחמה היא להקטין את כמות ההרוגים אצלנו ולא שלאויב יהיו הרבה הרוגים.

המתקפה של ארה"ב וישראל על איראן גוררת קשיים מבניים שמקטינים את הסיכוי לכך שיהיה הסכם בקרוב

המלחמה היזומה של טראמפ באיראן הביאה להשקעה שקועה שתקשה להביא את המלחמה לסיום

התקיפה בקטר היא כשלון אסטרטגי שנובע מתהליך קבלת כושל, שהוביל אותנו גם ל-7/10