אלברטו פוג'ימורי נבחר לנשיא פרו ב-1990 כנגד כל הציפיות, בזמן שפרו היתה במשבר פוליטי חריף. הכלכלה היתה במשבר קריטי והיפראניפלציה, וארגון גרילה מקומי התקרב בפעולותיו ללימה. פוג'ימורי לא תכנן להיות נשיא, אלא סנטור. אבל כאשר לא קיבל תמיכה של אף מפלגה החליט לרוץ עצמאית, וכדי להגדיל הסיכוי ולזכות בחשיפה לציבור, החליט להתמודד לנשיאות.
אחרי שנבחר גילה שהוא בודד בצמרת. הקונגרס נשלט ע"י האופוזיציה, שופטי העליון מונו על ידי קודמיו וגם התקשורת תמכה במתחרה שלו בבחירות. בחודשים הראשונים הוא לא הצליח להעביר חקיקה. זה הוביל אותו לנקוט פעולה. הוא החליט לעקוף את הקונגרס ולפעול בצווים בלבד.
הוא התחיל לתקוף את יריביו הפוליטיים, את השופטים "נבלים" ו-"תנינים". באחד מנאומיו לאנשי עסקים הוא אמר "האם אנחנו באמת דמוקרטיה? קשה לי לומר שכן. אנחנו מדינה שלמען האמת נשלטה תמיד ע"י קבוצות מיעוט כוחניות, אוליגרכיה, קליקות ולוביסטים".
פוג'ימורי התחיל בצעדים אנטי דמוקרטיים. התקשורת התחילה לכנות אותו אוטוקרט, ובקונגרס התחילו לדבר על אימפיצ'מנט. הוא הכריז "אני לא עומד להפסיק עד שאשבור את כל הטאבו שעוד נותרו, אחד אחרי השני הם הולכים ליפול. אשבור את כל החומות הישנות, שמונעות מהמדינה הזאת להתקדם". הוא הגיש חבילת חקיקה דרמטית לקונגרס בסוגיות חוקתיות, כולל צעדים נגד טרור שיפגעו מהותית בזכויות אזרח. הקונגרס התנגד, לא רק שלא קיבל חלק מהותי מהחקיקה, הוא העביר חקיקה להגבלת כוחות של הנשיא. פוג'ימורי האשים את חברי הקונגרס שהם נשלטים ע"י סוחרי סמים והמאפיה, ורמז שהם משתפים פעולה עם טרוריסטים.
הקרב הסלים במהירות, וב-5 באפריל 1992 פוג'ימורי הכריז שהוא משחרר את הקונגרס ואת החוקה. תוך פחות משנתיים הוא הפך לעריץ.
בשונה מהמקרה של פוג'ימורי, אוטוקרטים נבחרים מצמצמים את הדמוקרטיה בתהליך איטי יותר, לרוב בלתי מורגש. הרבה צעדים קטנים שכל אחד מהם מינורי ולא משמעותי. לרוב, הצעדים מקבלים לגיטימציה ציבורית ופעמים רבות גם בתמיכת הפרלמנט.
השלב הראשון הוא בית המשפט העליון ורשויות אכיפת החוק. לגיטימציה מבית המשפט חשובה לאוטוקרטים נבחרים להכשרת הצעדים בציבור. שליטה במערכת אכיפת החוק מאפשרת הגנה מהעמדה לדין, גם כאשר הם עוברים על החוק, בין אם מאיימים ופוגעים ביריבים ובין אם מפרים את החוקה.
בהונגריה אחרי שחזר לשלטון השתלט ויקטור אורבאן, על משרד התובע הכללי, נציב תלונות הציבור ועל בית המשפט החוקתי באמצעות מינוי של אנשי המפלגה לתפקידים המרכזיים.
אורבאן שזכה לרוב מוחלט בפרלמנט העביר שינויים בחוקה שכללו את הרחבתו את ההרכב של בית המשפט החוקתי מ-8 ל-15, שינו את שיטת המינוי כדי שמפלגתו של אורבאן תוכל למנות אותם בלי צורך בהסכמה של מפלגות נוספות, ואז מינו את 7 המקומות הפנויים בנאמני המפלגה.
במקביל נערכו שינויים בחוקה שהבטיחו את כוחה של מפלגתו של אורבאן, פידס. כך שלמרות שזכתה ל-44.5% מהקולות בבחירות 2014 לעומת 53% בבחירות 2010, היא שמרה על 2/3 המושבים בפרלמנט שהיו לה.
לפני קצת יותר משנה, הפרלמנט ההונגרי חוקק את הקמתה של מערכת משפט מקבילה לקיימת, שתישלט באופן מלא ע"י משרד המשפטים, שיהיה אחראי על מינוי השופטים וקידומם. בית המשפט החדש יהיה אחראי לשפוט בסוגיות של אדמיניסטרציה ציבורית, כולל בסוגיות חוקתיות, שחיתות ציבורית והזכות להפגין ולמחות.
הרפורמה הושעתה לבינתים בעקבות איום של האיחוד האירופי.
בפרו, אחרי שפוג'ימורי עשה את המהלכים שלו, הוא החזיק ביועץ מודיעיני בשם וולאדימירו מונסינוס. בהנחייתו סוכנות המודיעין של פרו הקליטה בסתר שופטים, חברי פרלמנט, עיתונאים ועורכים ובאמצעות ההקלטות סחטה אותם כדי שיפעלו למען פוג'ימורי. בנוסף, הוא שילם סכום חודשי קבוע ל-3 שופטים עליונים, שני חברים בטריבונל החוקתי ולמספר עצום נוסף של שופטים מהשורה ותובעים ציבוריים. כל זה בסתר כמובן, וכך פוג'ימורי נהנה מלגיטימציה לפעולותיו.
כאשר לא ניתן לקנות את השופטים מנסים להדיח אותם. כאשר חואן פרון זכה בבחירות לנשיאות ב-1946, הוא הדיח 3 מתוך חמשת שופטי העליון בטענה שהתרשלו בתפקידם, שופט רביעי התפטר לפני שהודח. פרון מינה 4 שופטים נאמנים במקומם, ומרגע זה בית המשפט לא פסק נגדו אפילו פעם אחת.
כאשר הטריבונל החוקתי בפרו איים למנוע מפוג'ימורי לרוץ לכהונה שלישית בניגוד לחוקה שמגבילה לשתי כהונות, נאמניו בפרלמנט הדיחו שלושה מתוך שבעת השופטים בטריבונל, בטענה ש- הכרזה שפוג'ימורי לא יכול לרוץ בפעם השלישית בגלל סיבות חוקתיות מגבילה את הזכויות הלא חוקתיות, ובכך הם בעצמם מפירים את החוקה.
לפעמים מנסים להימנע מהדחת שופטים מכהנים מחשש שזה יפגע בתדמית של עצמאות בית המשפט, במקום זאת מבצעים רפורמה בבתי המשפט. שמטרתה כמובן לשפר את יעילות עבודתו של בית המשפט, לייצג טוב את יותר את רצון העם ו"להגדיל" את האמון בבית המשפט.
בפולין, מפלגת החוק והצדק נחסמה מספר פעמים ע"י הטריבונל החוקתי כאשר היתה בשלטון בין 2005 ל-2007. כאשר חזרה לשלטון ב-2015, היא עשתה צעדים כדי למנוע מזה להישנות. בטריבונל היו 2 מושבים פנויים ועוד 3 שופטים שמונו אבל עדיין לא הושבעו. הממשלה סירבה להשביע אותם ובמקום זאת העבירה 5 מינויים, מתוך 15 המושבים בטריבונל. למען מטרות טובות, וכדי לשפר את המשילות הועבר שינוי חוקתי, שכל החלטה של הטריבונל החוקתי צריכה להתקבל ברוב של 2/3, וכך השיגה זכות וטו על היכולת להגביל את כוחה של הממשלה.
אבל זה לא הספיק ומפלגת החוק והצדק ערכה גם רפורמה בבית המשפט העליון, בה הוחלט להחליף את בית המשפט כולו. ההתרעמות נגד החוק הביאה את נשיא פולין לא לחתום עליו, ובית הנבחרים חידש את הרפורמה והוריד את גיל הפרישה של השופטים ל-60 כדי להביא לפרישת רוב של שופטי העליון באופן מיידי, וכך תוכל המפלגה למנות שופטי עליון מטעמה.
המאבק של הרשות השופטת על שרידותה לא הסתיים, כאשר בחודש שעבר פסל בית המשפט את המינויים של הממשלה, הכריז על הטריבונל החוקתי "גוף לא עצמאי" וקבע שמינוי השופטים החדשים אינו חוקתי ולכן הם לא ישבו בדין.
בשבוע החולף הפרלמנט העביר חוק שניתן להעניש (קנס או פיטורין) שופטים שפסיקותיהם ייחשבו "פוגעות" או "מזיקות".
צ'אבס עשה זאת בצורה הקיצונית ביותר. שנה אחרי בחירתו קיים בחירות חדשות למושב החוקתי, תוך שהוא מפר פסיקה של בית המשפט העליון, כדי להעניק לעצמו את הזכות לפרק כל מוסד חוקתי אחר כולל בית המשפט. החשש לשרידות בית המשפט הביא אותו לאשר את המהלך חוקתית, אבל נשיאת בית המשפט העליון סיסיליה סוסה התפטרה תוך שהיא מכריזה ש"בית המשפט בחר להתאבד, כדי להימנע מהוצאתו להורג, אבל התוצאה דומה, הוא מת".
גם זה לא הספיק לצ'אבס וב-2004 הוא ערך רפורמה להגדלת הטריבונל העליון והגדיל אותו מ-20 ל-32. את המושבים שנוספו הוא מילא בנאמניו.
הקרב על השליטה בבית המשפט כדי לקבל לגיטימציה לפעולות לא דמוקרטיות מחד, במקביל לצמצום הגבלת הכוח של השלטון לעשות רפורמות כרצונו, הוא אחד המאפיינים של השתלטות על דמוקרטיות ע"י אוטוקרטים נבחרים.
בפרק השני –
בישראל המצב קיצוני יותר. ישנה חונטה משפטית סגורה ששולטת במינויי השופטים מאז קום המדינה. מאחר שב-20 השנים הראשונות למדינת ישראל השמאל שלט כאן בצורה מוחלטת, נוצר מצב שהם שלטו בכל מרכזי ההכרעה – איוש מלא של ביהמ"ש העליון _ שפט תורן אחד עם כיפה ואחר ערבי. פרקליטות המדינה הפכה למנוע יצור ועיצוב משפטני שמאל והיועמ"שים תמיד עשו "לשמאל שור", בעיקר אלה שלא צמחו מתוך הפרקליטות. עליית הימין לראשונה ב-1977 הכריחה את השמאל לפעול בשני מאמצים עיקריים, חוץ פרלמנטריים. האליטה המשפטית החלה להתמודד על ההגמוניה שלה אל מול הכנסת והממשלה הימניים, ע"י העצמת כוחו של המעוז המשפטי שלהם והעברת סמכויות אליה. מנגד, הם החליטו להקים ארגונים חוץ ממשלתיים שיקדמו את האידיאולוגיה שלהם, לא רק במלחמה על דעת הקהל בארץ, אלא גם בעשייה ממשית הנוגדת את האינטרסים שהוגדרו ע"י רוב האזרחים כפי שבא לידי ביטוי בבחירות, וגם להגביר את השת"פ עם ממשלות זרות וארגונים אידיאולגיים בחו"ל, שעיקר תרומתם היתה תרומת כספים לא מדווחים ולא משולמי מס. סימלי ביותר היה הקמת התנועה הראשונה שלהם, "שלום עכשיו", שהוקמה דווקא לאחר ביקור סאדאת בארץ, שסימל מאמץ רציני ומוצלח של ממשלת ימין לכיוון השלום. אז למה הם היו צריכים להקים תנועה פוליטית לשלום? כי לא השלום הדאיג אותם, אלא שהשמאל נערך לייצר חיבורים לחברה הישראלית דרך הארגונים האלה. בכל מיני עילות כיסוי. במאמץ המשפטי, מינויו של אהרון ברק לנשיא בית המשפט העליון הביא לפעילותו השיטתית להדיר סמכויות מהכנסת ולתת לעליון חופש פרשנות נרחב לחוקים, גם אם בחוקים יש סימנים מדוייקים להגדרת הפשע, עבירה. כניסה למדיניות "הכל שפיט" וכך אחד יכול להגיש בג"צ על כל עניין, גם שלא קשור אליו, הפכה את בית המשפט העליון לעריץ הארץ. המהלך הזה הביא את בג"צ לפרשן חוקים בעתירות שהוגשו אליו בכל דרך התלויה בהרכב השופטים, כאשר הם מסתמכים על סעיפי חוק ומפרשים אותו כרצונם, גם כשבור שהחלטתם היא הופכית לרשום לחוק. בכך הם למעשה פגמו בדמוקרטיה ובחוק הכלים השלובים בין הממשלה, הכנסת ובית המשפט וניצלו את האמון של האחרים בשלטון החוק.
גם היועמ"ש, שהוא תפקיד מוזר, הוא גם יועץ לממשלה וגם התובע הכללי של השלטון הציבורי. איך יכול יועץ משפטי לראש הממשלה שלוקח חלק בפעילות הממשלה יכול להיות גם זה שתובע את ראש הממשלה על פעולות שהוא עשה במסגרת תפקידו ובייעוץ של זה שתובע אותו? אז למה האליטה המשפטית לא רוצה לפצל את התפקיד? כי השארת המצב על כנו מחזק את יכולתה לשלטו על הממשלה וראשה. ומתפקיד של יועץ הם הפכו אותו לתפקיד שמכריע. משום מה התקבע המצב שכל מה שהיועמ"ש ממליץ חייב להתקבל ע"י הממשלה, וכל מה שהוא דוחה, אסור לממשלה לקבל. זה היפוך תפקידים ואחריות משפטית וציבורית. זו הזניית הדמוקרטיה, כחלק מהצורך של האליטה המשפטית לשלות על הממשלה והכנסת.
לכן הציבור חייב להתעורר אם הוא רוצה את ישראל דמוקרטית ורוצה ממשלה שיכולה להחליט ולבצע, בלי כל אותם ההתגלגלויות המשפטיות שפוגמות בעשייה. היועצים המשפטיים לא צריכים להכיניס את אפם לחור הממשלה עמוק וכל הזמן. מספיק שיתנו חוות דעת משפטית או המלצה משפטית, ויתנו לאנשי המעשה לפעול, תוך בקרה שהם אכן שומרים על קיום החוק.
מכאן שהממשלה חייבת לפעול ב-3 ערוצים:
1. לפצל את תפקיד היועמ"ש לשניים – יועמ"ש והתובע הראשי [שיעמוד מעל פרקליט המדינה].
2. לשנות את שיטת מינויי השופטים מדיונים בועדות סודיות סגורות שלא מדווחות לתקשורת, לדיונים פתוחים בועדת חוק חוקה ומשפט עם שימועים למועמדים לתפקידים ואח"כ הצבעה גלויה אחת במליאת הכנסת.
3. להקים ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת תפקוד פרקליטות המדינה ב-20 השנים האחרונות, ובדגש על תיקי נתניהו, לאור הגילויים על עשרות מעשים לא חוקיים שבוצעו על ידה ובאחריותה ושתיקת הכבשים של מערכת המשפט ואכיפת החוק כולה.
אני תומך בפיצול תפקיד היועמ"ש, זה לא סביר שהתובע הכללי יהיה מחובר לגוף הייעוץ המשפטי לממשלה. ברוב העולם קיימים שני התפקידים בצורה כזאת או אחרת.
לעומת זאת, בשתי הסוגיות האחרות איני מסכים.
וועדת חקירה לבחינת התנהלות הפרקליטות "בפרט בתיקי נתניהו" זה קשקוש של בית היוצר של מושחתים. הפרקליטות נבחנת בראש ובראשונה בבתי המשפט, שם היא מוטלת עליה חובת ההוכחה. וועדת חקירה זה שם קוד להפיכת התביעה הכללית לזרוע שנשלטת בידי הפוליטיקאים, שזה קיים במדינות שאיננו רוצים להיות.
שימוע פתוח לשופטים וכו', אינו מבטיח דבר חיובי. השאלה המרכזית היא כיצד מונעים מהרוב שליטה מוחלטת על הרשות השופטת, שזו הדרך לעריצות. בישראל יש הכי מעט מנגנוני הגנה לדמוקרטיה, זה מחייב אותנו ליצר זהירות.
בישראל של היום יש למיעוט שליטה מוחלטת על הרשות השופטת. כשאנחנו רוצים למנוע דיקטטורה של הרוב צריך לזכור שדיקטטורה של המיעוט היא הרבה יותר גרועה.
פינגבאק: קריסתה של הדמוקרטיה הישראלית - שאלה אסטרטגית