למה לא ננצח במלחמה הבאה – ויכוח עם רון בן ישי

רון בן ישי כתב מאמר למה צה"ל לא ינצח במלחמה הבאה. הוא מונה מספר סיבות מרכזיות. בראייתי הניתוח שהוא מציג שגוי – הן בגלל הסיבות שהוא מונה, והן בגלל חוסר הניסיון שלו להבין למה.

ארבע הסיבות שהוא מונה הן: הסירוב לקבל אבידות של חיילים; הפוליטיזציה של הביטחון; תרבות עריפת הראשים של המפקדים שלחמו בשטח; הרגישות הלא פרופורציונלית לחטופים; המעורבות המסוכנת של הורי החיילים בנעשה בצה"ל; כל אחת מהסיבות הללו היא נרטיב שהחברה הישראלית מקבלת כנכון, אבל גם אם הוא נכון כיצד זה קשור לסוגית הנצחון במלחמות?

מעורבות הורים:
אין חולק על כך שמעורבות הורים בנעשה בצה"ל גברה באופן דרמטי. אבל האם צה"ל ניצח בשנות ה-90 את שני המבצעים נגד חיזבאללה כאשר מעורבות ההורים לא היתה כזאת? מלחמת שלום הגליל הסתיימה בתחושה קשה כיוון שהיעדים המדיניים לא הושגו, ישראל עסקה בשאלה מדוע לקח יותר זמן לכביש בירות דמשק מהמתוכנן (לכאורה, מדוע צה"ל לא "ניצח"). האינתיפאדה הראשונה פרצה בהפתעה, והתמודדנו איתה לא משהו, גם האינתיפאדה השניה פרצה לפתע, ואחרי מבצע צה"לי "מזהיר" ('חומת מגן') והתמוטטות הרשות הפלסטינית סבלנו מהשנתיים הקשות ביותר בהיסטוריה של המדינה. כל אלו התרחשו לפני שהורים היו מעורבים בצה"ל כמו שהם היום.
ניתן לראות שהקשר בין מעורבות הורים, להיעדר נצחון לא באמת קיים. כי אם היה קשר כזה היינו צריכים לראות שינוי שהתחולל בעשור האחרון. אפילו ב-2006 מעורבות ההורים בצבא היתה עדיין בחיתוליה, וההישגים לתפיסתו של בן-ישי היו נמוכים.
תפיסת העולם שניתן לחזור לימים עברו, משקפת את הגישה הקלאסית "The older I get, the better i was". במקום להתרפק על ימים שלא יחזרו, כדאי לקבל את המציאות. עמוס הראל מפרט בסיפרו 'תדע כל אם עבריה' שמתגייס היום הוא פחות בוגר מזה שהיה פעם. צה"ל התאים את עצמו למצב הזה. לחשוב שאפשר לעשות שינוי שיביא את המתגייסים "יותר בוגרים" זה לחיות בבועה.

סירוב לקבל אבידות:
מה יכול להיות יותר בריא מחברה שלא סבורה שילדיה צריכים למות? במלחמת לבנון השניה, עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן היתה התייצבות מלאה של חיילי המילואים. איך אפשר לטעון שהחברה מסרבת לקבל אבידות, אם כאשר יש תחושה שהמלחמה מוצדקת אנשים מתייצבים לדגל ובאים לשרת.
האם חברה צריכה לתמוך במסעות התפשטות צבאיים? בספרם של Dan Reiter & Allan C. Stam / Democracies at War הם מנתחים מדוע דמוקרטיות מנצחות יותר מלחמות (כן, דמוקרטיות מנצחות הרבה יותר מלחמות). לטובת הפשטות לא אכנס כיצד מגדירים נצחון, או מה נחשב מלחמה, אבל אחת הסיבות לכך היא שהן שוקלות טוב יותר איזה מלחמות להתחיל. הגורם לזה הוא קיומן של אופוזיציה ועיתונות חופשית שמייצרות ביקורת וגורמות למנהיגים להבין שאם יתחילו מלחמה ללא צידוק, הם יוחלפו בבחירות.
המשמעות, שכאשר יש צידוק למלחמה, דמוקרטיות מתגייסות לקרב – ארה"ב במלחמת המפרץ הראשונה חרגה מציפיותיו של סדאם חוסיין שהעריך שהיא תחשוש בגלל האבידות בוייטנאם. ארגנטינה לא העריכה נכון את בריטניה בפוקלנד 1982. גם שתי המלחמות הבאות של ארה"ב היו בקונצנזוס רחב יחסית (אפגניסטן ועיראק) שנבע מפיגוע התאומים. לכן גם ישראל התגייסה לכל המבצעים בעזה והיתה נחושה ב-2006 באופן שחרג מציפיותיו של נסראללה. לא בגלל החשש לאבידות לא הבאנו הישגים, אלא בגלל שלא היו לנו יעדים ממשיים ולכן נלחמנו במקום עד שמישהו אמר די. אני קראתי לזה 'אסטרטגית הפצץ וקווה לסיום'.

תרבות עריפת ראשים של מפקדים:
המנטרה הזאת חוזרת על עצמה בכל פעם שקצין בכיר מודח בגלל פשלה בהתנהלותו, אבל האם זה באמת נכון? ראשית, המנטרה הזאת קיימת מאז שהתגייסתי. קצינים נהדרים עוכבו אחרי אירועים ברצועת הבטחון (3 נפלאים שאני מכיר ולא אציין את שמם), כולם אחרי מלחמה כואבת פיקדו על חטיבת חי"ר סדירה. צ'יקו תמיר ועימאד פארס הודחו בגלל אתיקה שלא ניתן להשלים איתה, האם צה"ל ניצח לפני שהם הודחו? אז למה אחרי שזה קרה להם אפשר לטעון שבגלל זה צה"ל לא מנצח. שני רמטכ"לים מונו, למרות שבגזרה עליהם פיקדו היתה חטיפה שהיו בה תקלות מבצעיות קשות. אבל בדיוק כמו שגיורא איילנד תחקר את חטיפת גלעד שליט, עם כל הטעויות הקשות לא הודח קצין בגלל סוגיות שאינן ערכיות.
כיוון שניתן לספור את הקצינים הבכירים שהודחו באצבעות הידיים, הטענה שזה מה שמפריד בין צה"ל לנצחון במלחמה הבאה, נראית לי הזויה.

רגישות לא פרופורציונלית לחטופים:
אני מסכים שאנחנו טועים בגישה שלנו לשבויי מלחמה (ולא חטופים – זה חיילי צה"ל). אבל, האם בגלל זה איננו מנצחים, או האם בגלל שאנחנו לא מנצחים, קשה לנו לקבל לקיחה בשבי של חייל? שני חיילי צה"ל שנעדרים מ'צוק איתן' לא נגרמו בגלל שהצבא לא היה מוכן לבצע את מה שממשלת ישראל דרשה ממנו.
השיחה על הרגישות שלנו לשבויים, ראויה, נכונה וצריך להחזיר את זה לשפיות, אבל שיח דמגוגי שבו נכריז שמעכשיו אין לנו רגישות יותר לא יחולל שינוי כלשהו. כדאי לקיים את הדיון הזה, אבל בצידו השני כדאי לזכור שאנחנו מאוד מתגאים בכך שאנחנו עושים "הכל" כדי להחזיר את חיילי צה"ל חיים או מתים, ורואים בזה את אחד מהערכים החשובים כחברה.

פוליטיזציה של הצבא:
אני מסכים לחלוטין שיש בישראל בעיה, אך כדאי לעשות להפריד בין כמה משתנים. ראשית, מאז מלחמת ששת הימים יש פוליטיזציה של הבטחון, כיוון שמשימתו של צה"ל לשלוט בשטחים הכבושים / משוחררים, היא בלב המחלוקת הפוליטית בישראל. יותר מכך, סוגיות פוליטיות אפיינו את צה"ל גם בעבר, אפשר לקרוא על מלחמת מפקדי האוגדות ביום הכיפורים, ואפשר ללכת גם למלחמת שלום הגליל שהיתה מלחמה פוליטית, כיוון שיעדיה היו לשנות את המציאות האסטרטגית של ישראל, ולא כיוון שנכפה עלינו מצב בטחוני קשה. אבל מה שהתפרק בעשור האחרון זאת האחריות הקולקטיבית. הקבינט של ממשלת ישראל לא מרגיש אחראי במשותף לכל הנעשה, בשונה מהעבר. ויכוחים ומחלוקת חשובים, אבל תחושת האחריות היתה משותפת. בגין נתקל בהתנגדות קשה של השרים למלחמת שלום הגליל, לאורך כל החצי שנה שקדמה למלחמה, מהיום שבו הציג את 'אורנים גדול' לממשלה בדצמבר 1981. למרות כל זאת, הממשלה כולה ידעה שיש לה אחריות משותפת.
הקבינט של נתניהו בעשור האחרון הוא של נתניהו בלבד. כולם נלחמים בו מבפנים ובחוץ. דווקא את השרים שלא עשו זאת בחוץ, ליבני ולפיד, הוא פיטר אחרי 'צוק איתן', בעוד שאת אלו שעשו לו את המוות, לא.
האם לעובדה שיש רק אחד שנושא באחריות יש קשר לכך שצה"ל לא כובש את רצועת עזה? להערכתי, כן. האם זה קשור ל'נצחון', אני בספק. אחרי שנכבוש את רצועת עזה, האם נרגיש שניצחנו את חמאס, או שנבין שעכשיו אנחנו צריכים לדעת מה לעשות עם הדבר הזה?
גם אחרי מבצעי 'חומת מגן' והמשכו ב'קשת נחושה', שבהם הצלחנו לחולל רף טרור אדיר ואז להפחית אותו לאפס תוך מספר שנים לא הרגשנו את תחושת הנצחון, אלא את כורח המציאות.

בשורה התחתונה, אחרי שחפרתי בצורה ארוכה למדי, אני חושב שרון בן ישי נוגע בנקודות חשובות שמחייבות ברור, אבל בינן לבין נצחון אין דבר. נצחון קשור ליעדים אסטרטגיים, ולמדינת ישראל אין כאלו, כיוון שאנחנו לא מעוניינים לשנות את גבולות המדינה, ולא סבורים שהפעלת כוח יכולה לשפר את המצב האסטרטגי של ישראל. לכן, ישראל תצא למבצעים שנועדו להחזיר את סף האלימות לנסבל, כדי להמשיך את הצמיחה הכלכלית בעוד כל המדינות מסביבנו מתפרקות.
נגעתי בסוגית הנצחון בעבר, ממספר זוויות:
אסטרטגיית "הפצץ וקווה לסיום" – למה הגענו עד הלום?
על (אי) ההכרעה
למה המילה "נצחון" לא מתאימה

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.