"הלקחים מהשואה" והעת הנוכחית

בכל יום שואה מתחדש הויכוח מהם ה"לקחים מהשואה". אז ראשית, כדאי לזכור שלקח הוא משהו שניתן לעשות איתו משהו, בשונה מניתוח מה היה. בתמצית, הלקחים שלי הם: חשיבות המדינה של העם היהודי, ריסון הכוח הפוליטי של מנהיגים, וחופש הביטוי ככלי למניעת הידרדרות מוסרית.

לפני הלקחים משהו קטן – השנה אינה 1938, וההסכם עם איראן אינו הסכם מינכן. ב-1938 לא היתה מדינה לעם היהודי וההשוואה של ישראל לצ'כוסלובקיה מעציבה אותי, כי האחרונה נכבשה ע"י גרמניה ללא קרב. אם זה המצב כדאי להוציא דרכון זר וליסוע מפה. המצב הוא שיש לנו מדינה ואנחנו מסוגלים להגן על עצמנו בכוחנו. לא לבדנו, כי אף מדינה לא יכולה לשרוד לבד, אלא בכוחנו. עכשיו ללקחים…..

אנטישמיות – השמדת היהודים נגרמה גם בגלל אנטישמיות קיצונית. אבל זו היתה לא רק בגרמניה, כך שהיא היוותה תנאי הכרחי אבל לא מספיק. (בכלל תופעות חברתיות נגרמות בגלל הרבה גורמים ולא אחד). שינאת קבוצה אחרת היא תופעה שקיימת בין קבוצות חברתיות רבות ולכן שינאת יהודים כקבוצה אחרת, בעלת דמיון לשינאת זרים אחרת, עם מאפיינים יחודיים (כמו בכל מקרה אחר).
הלקח עבורי הוא, כמה חשוב שתהיה מדינה לעם היהודי, שבה יוכלו לחיות ביחד כל היהודים, בלי קשר לצורת אמונתם.

בית המשפט ודמוקרטיה – השנה הבחנתי בטיעון, שלמרות שבית המשפט בגרמניה היה חזק עדיין היטלר הצליח להשתלט על גרמניה. בגרמניה של ויימאר מעמד בית המשפט אכן היה מעוגן בחוקה. אבל מה שהיטלר עשה זה לשנות את החוקה. ב-30 בינואר 1933 הוא קיבל את המינוי לראש ממשלה, מנשיא גרמניה הינדנבורג (שניצח אותו בבחירות ב-10 באפריל 1932). בתוך חודש היטלר חוקק תקנות לשעת חירום:
"תקנה למען הגנת העם הגרמני" – הסמכת שר הפנים לאסור אסיפות ופרסומים העלולים לפגוע בביטחון המדינה.
"חוק להגנת האומה מפני הקומוניסטים". – חוק שביטל את חירויות היסוד האזרחיות והיווה הבסיס למשטר היחיד של היטלר.
במרץ נערכו בחירות בגרמניה והנאצים לא זכו לרוב מוחלט – אבל תוך יומיים חוקק הרייכסטאג את "חוק ההסמכה" שמעביר את סמכויות החקיקה לממשלה, כחלק מתהליך ביטול הפדרציה הגרמנית ו"איחוד" שלה.
ביולי חוקק "החוק לקיום המפלגה הנאצית כמפלגה יחידה".
הינדנבורג מת באוגוסט 1934, והיטלר מינה את עצמו ל"פיהרר".
הלקח הוא שכדי למנוע השתלטות על הדמוקרטיה מבפנים צריך להבטיח את ריסון כוחם של הפוליטיקאים. אלו לעולם יאמינו שהם רוצים בטובת האומה, ויודעים מה טוב עבורה. "פסקת ההתגברות" ללא רוב חוקתי של 80 חברי כנסת, היא מתן אפשרות לפוליטיקאים לעשות בצורה חוקית כרצונם. ככה נראה התהליך.

האם זה יכול לקרות לכולם – כפי שכתבתי, שינאת בין קבוצות אינה ייחודית. לכן אחרי השואה זאת היתה אחת השאלות של המחקר. הניסוי המפורסם היה של מילגרם, פסיכולוג חברתי בייל, שבדק ב-1961 את נכונותם של אנשים לפגוע באחר, מתוך ציות לסמכות. בניסוי התבקשו אנשים לשאול את הנסיין שאלות וכאשר טעה היו אמורים לתת לו עונש של מכת חשמל, ולהעלות את המתח כאשר הוא טועה. הובהר להם מראש שהעלאת המתח מעל 150 וולט יכולה לגרום לנזק חמור. אך כאשר הניסוי התקדם והמתח עלה הם ביקשו להפסיק, נאמר להם שזה הניסוי והם נדרשים להמשיך.
60-70% היו מוכנים להעלות את הפגיעה החשמלית בנסיין עד לרמה של 450 וולט, שיכולה לגרום למותו בגלל שהונחו לעשות זאת, ולא בגלל שהוא גרם נזק כלשהו. התהליך היה הדרגתי. מילגרם חזר על הניסוי במדינות נוספות והתוצאות היו דומות. לפני שערך את הניסוי שאל מילגרם קבוצה של פסיכיאטרים בעלי שם מה לדעתם יקרה, כולם ניבאו שאנשים לא יעלו את המתח החשמלי מעל 150 וולט. גם סטודנטים ותושבים שנשאלו על כך חשבו אותו דבר. עד היום כאשר שואלים אנשים הם משוכנעים שהם לא יעשו זאת.
כאשר דיווח מילגרם לקרן הלאומית למדע בארה"ב על תוצאות הניסוי הוא אמר: "לפני כמה שנים, ברגע תמים אחד, תהיתי אם יתכן שממשל אמריקאי מרושע במיוחד יצליח למצוא בארצינו מספיק מטורפים חסרי מוסר שיסכימו להקים מערכת ארצית של מחנות השמדה כדוגמת המחנות שהוקמו בגרמניה. כיום אני מתחיל לחשוב שאפשר לגייס את כל מכסת העובדים למחנות הללו כאן, בניו הייבן".

מה שצריך כדי שזה יקרה זה תהליך הדרגתי של הכשרת לבבות, יצירת שינאה בעוצמה מספקת וכנראה עוד משהו ייחודי שאיני יודע מהו. אז נכון שלא היתה שואה תעשייתית כמו של הנאצים, אבל היתה שואה לארמנים (שאנחנו לא מכירים בה עד היום), ושואה ברואנדה שם תוך 3 חודשים נטבחו 1/2-1 מיליון משבט הטוטסי (בקצב גדול מהשואה ומרביתם בנשק קר). נדמה לי שהבריטים השמידו את הילידים בטסמניה במאה ה-19, הבלגים רצחו מיליונים בקונגו הבלגית והגרמנים ביצעו רצח עם כנגד שבטי ההררו וההימבה בנמיביה של היום בתחילת המאה ה-20. גם בסוריה מתבצע טבח דומה, וגם בסודאן היה כזה.
הלקח הוא שתמיד צריך לחשוש מכך שהחברה תידרדר מבחינה מוסרית, והדרך למנוע את זה היא לפתח ולקבל ביקורת, לא לחשוש ממנה, ולשמור על יכולתנו להכיל גם דברים שקשה לנו לשמוע.