ההסכם עם תורכיה

אם מחפשים שהסיום יביא את התשובה המלאה למה דברים התרחשו, בדרך כלל מוצאים סיבות למה להמשיך.

לישראל יש סיבות טובות, במציאות האסטרטגית הנוכחית, לסיים את הסכסוך עם תורכיה, כיוון שהבידוד המדיני מתחזק ונכון להפחית תוקפנות כנגדנו, לימים יבואו. הדאגה המשותפת של ישראל ותורכיה מהברית הרוסית-איראנית-סורית מספקת אויב מפחיד מספיק, כדי לשתף פעולה.
לגבי התועלות הכלכליות מיצוא גז דרך תורכיה, ימים יגידו, אם כי תחושתי שלא רבות.

המשמעויות של ההסכם הן הסכמה ישראלית לשתי סוגיות:

  1. הכרה בשלטון חמאס בעזה ורצון לשמר אותו, כולל נכונות לשתף פעולה עם התומך המרכזי של חמאס, ארדואן. כולל הסכמה ישראלית להשקעות כלכליות של תורכיה בעזה, במקום שישראל תעשה זאת, ותהנה מהרווחים הפוליטיים.
  2. הודאה באשמה ישראלית שהתקרית הביאה להרג שגוי (גם אם לא פומבית, הכסף הוא שקט שמאפשר לנו לשכנע את עצמנו שאנחנו לא מודים) והבנה שגם כאשר אנחנו משכנעים את עצמנו שכל הפעולות שעשינו חוקיות, אנחנו לא בטוחים שנצליח לעמוד מאחורי האמירה, בבית הדין בהאג. כדאי שנזכור זאת בפעמים הבאות.

תורכיה ויתרה על דרישתה לפתוח את המצור על עזה. זה מאפשר לישראל לצמצם את הפגיעה ביחסים עם מצרים כתוצאה מהסכם שמחזק את החמאס.

חשוב מכך המשט וההסכם הם דוגמא לתהליכי קבלת ההחלטות המקולקלים של מדינת ישראל. במקרה הטוב, הקבינט (שברק היה שר הבטחון שלו) דן בסוגיות רק ברגע האחרון, ואז עוסק בתכנון צבאי של פעולות ולא בחלופות מדיניות. במקרה הרע, כמו החתימה על ההסכם הנוכחי הוא אפילו לא דן בו אלא נותן לו חותמת גומי בדיעבד.

התזמון של ההסכם אחרי כניסת ליברמן לממשלה, העברת מתווה הגז והבחירות שאינן באופק אינו מקרי. אך לגבי הכבוד הלאומי, או כבודם של חיילי צה"ל, אני מאלו שדוגלים שהאינטרס הלאומי חשוב יותר.

"ואמא אומרת שככה אנשים, כשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים"

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.