פרדיגמת התיקו האסטרטגי

אחרי הקמתה של מדינת והנצחון במלחמת העצמאות התיישבו האבות המייסדים לבחון את תפיסת הבטחון של ישראל. טוב בעצם רק בן גוריון עשה את זה, וגם זה לא אומץ רשמית. הנסיבות הייחודיות של ישראל הביאו אותנו לאמץ אסטרטגיה הגנתית, שהמימוש שלה בדרך התקפית. קרי, ישראל צריכה לפתח את המדינה, לקלוט עליה ולצמוח כלכלית, וצה"ל צריך להסיר איומים שמסכנים את קיומה של המדינה. האיום היה צבאות סדירים של מדינות ערב, שצה"ל היה צריך להנחיל להם תבוסות צבאיות ולכבוש שטחים על מנת לשפר את מעמדה האסטסרטגי של ישראל. התפיסה לא השתנתה גם אחרי ששת הימים, וצה"ל התכונן לכיבוש דמשק וקהיר (זה מה שהביא להכנת ציוד לצליחת התעלה). חרף הנצחון הצבאי במלחמת יום הכיפורים נתקלנו לראשונה שהשטחים שכבשנו, לא הביאו לשיפור מיידי של מציאות האסטרטגית. המובלעת בגולן היתה אבן ריחיים, עד להסכם ההפרדה בו נפרדנו מקונייטרה. גם בדרום הסכמי הביניים הביאו לנסיגה מחלקים בסיני עוד לפני הסכם השלום.

מאז 73 ישראל לא התמודדה עם צבא, למעט התמודדות מוגבלת בלבנון עם צבא סוריה. השינויים שחלו באיומים על ישראל לא הצריכו לשנות את עקרון היסוד של אסטרטגיה הגנתית. 3 פעמים ישראל חרגה מכך: ב-56 יזמנו מלחמה להפלת נאצר, אבל למרות ההישג הצבאי נאצר התחזק. ב-82 שאפנו לסדר את האזור מחדש ולחסל את השאיפות הלאומיות הפלסטיניות. אמנם הצלחנו לסלק את אש"ף מלבנון אבל בוססנו בבוץ הלבנוני עד 2000, והלאומיות הפלסטינית התעוררה באינתיפאדה. ב-2002 השתלטנו מחדש על הערים הפלסטיניות. והצלחנו למגר את הטרור, אבל בנינו מחדש את הרשות כדי שתשלוט בפלסטינים על בסיס עקרונות אוסלו.

הסכם השלום עם מצרים, התפרקות ברה"מ שהיתה הגב האסטרטגי של סוריה, הסכם השלום עם ירדן ואפילו הסכמי אוסלו, שינו מהיסוד את האיום הבטחוני על ישראל. סוריה נותרה הצבא שמאיים על ישראל, בודאי החל מ-2003 כאשר האמריקאים כבשו את עיראק והפילו את משטרו של סדאם חוסיין. מלחמת האזרחים בסוריה הסירה גם את האיום הזה לפחות עד אמצע העשור. ישראל נותרה עם השאלה הלא מבוררת מה תפיסת הבטחון שלה. מאז שנות ה-80 האיום החיצוני על ישראל הוא רקטות וטילים. בכל פעם שנחצה הסף, יצאנו למבצע להשבת השקט. כיבוש שטח הפך לכלי לא אפקטיבי כיוון שאין אויב שניתן להנחיל לו מכה צבאית מהירה וניצחת. זה הוביל לתפיסה של מהלומה אווירית בשילוב מוגבל של צבא היבשה. בשונה מהמבקרים, בעיני, זוהי התפיסה הנכונה לישראל בעשורים האחרונים. המציאות האסטרטגית נוחה ואף מנהיג לא ראה במבצע צבאי פוטנציאל לשנות אותה לטובה בעזה, לבנון או ביו"ש.

הפרדיגמה של תיקו אסטרטגי, התאפשרה כיוון שהאיום היה מוגבל. הנזק מרקטות לא עלה על יכולתה של ישראל לצמוח כלכלית בין המבצעים הצבאיים, ויכולנו להכיל את השלכותיו. בעשור הקרוב תתחולל תפנית לתפיסה האסטרטגית הזאת. בזירה מסביב יהיו טילים מדוייקים, טילי שיוט בהיקף ניכר, שיכולים לחולל נזק כלכלי אדיר למדינת ישראל. התר"ש של כוכבי וגם של אייזנקוט לא הניחו זאת כנקודת עבודה מרכזית לצרכים הבטחוניים של צה"ל וישראל. שניהם התמקדו ביכולת שלנו להנחית מהלומה על האויב, על בסיס אותה תפיסת עולם, שאם המהלומה שלנו תהיה גדולה, נוכל להסתפק בתיקו אסטרטגי. לצערי, גם תמרון קרקעי אינו פתרון לבעיה, גם אם נשים את כל הקלפים על תמרון, הוא לא יכול למנוע את הנזק האדיר לתשתיות בישראל.

ישראל חייבת לחזור לשולחן התכנון ולחשוב על המשמעויות לקראת העשור הקרוב. זה מהלך לאומי שמחייב את ממשלת ישראל לעסוק בו. הפעם האחרונה שהממשלה באמת עסקה בזה היה כאשר וועדה בראשות דן מרידור עסקה בתפיסת הבטחון, עבודה שלא אושרה, אבל רגל ההגנה נוספה לתפיסה החא כתובה לאחר מכן. המצב הנוכחי שדיון מסוג זה הוא בין ימין ושמאל ומונע מאיתנו את האפשרות להיערך לעתיד לבוא, בסוגיה שהפוליטיקאים מעדיפים להימנע ממנה ממילא.

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.