100 ימי ביידן – רוסיה: הכלה ועימות מוגבל
"רוסיה אף פעם לא חזקה כמו שנדמה, אבל אף פעם לא חלשה כפי שנדמה" טליראן, שר החוץ של צרפת (תודה לאורן נהרי)
לרגל 100 הימים הראשונים של ממשל ביידן ביקש ממני רותם אורג מוושינגטון אקספרס לכתוב על מדיניות ביידן מול רוסיה. ממליץ לעקוב אחריו.
ממשל ביידן שינה את המדיניות מול רוסיה מייד עם תחילת הכהונה. ביידן הוא הנשיא הראשון מאז תום המלחמה הקרה, שלא מחפש יחסים טובים עם מנהיג רוסיה, ונראה שהוא מחפש נקודות איזון בין מדיניות ניצית ליונית: ניסיון להרתיע את פוטין מפעולות ערעור הסדר הליברלי ופגיעה בדמוקרטיות המערביות או למצער גביית מחיר על כך, לבין שמירת ערוץ פתוח לדיאלוג בסוגיות של בקרת נשק, שינוי האקלים ומגיפות.
אמנם המתחרה הגלובלית הגדולה של ארה"ב היא סין, אבל פוטין הוא האידיאולוג שמנסה להרוס את הסדר הליברלי. רוסיה אינה חלשה כפי שנדמה למול העוצמה שהיתה לברה"מ, אשליה שגרמה לממשלים קודמים לסבור שהם יוכלו לקיים דיאלוג עם פוטין מעמדת כוח ולשנות אותו. זאת הכלכלה ה-11 בגודלה בעולם, וה-6 אם מודדים כוח קניה. הכוח הצבאי, כולל פיתוח טכנולוגי והכוח הגרעיני שלה, שני רק לארה"ב. פוטין השקיע ביכולות סייבר ותעמולה תקשורתית בהיקף ניכר ועושה בזה שימוש לפגוע בדמוקרטיות, כפי שבא לביטוי בבחירות לנשיאות ב-2016 ובמתקפת הסייבר על ארה"ב אחרי הבחירות האחרונות. מאז חזר לשלטון ב-2012, פוטין מיצב את עצמו כמנהיג המוביל שמקדם ערכים א-ליברליים כפי שבא לידי ביטוי בחוקים נגד זכויות להט"ב, חיבור מחודש לכנסיה האורתודוקסית, הגנה וניסיון לעודד אוטוקרטיה באירופה ע"י עידוד של אוטוקרטים אירופיים כמו אורבאן בהונגריה, ינוקוביץ באוקראינה (שנמלט לרוסיה ב-2013), לוקאשנקו בבלארוס ועוד (זוהי להבנתי הסיבה המרכזית בגללה פוטין מעוניין בהמשך בחירתו של נתניהו).
בעוד שבתקופת המלחמה הקרה, לארה"ב וברה"מ היו נושאי שיחה משותפים על מסגרת הסדר העולמי, פוטין לא מחפש לבנות סדר עולמי חדש בהובלת רוסיה – האידיאולוגיה של פוטין היא לפגוע בסדר העולמי הליברלי. לכן מדובר באתגר מורכב למדיניות החוץ האמריקאית. בעוד שמול סין ארה"ב יכולה לשאת ולתת על סוגיות רבות ומדיניות החוץ שלה זהירה, פוטין הוא רביזיוניסט שעל ביידן לנסות להרתיעו מהמשך פעולותיו נגד הדמוקרטיות בכלל, ונגד ארה"ב בפרט. רשימה חלקית כוללת את סיפוח קרים, הפלישה למזרח אוקראינה (שבראייתו אינה ראויה להיות מדינה), הנחיתה בסוריה והסיוע למשטר אסד ברצח המוני של אזרחיו, חיסולים ברחבי אירופה באמצעות חומרים לא קונבנציונאליים ומתקפות סייבר רבות ברחבי העולם. פוטין לא מעוניין בדיאלוג אסטרטגי מול המערב, ובשנים מאז חזר לשלטון לא התקיים כזה. מכאן, שפוטין מנסה לנצח קרבות ספציפיים שחשובים לתדמית שלו, גם אם אין לו מערכה אסטרטגית אותה הוא מנהל.
עד עתה נראה שביידן מבין שאסור לזלזל בפוטין, שלא ניתן לפתח איתו מערכת יחסים טובה אבל צריך להשאיר את הדלת פתוחה לדיאלוג. לפני שהטיל סנקציות על גורמים ברוסיה, בעיקר בגלל ההתערבות בבחירות, הוא התקשר לפוטין והזמין אותו לוועידה על בקרת נשק בקיץ. המסר שעבר היה – אני מחויב להטיל סנקציות אבל בכוונתי לשמור על זה מידתי, שנינו יודעים שאתה תגיב, אבל כדאי שגם אתה תהיה מידתי. פוטין הגיב במתיחות צבאית מול אוקראינה ואיום בפלישה, שנכון לכתיבת שורות אלה נראה שאין בכוונתו להסלים מעבר לכך. פוטין בעשור השלישי של כהונתו עסוק בשרידות משטרו, ערעור הסדר הליברלי-דמוקרטי ולא מחפש דיאלוג ומערכת יחסים.
מאה ימים הם אמנם עדיין שלב מוקדם בכהונתו, אבל נראה שביידן מחפש אסטרטגית הכלה מול פוטין. זה יחייב חיפוש של נקודות יתרון מול פוטין מחד, וחיזוק ההגנה מאידך. יהיה צורך להשקיע משאבים כדי לצמצם את יכולת הפגיעה בארה"ב בעיקר בסייבר (כפי שמתבטא בינתיים בהגדלה תקציבית ובחיזוק נושאי התפקידים בתחום במועצה לביטחון לאומי), ולחזק מחדש את החברות בנאט"ו והמחויבות של בעלות הברית, כולל בחינה של מקומן של הונגריה וטורקיה האנטי-ליברליות. במקביל, ניסיון לחזק את אוקראינה ולעודד צמיחה כלכלית ודמוקרטית בה, על מנת להיאבק באידיאולוגיה האנטי-ליברלית של פוטין. על הממשל לחזק גם את הקשרים עם ארמניה, גיאורגיה וגם להיפגש עם מנהיגת האופוזיציה של בלארוס סבטלנה טיחאנוסקאיה.
העימות עם פוטין אינו קרב הכרעה אלא סדרת עימותים קטנים, שבה לא מנצחים בכולם, אבל חשוב להפסיק להפסיד ברובם. השאלה היא האם חיפוש נקודת האיזון יכולה לספק תוצאה רצויה, בהינתן שהתחרות המרכזית של ארה"ב בראי ביידן, זאת סין.
