מלחמת יום הכיפורים – הלקח שלא נלמד

42 שנים אחרי, אנחנו עדיין ממשיכים לנתח ולנסות להבין איך יכול להיות שלא הבינו, כיצד לא נקטו אמצעי זהירות (או גייסו את המילואים מוקדם), מדוע אחזה בנו הקונספציה, מי אשם ואיך זה קרה לנו החכם בעמים. ואחרי שהפקנו את הלקחים, הדחנו את האשמים, נשבענו שלעולם זה לא יקרה לנו, בכל זאת הפתעות גדולות קורות שוב ו"הברבור השחור" מגיע ואיש לא חוזה את בואו. כך פרצה לה לפתע האינתיפאדה הראשונה, ולמרבה הפלא גם נפילת החומה וקריסת ברה"מ לא נחזתה (אפילו בארה"ב), וגם הפיגועים של החמאס הדהימו אותנו, רצח רבין, עליית חמאס לשלטון, ואפילו 'צוק איתן' פרץ לו לפתע בלי סיבה ונמשך 50 יום. אם כך הדבר, סימן שהתשובה הרבה יותר מורכבת, שיש יותר מסיבה אחת פשוטה שרק אותה צריך לתקן.

נכון, אני מאמץ בחום את הפילוסופיה מאחורי 'הברבור השחור' של ניקולאס טאלב: "קיצוניסטן היא המקום שבו אנו כפופים לעריצות הייחודי, המקרי, הבלתי נראה והבלתי חזוי", יש המאמינים שתופעות אלו שייכות לרצונו של האל, אך בנוגע לתופעות מפתיעות זה היינו הך מבחינתי.

אך אני סבור שאפשר להצביע על משהו נוסף, שגם הוא אחד מאבות הקונספציה ומטעויות המלחמה ההיא, "ההדחקה" – ההדחקה מסלקת מהתודעה אירועים שגרמו לרגשות קשים כדי שלא יתקשרו בעתיד לאירועים דומים על-ידי הזיכרון, משום שאין כוח להתמודד אתם שוב ושוב (ההבדל בין הכחשה להדחקה הוא שהכחשה נעשית עוד לפני שהרגש התעורר והדחקה נעשית לאחר החוויה הרגשית היוצרת קשיי התמודדות עתידיים). כך הדחקנו את המציאות אחרי מלחמת ששת הימים, כיוון שזכרנו את הפחד שאחז בנו לפני, ואפילו אחרי מלחמת ההתשה הצהרנו רגע לפני המלחמה "שמצבנו לא יכול להיות טוב יותר" (סיסמת הבחירות של המערך בקיץ 73). כך הדחקנו גם את הנסיון להבין שהערבים לא יכולים לחיות עם תוצאות מלחמת ששת הימים, בלי קשר אלינו ולכמה אנחנו חזקים. "ההדחקה" אם כן אפשרה לנו לא לעסוק בשאלות קשות, כפי שאמר אבא אבן (לגבי השטחים) אחרי מלחמת ששת הימים "שיש 4-5 חלופות והשווה בין כולן שהן קשות".

למעשה הציונות היא הדוגמא להעדר הדחקה – היהודים לקחו אחריות וחתרו להקמת מדינה מתוך הבנת המצב, חוסר נכונות להסכים איתו והפסקת תחושת הקורבנות, ולא מהתעלמות ממנו. כל עוד תהליך הבניה של המדינה הצעירה נמשך, נכון היה להדחיק בעיות קשות, כמו את העובדה שבארץ "השוממה" שוכנים תושבים לא מעטים, כי רק כך יכול הנער (המדינה) להתפתח ולקרוא לעולים רבים נוספים לבוא לבנות את המדינה. אבל, אנחנו כבר לא ילד וכבר לא נער מתבגר ומה שמותר להם, לא עוזר למבוגרים.

אחרי מלחמת ששת הימים הדחקנו את העובדה שהמצב לא יכול להישאר כמו שהוא, ולכן הגיעה המלחמה. השאלה מה היה קורה אילו המודיעין היה מתריע ואילו גולדה ודיין היו מבינים, חשובה כמו השבועה של מישהו שעושה תאונת דרכים ש"בפעם הבאה הוא יזהר", המלחמה היתה פורצת כי מצב לא יציב מתפוצץ. גם את העובדה שאנחנו שולטים באוכלוסיה פלסטינית גדולה הדחקנו (בטענות שהם לא עם, שאנחנו כובש נאור, שבזכותנו רמת החיים שלהם טובה מבארצות ערב האחרות), ולכן סרבנו להכיר שזה מצב שסופו להתפוצץ, ואכן פרצה האינתיפאדה הראשונה (לפני הסכמי אוסלו). אנחנו מדחיקים את הבעיה הזאת גם היום, וכדי להבטיח את היכולת להדחיק את הבעיה, אנחנו עוסקים בוויכוח פוליטי שמבוסס על האשמת האחר, כדי שנוכל להתעלם מהשאלה מה עושים, שתאלץ אותנו לבחור בין חלופות קשות (וכולן קשות).

אבל יש עוד דברים שאנחנו מדחיקים – הדחקנו את הקרע הפוליטי בין שמאל לימין שהוביל לרצח רבין, וגם אחרי הרצח הדחקנו את העובדה שאכן היתה הסתה פוליטית כנגד רבין, ובמקום זה השמאל עסק בהאשמת כל הימין בהסתה שהובילה לרצח, באופן שחייב את הצד הנגדי להדחיק את הבעיה. גם היום 20 שנה אחרי, הקרע הזה קיים ואנחנו משתדלים להדחיק אותו אבל הוא יתפוצץ ואת הסימנים רואים בשיח הפוליטי. אנחנו גם מדחיקים את העובדה שאנחנו מקפחים את המיעוט הערבי בישראל בצורה ממוסדת, ובמקום לחפש כיצד לחבר אותם (ולהקל עליהם את המצוקה מכך שהם אזרחי המדינה בעוד שאחיהם נשלטים על-ידי אותה המדינה) אנחנו מנסים לכפות עליהם את אהבת המולדת (וההמנון ועוד), כך גם עם הבדואים בנגב.

בשונה מברבורים שחורים שיצוצו, כי זה טיבעם, כל הבעיות הללו יתפוצצו כי זה צפוי. לא ניתן לטפל בכולם בעת ובעונה אחת, אבל כחלק מתהליך ההתבגרות שלנו כחברה ומדינה כדאי שלא נדחיק בעיות וננסה להתמודד איתם, נוכל לעשות זאת אם נפתח תרבות פוליטית מתונה ורגועה יותר שמאפשרת ויכוח, מקטינה את התוקפנות, כי הויכוח הוא זה שמקטין את יכולת ההדחקה, והאלימות המילולית מעצימה אותה.

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.