הסכם פוטין – ארדואן – משמעויות לישראל

פוטין לא הופך להיות השליט של המזרח התיכון, איראן לא משמידה אותנו עוד מעט וצרחות ההיסטריה על התקיפה של בסעודיה מוגזמות, ארדואן לא מלך וטורקיה לא מעצמה (אבל היא מדינה חשובה), אבל ההתפתחויות הללו הן בעלות משמעות לישראל – הנה כמה מרכזיות בעיני:

סוריה –
ההסכם מסכם את השלב האחרון במלחמת האזרחים הסורית ובחזרתה של המדינה הסורית לריבונות כמעט מלאה תחת משטר אסאד. בפרספקטיבה לאחור, מרשים לראות כמה סבלנות היתה לרוסים בתהליך: אפשרו לישראל לתקוף בחופשיות ולאט כרסמו בחופש הזה. האיראנים היו מרוסנים לתקיפות הללו והכילו אותם כמעט לחלוטין, למעט נסיונות תגובה נקודתיים. ארדואן הפגין שריר בהפלת המטוס, ופוטין קיפל אותו להתנצל, אבל אפשר לו מבצע קרקעי באידליב. זה על קצה המזלג. מצער לגלות שהמובן מאליו (שטראמפ יחליט לצאת מסוריה) הפתיע מישהו בישראל, זה מעיד על חוסר יכולתנו לקיים הערכת מצב ראויה.
המשמעות היא שאסאד חוזר לשלוט בסוריה, וביחד עם איראן, רוסיה וטורקיה (כן, גם לארדואן יש חוזים מסחריים) הוא יחל בתהליך השיקום של המדינה, כי כדי להחזיר ריבונות. אם מקבלים את ההנחה הזאת, לישראל יש 7-10 שנים להיערך לאיום משמעותי מהגזרה הסורית, של צבא סורי תחת ריבונות מרכזית. אין משטר שיכול להבטיח את השליטה שלו בבית, במקביל לבניית יכולת תקיפה אמיתית של מדינת ישראל. אני מקווה שההיסטריה שנשמעה כאן אחרי התקיפה האיראנית בסעודיה, נועדה רק לתעמולת בחירות, ואינה אותנטית, שכן אם כך המצב, איך נצליח לקבל את המציאות החדשה שהאיום הסורי חוזר בלי תחושות שבאים עלינו לכלותנו.
עלינו להבין שהמב"מ שהיה במוקד הפעילות הבטחונית בצפון הסתיים. זה לא אומר שלא יהיו תקיפות בכלל (אגב, עצוב להיווכח שהדיבורים על התקיפות בעיראק היו לטובת תועלת פוליטית), ייתכן ויהיו בודדות, אבל ברור שבתקיפות בודדות לא מצמצמים בניין כוח של היריב.
במקום המב"מ צריך לדבר כיצד ייראה הבט"ש ברמת הגולן. בצד הסורי, צפוי להיווצר איום משולב של צבא סוריה, במקביל למליציות שיעיות בחסות איראן או בחסות חיזבאללה. ישראל צריכה לחתור ליצור משוואה אמינה שפעולות כאלו הן באחריות המשטר הסורי. אני סבור שזאת לא משוואה קלה להשגה, לא ניתן לאיים כלאחר יד בפגיעה משמעותית באסאד על כל פגיעה מוגבלת, כדי להבין עד כמה זה קשה, אפשר לראות את ההצלחה שלנו בשנה וחצי האחרונות מול חמאס בעזה. הבסיס לזה הוא הסכם ההפרדה מ-1974 שהאינטרס הישראלי הנוכחי הוא להחזיר את תקפותו בעיני שני הצדדים. הדרך לשם עוברת דרך פוטין ורק דרכו. ההכרה של טראמפ בריבונות ישראל ברמת הגולן, שהיתה מתנת הבחירות של אפריל עשויה להתברר כיקרה ולא מתנת חינם.

לבנון –
כתבתי זה מכבר ישראל צריכה להיערך לכך שהמלחמה הבאה מול חיזבאללה תהיה כאשר ברשותם טילים מדוייקים. אמנם, המהומות שרואים בלבנון מעידות על כך שגם לחיזבאללה יש מורכבויות בבית, אבל החולשה של הממשל הלבנוני היא "נצחית", ולא משהו שניתן לבנות עליו בעימות עתידי.
הרקטות של חיזבאללה לא יחלידו, אבל עוצמתו תלויה דווקא באיום על איראן. כמו ב-2012 כאשר האיום על איראן היה גבוה היה ברור שהחזית הלבנונית נפיצה. לחיזבאללה יש אחריות ואינטרס לרווחה כלכלית של העדה השיעית בלבנון, זה גורם מרסן על פעולתו נגד ישראל.
בקומה האסטרטגית, ישראל צריכה להמשיך את השיחות עם לבנון בנוגע לגבול המים הכלכליים בתיווך ארה"ב. עלינו לחתור למעורבות אמריקאית בלבנון ככל האפשר, כדי שפוטין לא יהיה המתווך הבלעדי, גם אם זה אומר מכירת נשק אמריקאי וצרפתי לצבא לבנון.

איראן –
העידן שבו אנחנו יכולים להתמקד באיראן הסתיים בעיני, זה השינוי הכי גדול שצריך לחול במדיניות הבטחון של ישראל. מטריד אותי שאני שומע דיבורים על מיליארדים לבטחון אחרי התקיפה האיראנית בסעודיה. החיים הם עניין של סדרי עדיפויות, אם מקבלים את הטענה שלי בדבר השינוי המהותי שצריך לעשות בראי הזירה הצפונית, חייבים להבין שאי אפשר הכל. ישראל צריכה להפסיק להיות נושאת הדגל של העימות העולמי עם איראן, למדינות המפרץ וסעודיה יש בעיות משלהן. כדי שלא אחשד בתמימות גדולה מדי, איני חושב שצבא הפלסטיק של סעודיה יעשה עבודה עבורנו, או שמדינות אירופה יגיעו לעזרה, רק שאנחנו צריכים להבין שבזה עדיף לנו לא להיות בראש.
ישראל לא יכולה לשאת בנטל הזה, ועליה להיערך באסטרטגיה הגנתית מול איראן (כתבתי קצת על המשמעות שלה כאן). את ההסבר הטוב ביותר שמצאתי, אפשר לקרוא בסיפרם של אלן אנטהובן ווויין סמית' "מחיר הבטחון" (How Much Is Enough? Shaping the Defense Program, 1961-1969).
קביעת סדר עדיפויות מחייבת להחליט בחירות קשות מה פחות חשוב ומה לא עושים, בפרט לאור העובדה שלחברה הישראלית יש מצוקות שלא ניתן להתעלם מהם. מכל מה שקראתי על תר"ש "תנופה" של אביב כוכבי, המוקד הוא דווקא חיזבאללה, ולא הסתכלות פני העשור הבא. אייזנקוט בחר להשקיע במוכנות לאור חוסר הודאות הגדול שהיה באזור. לתפיסתי, את המגמות ארוכות הטווח אפשר לסמן כבר עכשיו. חובה עלינו להיערך לטווח הארוך תוך נטילת סיכונים בטווח הקצר.

לסיכום, אני חושב שעדיף לעסוק במשמעויות לישראל כתוצאה מהאירועים ולא בהטחת האשמות. חובה עלינו לקחת החלטות קשות על סדר העדיפויות הלאומי, ולא להשתמש בבטחון לטובת פוליטיקה קטנה, כפי שהיה בשנה החולפת. יש גבול לציניות, ואני מקווה שנוכל לאתגר הגדול מכל מה שכתבתי, היכולת לקבל החלטות בתהליך ראוי ומורכב, ולא כגחמה פוליטית. חלקן החלטות עם סיכונים לא מבוטלים.

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.