התפתחותה של האסטרטגיה הצבאית "הפצץ וקווה לסיום" – פרק ב'

בחלק הקודם תיארתי את ראשית שנות ה-80 והשלב הראשון אחרי מלחמת יום כיפור (התעצמות חסרת תקדים מול תרחיש יום כיפור), השלב השני בהתפתחות הוא: שינוי ראשוני בתמהיל – שילוב יכולות של חימוש מדוייק על צבא "מסורתי".

באמצע שנות ה-80, החלה בחינה של התפיסה השלטת בצה"ל. ראשיתו של הדיון (כנראה) בטיוטת דו"ח שמעולם לא אומץ של אל"מ עמנואל ולד על הלקחים ממלחמת של"ג (סיפורו של הדו"ח מעניין, אבל יסופר בפעם אחרת). בתחום אסטרטגיית הלחימה, ולד העביר ביקורת על: דוקטרינת לחימה נאיבית של צה"ל שמבוססת על מהלומת שריון והגנה קשיחה, שלטענתו כבר לא היתה רלבנטית במלחמת יום כיפור; כשלון "הקרב המשולב"; ונטייה לשימוש ללא הבחנה בסיוע אווירי וארטילרי שלא מסייע לקרב עצמו. ולד עצמו נזרק מהצבא, אך הדיון בכל זאת התנהל, בין שתי תפיסות עולם:

באמצע שנות ה-80, החלה בחינה של התפיסה השלטת בצה"ל. ראשיתו של הדיון (כנראה) בטיוטת דו"ח שמעולם לא אומץ של אל"מ עמנואל ולד על הלקחים ממלחמת של"ג (סיפורו של הדו"ח מעניין, אבל יסופר בפעם אחרת). בתחום אסטרטגיית הלחימה, ולד העביר ביקורת על: דוקטרינת לחימה נאיבית של צה"ל שמבוססת על מהלומת שריון והגנה קשיחה, שלטענתו כבר לא היתה רלבנטית במלחמת יום כיפור; כשלון "הקרב המשולב"; ונטייה לשימוש ללא הבחנה בסיוע אווירי וארטילרי שלא מסייע לקרב עצמו. ולד עצמו נזרק מהצבא, אך הדיון בכל זאת התנהל, בין שתי תפיסות עולם:

שימור האסטרטגיה הקיימת – דבקות בתפיסה לגבי נחיתותה הכמותית של ישראל, שפירושה יתרון ערבי במלחמות ממושכות עם שחיקה גבוהה ולכן נדרש להתבסס על התקפה קרקעית מהירה ומוחצת, שרק בזכותה תושג הכרעה. לפיכך, יש לשים את הדגש על המשך בניית צבא יבשה גדול, מבוסס שיריון. כמענה לשדה הקרב רווי בנ"ט ניתן היה לדעת התומכים למגן את הטנקים (והנגמ"שים והתותחים) במחיר נמוך יחסית עם התפתחות הטכנולוגיה. מוביל הגישה היה ישראל טל.
מעבר לאסטרטגית השמדה ע"י חימוש מונחה – תומכי הגישה סברו שהתנאים האסטרטגיים השתנו וישראל אינה מחוייבת בהכרעה יבשתית מהירה ויכולה להשיג תוצאות צבאיות טובות גם באסטרטגיה הגנתית ע"י שימוש ביתרון העצום של ישראל בפיתות מדעי ואיכות כוח האדם בשדה הקרב. היו מספר סיבות נוספות שמחייבות שינוי תפיסה: ישראל הגיעה לקצה יכולתה המשקית והדמוגרפית; שדה הקרב הפך לצפוף ורווי אש וככזה לערבים יש בו יתרון על ישראל, בפרט ברמת הגולן ולא בסיני. הרעיון העיקרי היה שישראל יכולה להשמיד את צבא האויב בחזית, המבוסס על שריון ללא צורך בהתנגשות ש' ב-ש', אלא ע"י פיתוח אמל"ח חכם תוצרת בית.

הדיון המרתק שדומה לו התחולל רק בין דיין ללסקוב הגיע גם לוועדת חוץ ובטחון בראשות דן מרידור ובהמשך לשר הבטחון יצחק רבין. האחרון החליט ללכת על דרך ביניים. מחד, הוא קיבל שמושג ההכרעה השתנה מהעבר ואינו כולל תפיסת שטח ניכר, וגם שאפקטיביות הטנק נמצאת בספק. ההכרעה בראייתו היתה בקשה של המדינה הערבית הפסקת אש, לאחר שהכוח הצבאי והתשתיות שלה נפגעו בצורה קשה. מנגד, העדיף לצעוד בזהירות לאור הסיכון שהיה קיים בפיתוח האמל"ח החדש, והחשש שיכולתו של צה"ל להילחם בטווח זמן קצר תיפגע.
למרבה הצער זאת היתה הפעם האחרונה שבה היה בישראל דיון מהותי על אסטרטגיית בניין הכוח הצבאי שלה. בעתיד זה יהיה דיון מוכוון סוגיה ספציפית.
המגמות העיקריות שהובילו לדיון התפיסתי נכונות גם היום. מושג ההכרעה שהתבטא הלכה למעשה בתפיסת שטחים רחבים במהירות והסרת האיום הצבאי מעל ישראל לא בורר מחדש. גם המשמעות מהירידה במקומו של השריון בשדה קרב היבשתי לא בוררה דיה. היום במבט של 40 שנה בהן הסכם השלום עם מצרים יציב, קשה להבין כיצד לא היתה ברורה המשמעות שהאיום העיקרי על ישראל, צבא מצרים, אינו בעדיפות ראשונה. אך בעשור הראשון להסכם בוגרי מלחמת יום כיפור, שהיו אלופי המטכ"ל כעת, לא יכלו להוציא את מצרים מהערכת המצב.

בסיום מלחמת שלום הגליל עוד הספיקה ברה"מ לחדש את אבידות הצבא הסורי, אך מייד לאחר מכן היא החלה לשקוע עד לקריסתה בסיום העשור. מדינות ערב שהיוו איום על ישראל איבדו את התמיכה האסטרטגית והצבאית שלהן, בעוד שמצרים וערב הסעודית היו בחסות אמריקאית. העולם הערבי היה עסוק בסוגיות רבות מלבד הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לראשונה מאז הקמתה, ישראל לא חשה איום שיכול לאיים על קיומה.

בתחילת שנות ה-90 המחישה מלחמת המפרץ את תחילתו של עידן חדש באיום הבטחוני על ישראל, איום הטילים. למרות שבמלחמת יום כיפור נורו על ישראל טילים, הם נבלעו ברעש המלחמה ותחושת ההפתעה. גם מאות קטיושות שנורו על צפון המדינה ע"י אש"ף לא הולידו שינוי בתפיסת הבטחון הלאומית, כמו 39 טילי סקאד שנורו על מרכזי האוכלוסיה הגדולים כן. מלחמת המפרץ הכריעה את הויכוח לגבי פיתוח מערכת החץ שהחל בשנות ה-80 כאשר ישראל הצטרפה אל פיתוח "מלחמת הכוכבים". למרות ההתנגדויות בצה"ל ומערכת הבטחון, מערכות הגנה מטילים הפכו לעובדה קיימת.

למרות התסכול בישראל מכך שלא הגיבה לירי טילים על העורף, מלחמת המפרץ סימנה את עוצמת השינוי האסטרטגי במזרח התיכון, שהחל בחתימת הסכם השלום עם מצרים. העשור הרביעי של ישראל היה בסימן תקוות השלום וסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. שנות ה-90 היו העשור הראשון בתולדות המדינה ללא מלחמות, אחרי 6 מלחמות "תקניות" בכל עשור מקום המדינה, בעשור זה היו שני מבצעים מינוריים יחסית "דין וחשבון" וענבי זעם", כנגד איום חדש יחסית שהתהווה בלבנון – חזבאללה.

שני המבצעים נוהלו תחת לקחיה הלא כתובים של מלחמת שלום הגליל, לבנון היא הוויטנאם של ישראל, ולפיכך להפעלה של עוצבות צבא למול ארגון גרילה שיורה טילים, אין תכלית. לפיכך, היו אלו מבצעי "הרתעה", דומים לאלו בשנות ה-50, שתכליתם ליצור מעין מאזן אימה לפגיעה בישראל. בשני המבצעים ישראל הפציצה מטרות בלבנון, בעיקר ע"י חיל האוויר, על מנת ליצור לחץ שיוביל להסכם "רגיעה". במבצע "דין וחשבון" עיקר הלחץ נוצר ע"י עזיבת מאות אלפים שיעים לכיוון בירות, מה שהוביל לחתימת הבנות בין ישראל לחזבאללה ששני הצדדים ימנעו מפגיעה באזרחים. קרי, לחימה ברצועת הבטחון מותרת.
במבצע "ענבי זעם" ישראל הגיעה להבנות עם סוריה על סיום המבצע, כיוון שבשנים אלו ישראל ראתה בחיזבאללה פרוקסי (בא כח) של אסאד האב. בסיום המבצע הגיעו הצדדים להבנות דומות והתחייבו שלא לפגוע באזרחים זה של זה.
שני המבצעים מול חזבאללה ביטאו את ניצניה של אסטרטגיה צבאית חדשה למבצעי תגמול: הפצצות מהאוויר עד השגתה של הפסקת אש.

לקראת סיום האלף השני וחגיגות ה-40 לישראל מערכות הנשק שבנייתם החלה לפני עשור הבשילו, ותחושת הבטחון של ישראל היתה בשיא. מולה היו מדינת אויב אחת, סוריה, ללא גב מעצמתי ואיום מינורי מעיראק שעליה מוטלות סנקציות בינ"ל חריפות, חזבאללה היה בגדר מטרד לכל היותר והחברה הישראלית עסקה בקרע הפוליטי על הסכמי אוסלו ואחריהם רצח יצחק רבין.

למרות כל אלו, צה"ל החליף בעשור הזה את הטנקים והמטוסים הישנים בחדשים (מרכבה, ו-F-16 במקום פנטומים, סקייהוקים וכפיר), ושמר על התפיסה הישנה של הכרעה באמצעות תמרון מהיר לשטח האויב. הפער בין מבנה הצבא לצרכים של מדינת ישראל החל להיראות בצורה ברורה, בפרט על רקע העובדה שנקודת העבודה המרכזית של הצבא היתה הערכות להתנגשות אלימה בשטחים.

התפתחותה של האסטרטגיה הצבאית "הפצץ וקווה לסיום" – פרק ג'

התפתחותה של אסטרטגיית "הפצץ וקווה לסיום" – פרק ד'

התפתחותה של האסטרטגיה הצבאית "הפצץ וקווה לסיום" – פרק א'