מדיניות ישראל בנוגע למו"מ עם איראן
בתוך דבריו הפוליטיים של נתניהו אתמול היה חבוי המשפט הבא (3:10):
"ממשלת השמאל שאתה תקים לא תוכל לעמוד אפילו יום אחד מול הלחצים הבינ"ל נגד ההתיישבות, נגד חיילי צה"ל, והמירוץ להסכמים המסוכנים עם איראן". אתעלם מהבבל"ת על ההתיישבות, מכך שתחת נתניהו נפתחה חקירה בבית הדין הפלילי בהאג (אחרי שהזהירו אותו שאישור חוק כמו חוק ההסדרה יביא לזה) ואתמקד רק בסיפא של המשפט – "המירוץ להסכמים המסוכנים עם איראן". תודה לטל לב-רם על תשומת הלב.
המשפט הזה משקף לדעתי את המחלוקת שיש בישראל על המדיניות הנכונה בעת הזאת, וכיוון שהציבור בישראל מקבל רק את נתניהו ברצוני להציג עמדה אחרת.
תמונת המצב היא כזאת: ממשל ביידן מתכוון לחזור להסכם הגרעין המקורי עם איראן. איני יודע עם זה יצליח, אבל כתבתי על כך בבלוג מספר פוסטים. הסיבה לכך היא, שבראיית הממשל הסוגיה האיראנית היא בעדיפות נמוכה למול סוגיות אסטרטגיות אחרות, ולכן ביידן מעוניין להכניס את הסוגיה האיראנית לקופסה ולשכוח ממנה לקדנציה הראשונה שלו. ישראל לא יכול להשפיע על זה כיוון שזה לא מו"מ שבו ניתן להשפיע על פרטי ההסכם, זאת או חזרה להסכם והשאלה היא רק איך שני הצדדים מחזירים לאחור את הדברים (ארה"ב סנקציות ואיראן בגרעין) או מו"מ חדש שארה"ב לא מעוניינת בכזה.
אם למישהו היה ספק דבריו של נתניהו משקפים את עמדתו האותנטית. נתניהו לא סבור שיש הסכם טוב יותר, הוא מתנגד להסכם באשר הוא. נתניהו מעוניין שאיראן תמשיך להוות בעיה עבור ארה"ב, בגלל שגם הוא יודע שישראל לא מסוגלת לטפל בבעיה האיראנית לבד. בנוסף, מבחינה פוליטית נתניהו מזוהה וזוכה לכוח פוליטי מעמידתו נגד ההסכם. זה מחבר בין האינטרס האישי והלאומי, שממילא קיים אצל נתניהו (כמו אצל מנהיגים רבים) אבל אחרי 12 השנים האחרונות זה גדל במידה ניכרת.
בלי תמיכה אמריקאית לישראל אין שום יכולת תקיפה רצינית באיראן (גם ככה אפשר להטיל בספק את היכולת הישראלית), אבל לתקוף בהתרסה מול ארה"ב זאת חלופה לא קיימת, שאין מנהיג ישראלי שיקח. אם צריך נימוק פשוט – תקיפה כזאת תביא לפגיעה בחיילים אמריקאים, נראה את ראש הממשלה הישראלי שיעשה זאת כאשר לא מדובר בהסרת איום מיידי. כיוון שהממשל רוצה לחזור להסכם הקודם אין על השולחן אופציית תקיפה אמריקאית בעת הנוכחית.
עד עכשיו אמנם ישראל עושה הרבה כדי לנסות לסכל את המו"מ האמריקאי, אבל נתניהו עצמו שמר על פרופיל תקשורתי נמוך. בשבועיים האחרונים ובפרט אחרי הפיצוץ בנטנז, כבר לא ניתן להסתיר את זה. משלחת הכבוד הישראלית שנוסעת בשבוע הבא לא תטאטא את הסוגיות האלה, ומידת ההשפעה שלה על מה שהממשל רואה כיעד דחוף, כדי להתפנות לבעיות חשובות יותר, אינה קיימת.
המשמעות של חזרה להסכם היא שהסוגיה האיראנית תשוב לשולחן הדיונים העולמי בעוד 6-8 שנים לקראת סיום המגבלות שקיימות בהסכם הנוכחי, שיביאו סביר להניח את איראן לעשות שימוש מחודש בסוגיה כדי לזכות לתשומת לב עולמית של המעצמות הגדולות. תחשבו כמה מדינות ניהלו מו"מ עם 5 חברות מועצת הבטחון פלוס גרמניה, ומה זה אומר על "המעמד" שאיראן מנסה לשווק לגבי עצמה.
אבל בשונה מ-2013-2015, הפעם נתניהו לא מנהל לבד את ממשלת ישראל, ואני מעריך שיש מחלוקת בקבינט (גנץ ואשכנזי מבינים משהו בסוגיה האיראנית). לישראל יש חלופות אחרות בנקודת הזמן הנוכחית:
למשל, ישראל יכולה להשלים עם המהלך האמריקאי, לשתף איתו פעולה ולסכם עם ארה"ב על סיוע לבנית יכולת תקיפה ישראלית שתהיה המנוף לחידוש המו"מ לקראת סוף ההסכם הנוכחי. לאור העובדה שלדעתי אחרי משבר הקורונה, לא תהיה ממשלה שתרים ברצינות יכולת תקיפה אמינה באיראן בהשקעה של מיליארדים, זאת יכולה להיות הזדמנות נדירה למהלך כזה.
אפשרות אחרת היתה לסחור בסוגיה האיראנית כחלק מהורדת לחץ צפויה בסוגיה הפלסטינית, אבל אז כיצד ניתן יהיה לטעון שאף ראש ממשלה לא יחזיק מעמד תחת הלחץ האמריקאי הצפוי. אגב, להערכתי ארה"ב לא מתכוונת להשקיע מאמץ וקשב רב בסוגיה הפלסטינית ולכן גם הממשל שמנסים לשווק כ"עוין" של ביידן לא יתאבד על הסוגיה הפלסטינית. ששני הצדדים ישברו את הראש ביניהם.
סוגיה אחרת שעומדת לפיתחה של ישראל היא הנוכחות הרוסית בצפון בשילוב עם ההתבססות האיראנית בסוריה (שנמשכת למרות כל הפעמים שחיסלנו אותה). ישראל זקוקה לארה"ב, הן בראיה של עימות אפשרי בזירה הצפונית (אנחנו זקוקים לגב האמריקאי) והן בראיית הסדר האזורי. ישראל גם זקוקה לארה"ב בראיה של איום איראני ישיר מתימן, עיראק ומזרח סוריה. אין לנו את היכולת למתוח את משאבי המדינה בהיקף כזה ללא תמיכה אמריקאית.
בשורה התחתונה, הניסיון של ביידן לחזור להסכם עם איראן מהווה הזדמנות לפתיחת דלתות בארה"ב בסוגיות אסטרטגיות בעלות חשיבות עליונה לבטחון הלאומי של ישראל לשנים קדימה. עימות ישיר ומלא עם ביידן על מדיניות שאין לנו יכולת השפעה עליה, זה שימוש בגפרורים בניסיון לחמם את הבית בחורף.
