מדיניות טראמפ נגד איראן

השבוע הודיעה ארה"ב שהיא מחריפה את הסנקציות על איראן ולמעשה מבטלת את האישורים המיוחדים שניתנו למספר מדינות להמשיך לרכוש נפט מאיראן. לצערי מרבית העיסוק בנושא מתמצה בשאלה הדטרמינסטית: בעד או נגד איראן. אם אתה נגד איראן אתה אמור לשמוח שטראמפ לוחץ עליה. באותו אופן התנהל הדיון לגבי הודעתו של טראמפ על יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין. אבל למעשה הסוגיה הרבה יותר מורכבת.

תחילה לעובדות –
הסכם הגרעין עם איראן דחה את היכולת של איראן לבצע ניסוי גרעיני מפרק זמן של מספר חודשים לשנה פלוס ע"י הוצאת אורניום מועשר בדרגת בינונית (20 או 25 אחוז) מאיראן לרוסיה והותרת מלאי מצומצם של אורניום מועשר ברמה נמוכה. על מנת לבצע ניסוי נדרש להעשיר אורניום ברמה של 90% שנחשבת צבאית.
הסכם הגרעין מגביל את כמות הצנטריפוגות ומלאי האורניום שמותר לאיראנים, מגבלה שתפוג ב-2031 עם תום ההסכם. יחד עם זאת, המגבלה שלא להעשיר אורניום ברמה צבאית נובעת מאמנת ה-NPT, עליה חתומה איראן, מגבלה שאינה פגת תוקף למעט עזיבה של איראן את האמנה. מכאן, שהאמירה לפיה בתום ההסכם איראן יכולה לבנות ארסנל גרעיני היא שקרית.
בהסכם הגרעין הוסכם על פיקוח חסר תקדים ומגבלות שחורגות בהרבה ממה שמותר למדינות אחרות לפי אמנת ה-NPT. במסגרת הפיקוח מתקיימות עשרות ביקורות פתע בשנה, ובאתרי הגרעין המוכרים האיראניים מותקנות מצלמות שמשדרות ברציפות למערך הבקרה של סבא"א בוינה.

מדינת סף גרעינית – יש הרבה דרכים להגדיר מדינה כמדינת סף גרעינית. יש הטוענים שהמונח מתאר מדינה שהעשירה מלאי מספק של אורניום ברמה צבאית ומסוגלת לערוך ניסוי גרעיני. במצב שכזה, המדינה צריכה להיות מחוץ לאמנת ה-NPT ולפיקוח של סבא"א. כך היה עם הודו, פקיסטן, צפון קוריאה, דרום אפריקה ומדינה עלומה במזרח התיכון.
יש אחרים שטוענים שמדינת סף היא מדינה ששולטת בכל הידע הדרוש על מנת לבנות פצצה ומתוך בחירה אינה עושה זאת. זה מעמדן של ברזיל, גרמניה, יפן וארגנטינה. זה בערך מצבה של איראן.

לפני שמנסים לנתח את החלטות טראמפ, נדרש להסכים על הנחות היסוד, הרי הסנקציות אינן המטרה עצמה אלא אמצעי להשגתה.
הנחת היסוד המרכזית היא שהמטרה היא למנוע מאיראן לפתח פצצה גרעינית, בעדיפות על פני כל סוגיה אחרת (תמיכה בטרור, השפעה אזורית וכו'). מדוע חשוב להגדיר זאת, כי אם הסנקציות והלחץ יובילו את איראן לרוץ לפצצה ולבצע ניסוי גרעיני המשמעות שהאסטרטגיה למנוע זאת נכשלה.
לאיראן יש את הידע לבצע ניסוי גרעיני. זה מחייב כמובן גרוש הפקחים, הסרת הפיקוח, התקנה של צנטריפוגות חדשות והעשרה לרמה צבאית, פעולות שיימשכו פרק זמן מסויים, אבל ברצותה היא יכולה לעשות כן. ייתכן שהמרחק לפצצה גדול יותר, כיוון שנדרשת טכנולוגיה שפיתוחה נעצר באיראן ב-2003, אבל קיום ניסוי גרעיני יעניק לה את המטריה והחסינות מפני תקיפה צבאית אמריקאית או ישראלית.
מניעת התגרענות ע"י תקיפה צבאית – עוד בטרם הסכם הגרעין היה ברור לישראל שביכולתה רק לעכב את היכולת האיראנית ולא למנוע אותה ע"י תקיפה (יש שטענו שתקיפה כזאת יכולה להאיץ את התהליך ולא לעכב אותו). האם ביכולתה של ארה"ב למנוע מאיראן ע"י תקיפה אווירית? אני לא יודע את התשובה (בודאי שע"י מלחמה רחבה היא יכולה לעשות זאת), אבל להערכתי לטראמפ אין כוונה לתקוף ולצאת למלחמה רחבה נגד איראן. יותר מכך, המחלוקת הפוליטית בארה"ב תקשה עליה לגייס קונצנזוס למלחמה התקפית ללא שהיא נפגעה בצורה משמעותית. זאת אחת המשמעויות מהמציאות הפוליטית הפנימית בארה"ב.

המשמעות, שעל מנת למנוע מאיראן להפוך למדינה גרעינית נדרש שהיא תמשיך במדיניות הקיימת, קרי, תמשיך להחליט שלא "לזנק" לפצצה ולבצע ניסוי גרעיני. לחילופין, אפשר לטעון שאיראן מתכוונת להתגרען בכל מקרה, ולכן כל הסכם לא ימנע ממנה לעשות כן. לטוענים זאת יש 2 חלופות: לקוות לתקיפה אמריקאית או להיערך לאיראן גרעינית.

גם אלו שמניחים שתקיפה צבאית אמריקאית היא תרחיש ריאלי צריכים להודות שממשל טראמפ לא רואה בזה חלופה מרכזית והמטרה אינה ליצור מציאות אסטרטגית שתאפשר לגיטימציה בבית ובינ"ל לתקיפה.

השאלה היא מה המדיניות הנכונה לגרום לאיראן להימנע מהתקדמות גרעינית. השאלה הופכת למורכבת יותר לאור העובדה שהסכם הגרעין היה כזה. קרי, הסכם הגרעין הידוע לשימצה הביא לכך שאיראן לא עשתה צעדים לקידום תכנית הגרעין שלה, כך לפחות רואות סוכנויות המודיעין של המערב (כולל של ארה"ב). האם ייתכן שלאיראן קיים פרויקט סודי? בהחלט ייתכן, אבל אם כך הדבר פרושו שההנחה שיש דרך מדינית למנוע מאיראן גרעין אינה נכונה.

לפיכך, במידה ויש לטראמפ מדיניות ויעדים מול איראן ניתן להבין זאת כאחת משתיים: לחץ על איראן לטובת חתימה על הסכם חדש טוב יותר או להביא להחלפת המשטר האיראני.
אפשרויות נוספות הן שטראמפ לא בחר בחלופה והוא מפעיל לחץ כדי לראות מה יקרה או להביא לכך שאיראן תצא ביוזמתה מהסכם הגרעין, על מנת למנוע מממשל דמוקרטי שעלול להיבחר ב-2020 לחזור להסכם הגרעין, או להביא אותה לפעולה צבאית (למשל, סגירת מיצרי הורמוז) שתאפשר לגיטימציה לפעול נגדה.
אלו נראות לי חלופות טקטיות שחוזרות לדיון השטחי של בעד או נגד איראן.

בפועל מדיניות הממשל לא קוהרנטית. יש הצהרה רשמית שהמטרה אינה החלפת המשטר אלא שינוי המדיניות של המשטר באיראן. אבל השאלה איזה מדיניות רוצים לשנות, בתחום הגרעין אין יעד כלשהו שהממשל יכול להציב, ההסכם מחמיר מאמנת ה-NPT (לדוגמא: ברזיל בונה צוללות עם הנעה גרעינית על בסיס הטכנולוגיה האזרחית שיש לה). ניתן להרחיב את המגבלות על פיתוח הטילים האיראני. לפיכך, לא ברור אם כן מה המטרה של החמרת הסנקציות, בפרט לאור העובדה שטראמפ נמנע מאיום צבאי ממשי על איראן וסנקציות לבדן מצליחות לעיתים מעטות.
בסוגיה האזורית קשה להאמין שאיראן תסכים לשקול הפסקת מעורבות במדינות האזור. המעורבות שלה בסוריה לגיטימית לחלוטין, לאור העובדה שהוזמנה ע"י אסאד. הלחץ האמריקאי והלחץ הישראלי לא צמצמו בינתיים את הפעילות האיראנית באזור.

למאמינים בהחלפת המשטר האיראני, אזי נשאלת השאלה מדוע משטר חדש לא ירצה שיהיה ברשותו פצצה, והאם קיים סיכוי שמשטר כזה "יעבור צד" למערב. המציאות היום היא שאין ביכולתה של ארה"ב להמליך משטר כרצונה כמו שהיה ב-1959.

בשורה התחתונה כדאי לעסוק במטרות והיעדים, ולהפסיק להיות סתם בעד או נגד. הצעדים של טראמפ לא צריכים להיבחן על בסיס האם הם מוצאים חן בעינינו כי הם נגד איראן, אלא האם הם מקדמים את היעד האמיתי, שאיראן לא תבנה פצצה גרעינית לעולם. אין חלופה שיכולה להבטיח את זה, לכן בכל החלופות יש סיכויים וסיכונים.