הקשר בין המדיניות למציאות (לא לבעלי לב צודק):

בימים אלו נשאלה השאלה מה המשמעות של המתרחש, מה ישראל רוצה ולאן היא חותרת.
לשם כך נדרש להניח מהי המסגרת האסטרטגית בתוכה הצדדים פועלים – ישראל והפלסטינים מבינים שהמסגרת של אוסלו אינה בתוקף. ההסכמים הניחו את האדנים למדינה פלסטינית ועיצבו מסגרת שבה לצדדים ברור שהפתרון לסכסוך הוא פתרון שתי המדינות, חרף הקשיים הצפויים בסוגיות הליבה של הסכסוך. כדי שיהיה סיכוי לפתרון שכזה, צריך שבצד השני תהיה מנהיגות חזקה שתקבל לגיטימציה מהעם. מטבע הדברים, מנהיגות שכזו תקבל לגיטימציה רק אם תהיה לעומתית לישראל (תחשבו עלינו, האם תהיה לגיטימציה למנהיג שיגלה אמפטיה לפלסטינים? גם רבין לא הפגין חיבה).
לאחר מותו של ערפאת, אבו מאזן דגל במדיניות של מתינות, שתביא ללחץ מדיני על ישראל, אך הפלסטינים ראו שמדיניות זו לא הגדילה את הסיכוי לסיום הכיבוש, אלא להיפך, תחושת החנק גדלה (האוכלוסיה היהודית גדלה ב-30 אחוז בשש השנים האחרונות) וגם כך הרשות מושחתת ומבטיחה את רווחת המנהיגים על חשבון העם.

על כן, הסימנים שאנחנו רואים מהשטח מעידים על התפוררות הנסיון להקים יסודות של מדינה פלסטינית (שמעולם לא עברו שלב ראשוני, הרבה בגלל השחיתות של ערפאת, אבל מעוד סיבות).
את סימני ההתפוררות אנחנו מזהים בכך שהפיגועים מתבצעים על-ידי נערים, שמורדים במסגרת המשפחתית כתוצאה מאובדן מקורות סמכות של החברה. המשמעות היא שבלי מקורות סמכות נקבל תופעות שכאלו, ללא יכולת שליטה – acting out.

בישראל אנחנו רואים 3 תפיסות עולם לעיצוב המציאות:
– אחת שמאמינה שהמציאות הרצויה לישראל היא שתי מדינות, ומכאן מקבלת את העובדה שנדרש לעשות מו״מ עם אבו מאזן ובעיקר לחתור לקיים הנהגה פלסטינית לגיטימית גם אם זו תהיה עוינת לישראל, כדי שיהיה סיכוי לתפיסת עולם זו.
– תפיסה אחרת גורסת שיש לחתור לקריסת הרשות ואפילו לעליית חמאס לשלטון, כדי להפוך את הסכסוך לדתי ומכאן למעשה לבלתי פתיר. מצדדי תפיסה זו סבורים שהיתרון בחמאס הוא בצמצום הפגיעה בלגיטימציה הבינ״ל בישראל (אפשר להקשיב לסמוטריץ), ולכן גם לא מקבלים את הערכת גורמי המודיעין ורואים באבו-מאזן אחראי למצב.
– התפיסה השלישית נקראת כביכול ניהול הסכסוך. בפועל, מצדדיה סבורים שאסור שתקום מדינה פלסטינית אך נמצאים בדילמה שבין החשש מקריסת הרשות, שתוביל להגברת החיכוך בין השלטון הצבאי לפלסטינים מה שעלול להגביר את היקף האירועים ולהביא להסלמה, לבין השאיפה שהרשות לא תגלה סימנים של מדינה. המדיניות מתמקדת בנסיון להימנע מלהיות מואשמים ע"י הקהילה הבינ"ל בקריסה של מסגרת אוסלו (העדפה לקום למציאות כזאת ולא לגרום לה), ולכן מחד מאשימים את אבו-מאזן בהסתה, אבל נותנים דרור לפרסום הערכת המודיעין שאבו-מאזן הוא גורם מרגיע.

לא במקרה מרבית הארועים הם בירושלים, שם סימני אובדן הסמכות המרכזית נתקלים בחיכוך ישיר עם ישראל (הריבון). כאשר משפחה מתפוררת והרווחה מתערבת, כדי לטפל בנוער שבסיכון (שעושה acting out), ברור שלא ניתן לטפל רק בנוער ונדרש טיפול (ולא הענשה) גם במסגרת המשפחתית.