מדיניות מול איראן – השתתפות אינה המטרה

השבוע גוברים הסימנים שהמו"מ בין איראן לארה"ב מתקדם לעבר חזרה להסכם הגרעין. נרמז על כך שיהיה שחרור אסירים הדדי והפשרה ראשונית של כסף מוקפא, אבל דומני שאת הרמז המשמעותי ביותר לכך שהמגמה היא חזרה להסכם קיבלנו, כשהאיראנים לא שברו את הכלים אחרי הפגיעה באתר הצנטריפוגות בנתנז. אמנם בתגובה איראן הודיעה על העשרת אורניום ל-60% כפי שאכן עשתה, אבל צריך לראות את זה כעוד אחד מהמהלכים המדודים שעשתה בשלוש השנים מאז שטראמפ הודיע על יציאה מהסכם הגרעין.בשלוש השנים החולפות איראן הקפידה לעשות צעדים קטנים כדי לא לשבור את הכלים, ולא לספק תירוץ לפירוק ההסכם כולו. הסימנים מצביעים על כך שאיראן מעוניינת בחזרה להסכם הגרעין ולא בשבירתו או בפריצה לפצצה.

פרויקט הגרעין של איראן אינו דומה לכור שבנה סדאם סמוך לבגדאד או לכור שבנה אסאד בדיר אזור במזרח סוריה. בשני המקרים הללו מדובר במטרה יחידה שבנייתה אורכת שנים ושתקיפתה עוצרת לחלוטין את הפרויקט לשנים לא מועטות. בשני המקרים האלה, ישראל יכולה היתה לבצע תקיפה אווירית שעוצרת לחלוטין את התהליך.
המצב באיראן שונה מהיסוד. לא רק שהמרחק מישראל גדול בהרבה, נדרש לעבור במדינות נוספות בדרך, יכולת הפגיעה מוגבלת, כיוון שחלק מהמטרות חסין לתקיפה (פורדו), הפרויקט מפוזר על פני יותר מטרות, ואתרי צנטריפוגות ניתן לשקם מהר יותר. בנוסף, לתקיפה כזאת יש השלכות אזוריות והיא עלולה להביא לפגיעה בכוחות אמריקאים שמוצבים במזרח התיכון, ובמדינות נוספות.מכאן, שהנחת העבודה שהיתה בשתי תקיפות המנע הקודמות, שישראל יכולה לפעול לבד, עם אישור אמריקאי (התקיפה בסוריה) או בלעדיו (התקיפה בעיראק) אינה מתקיימת.

מכאן, שמראשית דרכה של האסטרטגיה הישראלית "אם אתם לא תטפלו בגרעין האיראני, אנחנו נטפל בעצמנו", היא עמדה בסתירה להנחת העבודה המרכזית המתחייבת בנוגע לסוגית הגרעין האיראני: שישראל זקוקה לארה"ב (שבעצמה זקוקה לקואליציה עם מדינות נוספות). בתחילת הדרך הסתירה לא באה לידי ביטוי, כיוון שהאיום בתקיפה ישראלית, האיץ את האמריקאים לטפל בבעיה. מלחמה נראתה בעיניהם חלופה גרועה יותר, וישראל נראתה נחושה. הפער התחיל להיפתח כאשר ארה"ב עשתה הערכת מצב והבינה שהחלופה הפחות גרועה עבורה היא הסכם שיגביל את איראן. למעשה מרגע זה החל להתברר שהאסטרטגיה של ישראל מתאימה להגדרתו של קיסינג'ר: “Behind the slogans lay an intellectual vacuum”.
במילים אחרות זה דומה להצהרה הישראלית ש"לא נסכים לנוכחות איראנית בסוריה". זה עובד רק כאשר אתה מדבר עם עצמך, ולא במציאות.

לישראל היו שלושה צמתים מרכזיים בהם נדרשה להעריך מחדש את המצב: לקראת החתימה על הסכם הגרעין, לאחר בחירתו של טראמפ ועכשיו. בכל אחת מהצמתים הללו, הבחירה הישראלית היתה לדבוק בסיסמה המקורית ולא לבנות תכנית חדשה.
במודל תיאורית הקונפליקט בספרם של ג'ניס ומאן "תהליך קבלת החלטות", מתוארים 4 שלבים שנדרשים, כדי שמקבל החלטות יבחר לקיים הערכה מחודשת של המצב לשינוי ההחלטה המקורית שלו. הוא צריך להחליט שאם ימשיך בדרך הנוכחית קיים סיכון רב יותר מאשר בשינוי הדרך הנוכחית (כי אם יש פתרון פשוט אחר הוא יבחר בו מיד בלי היסוס), הוא צריך להעריך שקיימת תקווה להשיג פתרון טוב יותר, ולבסוף, הוא צריך שיהיה לו את הזמן המתאים לתכנן.
בלי שמתקיימים 4 התנאים האלה כולם, התכנית המקורית תמשיך להיות הבסיס לקבלת ההחלטות, גם אם סופה עתיד להיות התנגשות בקיר. מכאן ניתן ללמוד על חשיבותם של תהליכי קבלת החלטות מעמיקים, שכוללים גם ניתוח חלופות מורכבות ותפניות אפשריות. בלעדיהן, ההחלטה הראשונית היא עוגן שקשה להיחלץ ממנו גם אם ברור שזוהי החלטה רעה.

ב-2015 ישראל היתה צריכה להחליט האם היא מנסה לקבל פיצוי מארה"ב או מנסה לסכל את הסכם הגרעין, כאשר היה ברור שסיכויי ההצלחה אינם גבוהים. בנקודה זו, לא נשקף סיכון בדבקות במדיניות המקורית: פוליטית, לא היתה אופוזיציה לרעיון שהסכם הגרעין הוא הסכם גרוע ומדינית חוסר הניסיון להרוויח תועלת מהמצב לא בא לידי ביטוי.
ב-2018, הבחירה לעודד את ארה"ב לצאת מהסכם הגרעין שווקה כמהלך נטול סיכונים, אלא רק הזדמנויות, כי האופוריה מבחירתו של טראמפ היתה בלתי ניתנת לערעור.
כעת, אמנם ישראל מבינה שיש סיכון בעימות עם ארה"ב, וגם מבינה שיש סיכון אם תחליט על חלופה חדשה, כיוון שיש לזה משמעות אזורית לגבי כוחה של איראן, אבל בשתי השאלות האחרונות שנדרשות כדי להחליט על שינוי במדיניות – התשובה שלילית מבחינת מקבל ההחלטות בישראל: הוא אינו רואה תקווה לפתרון אחר וגם אין לו מספיק זמן לגבש כזאת.

הנרי קיסינג'ר בן ה-98, שהתארח בפודקאסט של האקונומיסט בשבוע שעבר, הסביר ש:“In the end, peace can be achieved only by hegemony or by balance of power.” ישראל לא יכולה להשיג הגמוניה על איראן, ולכן אסטרטגית אנחנו חייבים להיערך לאתגר של בנית מאזן כוחות שיביא להקטנת פוטנציאל ההסלמה. הסכמי אברהם הם חלק ממהלך כזה. אבל מהלך כזה יכול לבוא רק כאשר ישראל משתפת פעולה עם האסטרטגיה של ארה"ב ונעזרת בה הן לעיצוב אזורי שכזה, והן לטובת שיפור הבטחון הלאומי, כיוון שאיראן מהווה אתגר ליכולת הישראלית בהיקף האיום, המרחקים שלו וריבוי הכיוונים (תימן, עיראק, איראן ואולי אף לוב). רק שאת המחיר להיעדר אסטרטגיה מתאימה למציאות, משלמים בטווח זמן רחוק, וכדי לבנות כזאת נדרש תהליך קבלת החלטות איכותי, כזה שלא ניתן לקיים במציאות הפוליטית בישראל בשנתיים האחרונות בכלל, ובאופן שבו נתניהו מקבל החלטות בפרט.

המטרה של מדיניות היא ליצור את המציאות האסטרטגית הטובה ביותר האפשרית, ולא עצם ההשתתפות במשחק. ישראל חזרה על אותן טעויות בשלושת הצמתים שהיו לפניה בסוגיה האיראנית. הגיעה העת להכיר במציאות ולהתחיל לתכנן מדיניות חדשה שצופה פני סוף העשור הנוכחי, כי אתגר הגרעין האיראני לא עומד להיעלם.

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.