האם ניתן לעצור את השעון מלכת?
ביום רביעי פרסם הכתב הצבאי של ידיעות טור לסיכום העשור. לכאורה, ניתן לתקוף את נתניהו על החדלון וההזנחה, כמו בסיפור שבע השנים הטובות של יוסף, נתניהו נהנה מפירותיו של אולמרט, ובחר שלא לעשות דבר.
לא מעט אנשי ימין השמיעו ביקורת על אזלת היד של "ממשלות קודמות" על היווצרות איום הרקטות לפני מלחמת לבנון השניה, למרות שברוב השנים לפני המלחמה היתה ממשלת ליכוד בשלטון. קולות לעג נשמעו על הביטוי "החלדת הרקטות" שההוגה שלו היה שר בטחון בממשלת נתניהו במשך מספר שנים.
https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5652292,00.html
אני מתנגד לשיח בסגנון הזה, וחושב שהוא מעיד על היעדר חשיבה אסטרטגית. זה ניתוח לפי עקרון חוק היד העומדת שבבסיסו עומדת ההנחה שניתן לעצור את הזמן מלכת אצל הצד השני.
לאורך ההיסטוריה של האומות היו מרוצי חימוש. מעולם לא הצליחו למנוע אותם ללא מלחמה, וגם כאשר פרצה מלחמה, בסיומה התחולל מרוץ חימוש מואץ ולא ההיפך.
סיבה מרכזית לכך שישראל יצאה למלחמת סיני היא עסקת הנשק הצ'כית. מקרה בוחן קלאסי לענייננו.
הנה השוואה בין מרוץ החימוש שהיה לפני מלחמת סיני לזה שהיה אחריו – מצרים וישראל המשיכו במרוץ החימוש, כאשר ישראל סגרה פערים על המצרים (כזכור בן גוריון העדיף בקום המדינה להשקיע בקליטת עליה על-פני צה"ל). יתר מדינות ערב סבלו מחוסר יציבות שלטונית מה שהותיר אותן מאחור במרוץ החימוש.
המשמעות כמובן, שמלחמת סיני לא צמצמה את מרוץ החימוש ואת יכולות שני הצדדים, אלא ההיפך. זה נכון שהיא הביאה לשקט והפסקת טרור (בעיקר מעזה), אבל כאשר מדברים על מלחמת מנע מול חיזבאללה, ישראל לא סובלת מטרור מלבנון.
מקרה הבוחן השני הוא מלחמת ההתשה –
ישראל ספגה פגיעות לאורך התעלה ותקפה תקיפות נגד שהסלימו בהדרגה כדי להביא את נאצר להפסיק. זה הביא לתגובת נגד ומשלוחי נשק רוסים כולל סוללות טילי קרקע אוויר, יועצים ולבסוף גם מטוסי קרב שהוטסו ע"י טייסים רוסים.
ישראל בתגובה תקפה בחמת זעם את סוללות הטילים לפני שהפכו מבצעיות, אבל בהדרגה נבנה מערך סוללות שהקשה על ישראל לתקוף בעומק מצרים. בסופו של יום, חשש מעימות עם רוסיה, פערים מבצעיים, לחצים של ארה"ב ועוד, ישראל לא הצליחה למנוע היווצרות מערך מסביב לקהיר ואלכסנדריה. תקיפות העומק פסקו לחלוטין באביב 1970.
לאחר מכן זאת היתה מלחמה למנוע את הגעת הסוללות לתעלה. ישראל תקפה את הקמת הסוללות והרוסים עם המצרים בנו מחדש. אבל הלחצים של ארה"ב גברו כיוון ששתי המעצמות לא רצו עימות ישיר ביניהן. ישראל נאותה להפסקת אש, והמצרים קידמו את הטילים לתעלה זמן קצר אחרי שנחתמה.
ראיתי הרבה פעמים טענה שהלקח מהפסקת האש, שלא נכון היה לחתום עליה כי היה ברור שהיא לא תכובד. אני טוען שלישראל לא היתה שום אפשרות להצליח לשמור על זכותה לתקוף בעומק מצרים. דינמיקת ההסלמה שישראל יזמה היתה תחומה בזמן.
לא ניתן לסתור את הטענה שאם ישראל היתה נחושה יותר היא היתה מצליחה למנוע את התבססות מערך הטק"א בסוריה כל קו התעלה, אבל גם לא ניתן להסביר כיצד זה היה אפשרי. דיונים שמבוססים על "אם לסבתא היו גלגלים" אינם מאפשרים ניתוח ריאלי של המציאות, ולכן אני בוחר להימנע מהם.
בתוצאה הסופית, איתה לא ניתן להתווכח, ישראל לא הצליחה למנוע את התעצמות מצרים בסוללות טילים ובאמל"ח רוסי, למרות שהסלימה את המלחמה לכדי עימות ישיר עם הרוסים. בפועל, ישראל היתה צריכה לבנות מענה לאיום המבצעי שנוצר במצרים לקראת מלחמה עתידית. הזמן שנותר עד המלחמה לא הספיק לזה מחד, והתכניות של ישראל לא התמודדו עם ההנחה שזה המצב.
אלו כמובן דוגמאות עתיקות – ומה בדבר התעצמות חיזבאללה וחמאס ברקטות, כיצד זה קרה?
בראייתי התשובה, כי זה טבע החיים. מרוץ חימוש הוא טיבעי בין יריבים.
אבל בכל זאת בו נבחן את המציאות. רקטות שאינן גראד (מתוצרת רוסית או צפון קוריאנית), שנורו על ישראל ע"י אש"ף התפתחו רק במחצית השניה של שנות ה-90, עם הבשלת הטכנולוגיה באיראן הועברו לחיזבאללה רקטות אי שם בסביבות שנת 2000. בין זה לבין יציאת ישראל מרצועת הבטחון אין דבר וחצי דבר, הנוכחות של ישראל ברצועה (שהיתה 4-7 ק"מ למעט במזרח), לא מנעה אפילו הגעת קטיושות רגילות כך שאין סיבה לחשוב שניתן היה למנוע את הגעת הרקטות הללו.
ייצור רקטות המשיך למדינות נוספות בזירה, ובמלחמת לבנון הרקטות לטווח 50-90 ק"מ שחיזבאללה ירה היו בעיקר מתוצרת סורית. אני מתקשה להבין כיצד אנשים יכולים לטעון שניתן היה למנוע את ההצטיידות הזאת. ישראל לא יכלה למנוע את התחמשות חיזבאללה בלי לכבוש את לבנון כולה. אני לא מכיר סיפור אחר שאינו דמגוגיה.
הלקח הוא שישראל היתה צריכה להיערך למציאות של ירי רחב היקף על העורף. אגב, לאיום הרקטות לטווח בינוני צה"ל התכונן. חיל האוויר הצליח לפגוע במשגרי רקטות רבים ולצמצם לאורך המלחמה את היקף הירי. לעומת זאת, בירי הקטיושות צה"ל זלזל לכל אורך הדרך וזה התפוצץ בפנים, בדומה לאיום נ"ט שלא נלקח בחשבון לפני יום הכיפורים ואיום המנהרות שלא הוערך כיאות לפני 'צוק איתן'.
לפני שאדון בטענה שהיה צריך למנוע מחיזבאללה להתחמש, נעבור דרומה לחמאס. הרקטה הראשונה שוגרה על שדרות באפריל 2001. הטכנולוגיה הגיעה גם לרצועת עזה, לא ניתן היה למנוע את זה. הירי התגבר גם לפני ההתנתקות, ועם הזמן גם הטווחים גדלו, והיכולות השתפרו, כדרך הטבע וההתפתחות של ידע טכנולוגי לאורך ההיסטוריה. הטענה שבלי ההתנתקות חמאס לא היה מפתח את יכולות הירי שלו, צריכה להתמודד עם היווצרותו לפני 2005. עוד לא שמעתי הסבר סביר אחד, שלא מדלג על הבעיה הלוגית הזאת.
מה שהביא לקפיצת המדרגה של היכולות מעזה היה… עליית חמאס לשלטון. זה הביא להיווצרות שלטון מדינתי שעושה מאמצי התחמשות מסודרים ויש לו ידע טכנולוגי.
נחזור לחיזבאללה – לפי הדיווחים יש ברשותו 150000 רקטות. כדי למנוע הגעת משלוחי נשק בהיקף כזה ישראל היתה צריכה לתקוף אלפי פעמים מאז סיום מלחמת לבנון השניה משלוחי נשק. ישראל תקפה עשרות פעמים במסגרת המב"מ (אמירות ישירות של בכירים ישראלים). ולמרות כל התקיפות האלו שככל הנראה הקשו על חיזבאללה בפרויקט הדיוק, חיזבאללה התעצם. מכאן, שכדי למנוע משמעותית את התעצמותו, היה צריך עשרות אלפי תקיפות.
השורה התחתונה היא שאסור לשחק את משחק הכאילו הזה. לא ניתן למנוע התחמשות של אויבים, אפשר להגביל ולדחות במידה מסויימת אבל אסור לחשוב שניתן למנוע.
ישראל צריכה להיערך לכך שבמלחמה עתידית עם חיזבאללה יהיו ברשותו רקטות מדוייקות. התקיפה האיראנית של אתרי הנפט בסעודיה מוכיחה שצריך להיערך גם לאיום של טילי שיוט. בעוד עשור בלבנון ובסוריה (וגם בעזה) יהיו האיומים האלו בשפע. נקווה שסיכום העשור לא יהיה שהיינו צריכים למנוע את זה, אלא שנערכנו נכון.
