אסטרטגיה מול חמאס

בין אם אנחנו נמצאים בזמן הסלמה עם חמאס, אחריה או שהיא נמנעה לבסוף אני סבור שזה לא משנה את היכולת לסכם את האסטרטגיה של ישראל מול רצועת עזה ב-12 שנות נתניהו.

בתקופה הזאת הקשב של ממשלת ישראל התמקד בסוגיה מרכזית אחת – איראן. בהתחלה אלו היו מאמצים לעצור את פרויקט הגרעין האיראני ובהמשך זה התרחב למאמץ צבאי לסיכול התפשטות ההשפעה האיראנית במזרח התיכון. מאז 2011 ישראל נהנתה משקט אסטרטגי חסר תקדים. הכאוס האזורי אפשר להתמקד רק באיראן, מבלי להיות מוטרדים מהסוגיה שהיתה במוקד הקשב של ישראל מאז 1967, הסכסוך עם הפלסטינים.

הסוגיה הפלסטינית היתה בקפאון בגלל שההתפרקות האזורית הביאה את משטרי ערב לעסוק בשרידות עצמית; ההתעצמות האיראנית ולאחריה מדיניות אובמה ללכת להסכם עם איראן קירבה בין מדינות ערב לישראל; הרשות הפלסטינית נמצאת בשיתוק פנימי כיוון שבזכות ישראל אבו מאזן נהנה ממנעמי השלטון, ולשבור את הכלים יכול לסכן את מצבם הנוח של בכירי פתאח; הפיצול בין עזה לאיו"ש מאפשר לישראל להקטין לחצים חיצוניים לחידוש המו"מ; אירופה נמצאת במשבר פנימי ומתמודדת עם גל פליטים מה שמקטין את העיסוק בישראל ומאפשר גם ראיה מפוכחת יותר על הסכסוך.

ב-12 השנים החולפות בחרו ממשלות נתניהו באסטרטגיה של חיזוק שלטון חמאס ברצועת עזה, או לכל הפחות הבטחת שלטון חמאס, למרות ההצהרות שאנחנו מעדיפים חמאס מוחלש. כך, היה לישראל גורם שיאכוף את הבטחון מהרצועה. ישראל ראתה ברצועה מדינת "חמאס" דה-פקטו, מבלי להכיר בזה רשמית כדי לא לשלם את המחיר המדיני של הכרת בארגון טרור. לאסטרטגיה הזאת יש שני יתרונות מרכזיים:  אחד, היא מחזקת את הפיצול המדיני של הפלסטינים ומצמצמת את חופש הפעולה של הרשות הפלסטינית; שניים, המחירים קצרי הטווח שלה קטנים, כיוון שזאת חלופה פאסיבית שבה אינך נדרש להחלטות אותן ניתן לתקוף.

לאסטרטגיה הזאת יש מחירים – בזמן שחולף האיום גדל באופן טיבעי, כיוון שלא ניתן לעצור את הזמן והטכנולוגיה של רקטות ודיוק הופכת לזמינה ופשוטה יותר (הטכנולוגיות האלו קפצו מדרגה ב-20 השנים החולפות). בנוסף, בתחרות על לבבות הפלסטינים חמאס צבר נקודות זכות רבות כיוון שרק בכוחו ישראל הבינה מסרים ונאותה לתנאים מדיניים חדשים, למרות שלנו הם נראים מגוחכים.

אחרי שראינו שהבחירה בחלופה האסטרטגית הזאת היא טיבעית, כיוון שניתן להחליט עליה מבלי להחליט, נבחן את החלופות האחרות שיש לשלטון חמאס, מרביתן עוברות דרך כיבוש ישראלי של הרצועה:

  1. הרשות הפלסטינית – כדי שהרות תחזור לשלוט ברצועה צריך כוח צבאי, שישתלטו עליה בכוח, כוח שאין ברשותה של הרשות כעת, ולא נראה שסביר לבנות כזה. מעבר לכך, המשמעות היא שזה מעורר מחדש את האפשרות של פתרון 2 המדינות, סוגיה שקשה לראות שיש לה תמיכה פוליטית מספיקה בפוליטיקה הישראלית.
  1. צה"ל – כיבוש הרצועה, השלטת ממשל צבאי מחדש וחיסול מרכיבי הכוח של חמאס הם משימה שצה"ל יכול להוציא לפועל, אך זה יארך תקופה ארוכה כפי שמלמדת ההיסטוריה, ההיסטוריה ומשאבים ניכרים של ישראל, אחרי משבר כלכלי שנובע מהקורונה.
  1. כוח בינ"ל – קשה להאמין שניתן לגייס את אומות העולם לשלוח כוח שלטוני לרצועה (בשונה מכוחות שמירת השלום, שסובבים את גבולות ישראל), שיהיה מוכן להפעיל כוח (ולהיהרג) על מנת לבנות מוסדות שלטוניים חדשים. המשמעות שכוח כזה יכול להגיע רק אחרי שישראל תכבוש את הרצועה, ותזמין כוח בינ"ל להקים לפלסטינים שלטון מחודש, אחרי שאנחנו שילמנו מחיר כבד. המשמעות של מהלך כזה היא בינאום הסכסוך, סוגיה שסותרת את האינטרס הישראלי.
  2. ארגון אסלאמי – יכול להשתלט על הרצועה במידה ויווצר כאוס, שמתוכו יצמח הגורם המאורגן ביותר שיצליח לדכא את הארגונים האחרים, כולל התמיכה הכלכלית הדרושה כדי להבטיח את היכולת של המשטר להתקיים.
  3. מצרים – במצבה הנוכחי של מצרים לא נראה שיש שליט מצרי שפוי שיהיה מוכן לקחת על עצמו 2 מיליון פלסטינים. גם ככה למצרים יש בעיות כלכליות ותזונתיות, מתיחות בגבול הדרומי על רקע בניית סכר על הנילוס ע"י אתיופיה, ומלחמת אזרחים בגבול המערבי שלה בלוב.

כדאי להודות, שישראל לא יכולה להרשות לעצמה מלחמה כוללת מול חמאס שתביא לכיבוש הרצועה ושליטה של צה"ל עליה למשך שנים. זה יביא לצהלות שמחה בטהראן שיישמעו עד ירושלים. במקום להתרברב לשווא, עדיף שממשלת ישראל תעסוק בדיונים אסטרטגיים על עיסוק בחלופה המצויה, ולא בחיפוש חלופה נוראה מאלו שעל העץ.

ראינו אם כן, גם מבחינה אסטרטגית הבחירה בחלופה של שלטון חמאס היא חלופה הגיונית, שסביר שמרבית ראשי הממשלה היו בוחרים בה. אבל גם תחת הבחירה הזאת ישראל יכלה לבחור לעצב ולנהל את ה"מציאות האסטרטגית". לישראל יש מספר חלופות אסטרטגיות למול מדינת חמאס.

אפשר למשל לאפשר לה התפתחות כלכלית ובנית תשתיות כמו נמל ושדה תעופה, מתוך הערכה שכאשר למשטר חמאס יהיה מה להפסיד הוא יבחר להקטין את ההסלמות הקטנות שישראל חווה בשנים האחרונות, כמו שקרה לחיזבאללה אחרי הנסיגה של ישראל ב-2000. המחיר יהיה בהתעצמות ועצימות גבוהה יותר של המלחמות.

אבל בישראל לא התקיים דיון כזה כדי להימנע מכל מחלוקת פוליטית שעלולה להוביל להחלטה על מעשה אקטיבי. ישראל בחרה להימנע מהחלטות ולתת לחיים להתנהל לבד, כך המחירים שיש בחלופה הזאת, אינה מעשה ידי הקברניטים, אלא גורל אכזר ואויב מרושע. הרי עדיף לטעון שחמאס אויב מרושע מאשר להודות בצורך לקיים איתו דיאלוג בפומבי.

בשורה התחתונה, ישראל בזבזה את העשור החולף במהלכים קצרי טווח ונכנסת לעשור הבא כאשר כל הבעיות האסטרטגיות שהיו על אש נמוכה מבעבעות מתחת לפני השטח: באיו"ש אבו מאזן ילך לעולמו, סוריה תתייצב ואיראן תהיה נוכחת בה עם רצף טריטוריאלי דרך עיראק. השפעתה של ארה"ב במזרח התיכון תפחת, וחשיבותו של האזור עבורה קטנה.
העיסוק האובססיבי באיראן הביא לכך שכל הבעיות האחרות יצוצו בטווח הזמן הקצר, ובמקביל הבעיה האיראנית לא פחתה ואף צפויה להחריף.

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.