תמרון ויעדים אסטרטגיים – אזהרת האלופים

בסוף השבוע נחשף מכתב ביקורתי של אלופים בצה"ל על מצבו של צבא היבשה, ועל העדר המוכנות של מדינת ישראל להפעיל את צבא היבשה. אמנם סביר שהמכתב הזה נחשף עכשיו מסיבות פוליטיות (הן בגלל הבחירות והן בגלל שצה"ל מגבש תר"ש בשנה הקרובה), אבל כדאי לעסוק בו בצורה עניינית, כי הוא חשוב.

במקום להתרגש מהחשיפה צריך לראות בזה דיון מבורך. ויכוח על רעיונות זאת הדרך היחידה בה ארגון מתקדם. "כאשר כולם חושבים אותו דבר, סימן שמישהו לא חושב" (ג'ורג' פאטון). חייב להתקיים בצבא דיון רעיוני על האסטרטגיה הצבאית, רק כך יהיה צריך להכריע על סדרי העדיפויות ולא לעשות נעים בגב לכולם.

ב'צוק איתן' חה"א תקף מעל 5,226 יעדי טרור (דו"צ), שבפועל לא הביאו לפגיעה משמעותית בתפקוד המבצעי של הצד השני כארגון לוחם. מתוכם, 1914 מוקדי פיקוד ושליטה, 237 מוסדות ממשל שתמכו את הלחימה הצבאית ו-191 מחסני אמל"ח ותשתיות ייצור אמל"ח, וכל אלו לא פגעו בתפקוד הצבאי של הצד השני?
אין ארגון צבאי שיש לו כל כך הרבה מטרות בעלות משמעות (אפילו לא צה"ל). מכאן שברור שחלק מהתקיפות היה חסר משמעות צבאית ונועד לקיים את המצווה ממלכוד 22 "כאשר מה שאנחנו עושים לא חשוב, חשוב שנעשה הרבה ממנו".
דו"צ הודיע במהלך המבצע כמה יעדי טרור הותקפו ביממה החולפת ובמשך 51 ימים מדינת ישראל התיישרה לדגל ולא שאלה את עצמה מה אנחנו רוצים להשיג. דו"ח מבקר המדינה פורסם, ודיון משמעותי בנוגע ליעדים של ישראל לא התקיים, כי האינטרס הפוליטי שלא יתקיים דיון כזה היה חזק, והציבור בישראל לא רוצה לשמוע על נושאי בטחון.
מזל שבתוך צה"ל יש מפקדים שמוכנים להרים גבה ולטעון שאפשר וצריך היה לפעול אחרת. אגב, זה לא אומר שהם צודקים.

לסיבה שישראל נמנעת מהפעלת צבא היבשה יש הסבר הגיוני. אנחנו לא סבורים שצריך להרחיב את גבולות המדינה ולכן כיבוש שטחים אינו יעד אסטרטגי. בנוסף, בשונה ממלחמות מול מדינות בהן כיבוש שטח נתפס ככלי חיוני להסכם שאחרי המלחמה, מלחמות מול ארגוני טרור אינן כאלו. ב-1982 כיבוש לבנון לא הועיל להסכם, אחרי שבאשיר ג'ומייל נרצח (נחתם הסכם שלום עם אחיו שמעולם לא אושר בפרלמנט הלבנוני). הנסיגה הראשונית של צה"ל לקו האוואלי לא הולידה שינוי וגם זו לרצועת הבטחון ב-1985 היתה משקולת על כתפינו (במשך שנים אסאד יזם פעולות נגד ישראל בלבנון כדי להימנע מעימות ברמה"ג) עד הנסיגה ב-2000.

לכן, בכל המבצעים והמלחמות מאז 1982, תמרון צבאי רחב היקף נתפס בעיני מקבלי ההחלטות כבעל תרומה נמוכה שמחירה גבוה. החריג היחיד היה 'חומת מגן' שאליו יצאנו אחרי עשרות הרוגים מפיגועי טרור, שהיוו טריגר להסכמה לאומית רחבה.
ב-2 המבצעים נגד חזבאללה בשנות ה-90 ('דין וחשבון' ו-'ענבי זעם'), הופעל בעיקר חיל האוויר. במלחמת לבנון השניה הופעל תמרון צבאי למטרות טקטיות ובכל זאת היתה ביקורת קשה על המבצע האחרון ב-48 השעות האחרונות של המלחמה. ב-'עופרת יצוקה' הופעל כוח יבשתי לביתור רצועת עזה מבלי שהיתה כוונה לטהר שטחים מטרור (כדי להימנע מהרוגים). ב-'עמוד ענן' לא הופעל צבא היבשה וב'צוק איתן' ההפעלה היתה רק ככורח נגד המנהרות. בשלושת המבצעים נגד חמאס היה חשוב לממשלה לא לכבוש את רצועת עזה, כי ברור שאחרי שכובשים את הרצועה קשה מאוד לסגת.

במקביל לכך שתרומתו של התמרון להישג הצבאי פחתה. התפתחה תפיסה שניתן היה להיאחז בה "הכרעת מלחמות מהאוויר". תפיסה שימיה עתיקים (כ-100 שנים), אבל אחרי שהפצצות אסטרטגיות נכשלו במלה"ע ה-2, היא הונחה בצד ל-50 שנים, עד מלחמת קוסובו, שבה אחרי 3 חודשים של הפצצות מהאוויר בלבד, מילושביץ' נכנע.

מאז במשך 20 שנה יש תחושה בישראל שאם רק נפציץ מהר והרבה המלחמה תסתיים. בכל פעם זה נכשל, אבל הלקח העיקרי בדבר יעילותן של התקיפות האוויריות לא נלמד. הלקח שכן נלמד הוא שאין ביכולתן להפסיק את ירי הרקטות ולכן הומצאה כיפת ברזל. כיפת ברזל אפשרה לשמור על מחיר מלחמה נמוך ובכך אפשרה למבצעים הצבאיים לעבור ללא מחיר פוליטי. גם התקיפות במב"מ של השנים האחרונות מעצימות את התחושה שניתן להתבסס רק על חיל האוויר. להתעצמות התפיסה הזאת יש השפעה מכרעת על החלשות הצורך בצבא היבשה בתפיסת הקברניטים של ישראל.

בשורה התחתונה, 45 שנה אחרי מלחמת לבנון (שהתחילה כמבצע 'שלום הגליל'), למעט ב'חומת מגן' אין לישראל מטרות אסטרטגיות שהפעלת צבא היבשה תורמת להשגתן בצורה אפקטיבית (עלות מול תועלת). לכן, הדברים במסמך שנחשף כאן משקפים מציאות. לישראל אין תפיסת בטחון שמנחה את בניין הכוח של הצבא, והיחיד ששם כזאת על השולחן היה הרמטכ"ל היוצא אייזנקוט. תפיסה שלא הובילה לדיון ציבורי.

הדיון הזה חורג מגבולות הצבא. השאלה מה מקומו של צבא היבשה בתפיסת הבטחון של מדינת ישראל הכרחית. זוהי שאלה שממשלת ישראל אמורה להכריע בה ולא להותיר אותה רק לצבא. ממשלות ישראל ברחו מהשאלות האלו והעדיפו שלא להכריע בהן. בן-גוריון כתב תפיסת בטחון ב-1955 ועד היום מצטטים את עקרונותיה כאילו ברור שהם נכונים גם היום.
לפני שלושה שבועות נכנס אביב כוכבי לתפקידו. דיון על מי הרמטכ"ל המתאים לצה"ל לאור השינוי בתפיסות העולם של המועמדים לא התקיים, שר הבטחון הודיע על המינוי כאשר ראש הממשלה היה בביקור סודי בעומאן. יאיר גולן נפסל על אמירתו ביום השואה כי הפכנו למומחים בפסילת אנשים, אז הדרך היחידה להתמנות היא שלא תימצא עילה לפסילתך, ולא חסרות לכך דוגמאות בשנים האחרונות.
הלקח, הוא שדיונים כאלו הכרחיים, אנחנו חייבים לחזור להיות מסוגלים לנהל ויכוחים, ולהפסיק לעסוק בשחיטה ציבורית על כל אמירה מרגיזה.