דיקטטורות – פרק א': למה בחירות?

בתקופה הקרובה אכתוב סדרה של פוסטים על דיקטטורות, דברים שנראים לי מעניינים. אין לי כוונה לעשות זאת בעיניים שיפוטיות של טוב או רע אלא ניסיון לתאר כיצד דיקטטורות עובדות, באיזה כלים השלטון עושה שימוש כדי להשיג תמיכה של הציבור ולהבטיח את יציבותו ועוד. הנחת המוצא היא שכל שלטון פועל כדי להמשיך את שלטונו, חוקי המשחק שונים בין דיקטטורות לדמוקרטיות. אבל מי שחושב שחייו של דיקטטור קלים טועה, אנסה להראות שבמציאות דיקטטורות אכן מוצאות דרכים להתמודד עם הקשיים, לחלק מהדרכים יש הצלחה גבוהה יותר. אמנם היה נכון יותר לפתוח בהקדמה כיצד דיקטטורות באות לעולם, וכיצד הן עוזבות אותו, אבל אשמור את השעמום להמשך.
בוא נתחיל בכיף, ברוב הדיקטטורות שיש בהן מפלגה מתקיימות בחירות. בחלק מהמקרים אלו בחירות שאין בהן אפשרות בחירה. אז למה לעשות בחירות?

נסווג שני סוגי בחירות בדיקטטורות: ללא אפשרות בחירה – כמו בבחירות לאסאד בסוריה או לקים בצפון קוריאה, בהן ניתן לבחור רק בנשיא המכהן; בחירות סמי-תחרותיות – בהן מתקיים אחד מהבאים: מותר לכל האופוזיציה להשתתף אבל השלטון שולט בתקשורת, מפריע לקמפיין האופוזיציה, מרמה או עושה עבירות פליליות שמסייעות לו, או שעושה שימוש גדול בכספי המדינה להטיית התוצאה; מותר רק לחלק מהאופוזיציה להשתתף; אסור לאופוזיציה להשתתף אבל עצמאיים יכולים להתמודד; מותרת תחרות חופשית בין חברי המפלגה השלטת על מקומות בפרלמנט.

סיוע חוץ בחישוב של תמ"ג לנפש לאורך השנים

עד תום המלחמה הקרה רק ברבע (25%) מהדיקטטורות בהן היתה מפלגה שלטת התקיימו בחירות סמי תחרותיות. כיום ביותר מ-60%. מה הוביל לשינוי?

מאז תום המלחמה הקרה יש עלייה בסיוע החוץ שמוענק לדיקטטורות שפתחו את הבחירות שלהן לתחרות חלקית, לעומת זאת יש ירידה בסיוע לדיקטטורים שלא מקיימים בחירות כאלה (כמו במצרים למשל), כפי שניתן לראות בגרף המצורף. כך שהשינוי בגישה של התורמים היה מניע לדיקטטורים לקדם בחירות סמי תחרותיות. מסתבר שלמרות הסיכון לכאורה שיש בצעדי דמקורטיזציה זה הוביל ליציבות גבוהה יותר עבור דיקטטורים. דיקטטורות שצעדו בנתיב הזה, ופיתחו מוסדות דמוקרטיים לכאורה, הפכו ליציבות יותר, שיעורי הנפילה שלהן פחתו וגם ניסיונות ההפיכה שהן חוות פחתו.

שיעור ההוצאה הממשלתית השנתי בשנת בחירות מול השנים שאחרי. מימין ההבדל בהוצאה בין דיקטטורה בה יש בחירות סמי תחרותיות לדיקטטורות ללא בחירות או בחירות ללא אפשרות.

כיוון שאת זה לא ניתן היה לדעת לפני, סימן שיש סיבות נוספות למה דיקטטורים בחרו לקיים בחירות. האינטואיטיבית שבהן, אחוזי תמיכה גבוהים הם סימן לכוחו של הדיקטטור, אבל לא כלפי חוץ אלא כלפי פנים. זה מרתיע את האליטה מפני חתרנות נגד השליט המכהן. לכאורה זה נראה טריוויאלי, אבל מסתבר שדיקטטורים עושים מאמץ אמיתי בשנת בחירות, כדי להשיג את הנצחון הגדול הרצוי להם, אפילו עבור דיקטטורים שלא מאפשרים להתמודד מולם. ההוצאה הממשלתית בשנת בחירות עולה ב-2% בממוצע לעומת שנים אחרות, כך שאפילו הציבור נהנה מכך שנערכות בחירות. כפי שניתן לראות בגרף, העלייה בהוצאה הממשלתית דומה בדיקטטורות בהן אין אפשרות בחירה (הצבעת אמון בדיקטטור) לדיקטטורות עם בחירות סמי-תחרותיות. לדוגמא, חישוב צריכת הקלוריות עלה בזמן שנות הבחירות של מובארק לנשיאות. אלכסנדר לוקאשנקה (ביילורוסיה) ערך סיבוב הופעות פופ של 6 שבועות כחלק מקמפיין הבחירות שלו, למרות שאיש לו התחרה מולו.

אם בחירות כל כך חשובות להצגת כוחות של הדיקטטור מסתבר שהן גם אינדיקטור לבעיות ולא יכולות לפתור את הבעיות, ועריכה של בחירות שלא במועדן מעידה על בעיה כזאת. דיקטטורים שערכו בחירות מיוחדות ולא בזמן הקבוע שלהן נפלו בשיעור כפול בתקופה שאחרי הבחירות המיוחדות, והסיכוי שגורלם יהיה מוות, כלא או גירוש היה כפול.

במקביל לבחירות לנשיאות ולפרלמנט לרוב נערכות בחירות לנציגים מקומיים, זה מהיא אותנו לסיבה השניה לקיומן של בחירות – יצירת תמריץ לנציגי מפלגה מקומיים לפעול למען הציבור, למנוע מהם להתעמר באוכלוסיה (להותיר את זה רק לשלטון המרכזי) וכך לרסן היווצרות של כיסי התנגדות קטנים. זה מבטיח לדיקטטור שחלק מהכסף יגיע לאוכלוסיה באופן שיבטיח תמיכה מספקת בשלטונו. כך שלמעשה, בחירות עוזרות לדיקטטור לפקח על הדרגים הזוטרים במפלגת השלטון, וליישר את האינטרסים של הפקידות המקומית עם השלטון המרכזי, קושי שקיים בכל דיקטטורה.

שיעורי תמותה של ילדים מנורמלים כתלות בפרמטרים שונים


כדי לבחון את ההשערה הזאת בדקו את שיעור התמותה של ילדים, שמשקף מספר מישורים של השקעה ממשלתית עבור הציבור ובחינה של האפקטיביות של ההוצאה הממשלתי. הגרף המצורף מאפשר לראות שההבדל בתמותת ילדים בין דיקטטורות בהן יש בחירות סמי-תחרותיות לבין דיקטטורות בהן אין בחירות או שיש בחירות ללא בחירה עצום (גם כאשר מנטרלים במשתנים רבים, כמו אתניות, תמ"ג לנפש וכו').

לסיכום, דיקטטורות מקיימות בחירות כי זה גורם שמייצב את השלטון, ומקטין את סיכויי נפילתו. זה נכון גם לדיקטטורות בהן בבחירות אין אפשרות בחירה למעט בשליט. הבחירות מאפשרות לשלטון המרכזי ליישר את הדרגים הזוטרים של המפלגה עם מפלגת השלטון ולעקוב אחרי יעילות עבודתם.

Ezrow, N.M. and Frantz, E., 2011. Dictators and dictatorships: Understanding authoritarian regimes and their leaders. Bloomsbury Publishing USA.
Dietrich, S. and Wright, J., 2015. Foreign aid allocation tactics and democratic change in Africa. The Journal of Politics77(1), pp.216-234.
Bermeo, S.B., 2011. Foreign aid and regime change: A role for donor intent. World Development39(11), pp.2021-2031.
Frantz, E. and Kendall-Taylor, A., 2017. Pathways to democratization in personalist dictatorships. Democratization24(1), pp.20-40.
Blaydes, L., 2010. Elections and distributive politics in Mubarak’s Egypt. Cambridge University Press.
Svolik, M.W., 2012. The politics of authoritarian rule. Cambridge University Press.
Roessler, P., 2016. Ethnic politics and state power in Africa: the logic of the coup-civil war trap. Cambridge University Press.
Geddes, B., Wright, J.G., Wright, J. and Frantz, E., 2018. How dictatorships work: Power, personalization, and collapse. Cambridge University Press.

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.