מבצע "שומר החומות" – ההקשר הייחודי

"מי שמתרכז בנצחון בלבד, בלי להקדיש מחשבה למה שיקרה אחריו, עלול למצוא את עצמו מותש מכדי שיוכל להפיק תועלת מהשלום. כנגד זאת, יש ודאות מוחלטת כמעט, שאותו שלום יהיה גרוע, משום שיכיל בתוכו את זרעיה של מלחמה נוספת" (ב.ה.לידל-הארט, אפריל 1939)

לכל מלחמה או מבצע יש הקשר ונסיבות מיוחדים מצורפות התובנות שלי לגבי נסיבות אלה במבצע "שומר החומות":

האינטרס של חמאס

"למדנו להטיל ספק בכלל הישן: 'הרוצה שלום, ייכון למלחמה', אולם עדיין מוטל עלינו ללמוד כלל חדש ואמיתי ממנו: 'החפץ בשלום ילמד להבין את המלחמה'" (ב.ה. לידל הארט/מחשבות על המלחמה 1932)

בישראל קיימת נטיה לטעון שאנחנו משחקים מול שחקנים לא רציונליים, מה שפוטר את הצורך בחשיבה אסטרטגית, ומותיר את הדיון להתלהמות על מהלומות צבאיות והרתעה. לכן, אנחנו מתקשים בניתוח אינטרסים של יריבינו, ובמקום זה אנחנו מדברים רק על כך שהם מורתעים, עד הרגע בו הם לא מורתעים ואז יש עימות.
בכל ההסלמות הקודמות מה שהביא את חמאס לירות היה רצון לשיפור תנאים כלכליים (כולל 'עמוד ענן', 'צוק איתן', בלונים, וכו'), כדי לחזק את שלטונו. לכן בכל הפעמים הקודמות, בהסכמה להפסקת האש, שישראל לרוב לא הודתה שקרתה, היתה כלולה גם הבטחה בעניין. 'צוק איתן' התארך כיוון שישראל היתה במצב פוליטי שבו לא יכלה להסכים לתנאי חמאס. הפעם האינטרס של חמאס שונה. ההסלמה נועדה לחיזוק מעמדו הפוליטי בזירה הפנים פלסטינית, להחזרת החיבור עזה-גדה, להצבתו כמי שפועל בסוגית אל-אקצה וירושלים (שהיתה התירוץ לדחיית הבחירות) ולהכנת הקרקע ליום שבו אבו-מאזן ילך והתחזקותו על חשבון הרשות הפלסטינית. חמאס השיג את יעדיו. זה לא שחמאס הצליח לרכוש את לבבות העולם הערבי בכך שהוא זה שמגן על אל-אקצה, אבל הוא גרף בונוס נוסף וזה ערביי ישראל הצעירים, שסוגיית אל-אקצה היא קונצנזוס עבורם.
לכן מבחינת חמאס אפשר לסיים, ורק צריך לעשות את זה תוך שהוא עדיין מראה לאזרחי ישראל שהוא יורה באופן משמעותי.

הזירה הפנימית

בשונה מפעמים קודמות נוספות גם המהומות הפנימיות. הלהבות האלה מבעבעות כבר כמה חודשים והן הלכו והתגברו תוך שהממשלה מתעלמת מזה לחלוטין, מזרח ירושלים בוערת כבר חודש וגררה אחריה את כל ישראל. משטרת ישראל נכשלה לחלוטין במתן בטחון בכל השבועות האחרונים, מחדל רדף מחדל. המנהיגים התחבאו ועסקו בדברים אחרים, הם הרי אחראים אבל לא אשמים. אוחנה הצליח באמת לשבור שיאים של כשלון, אבל הוא עוד ממתין לתום ה-30 של הרוגי מירון. אי אפשר לספור את וועדות החקירה שנדרשות כאן. ההשלכות האסטרטגיות של זה גדולות בהרבה מכל יכולות חמאס.
מלחמת של"ג התחילה בקונצנזוס מלא, שהתפרק כאשר התברר שיעדיה המוסתרים חורגים בהרבה מהקונצנזוס. המצב הפעם שונה לחלוטין.

על האינטרס של חמאס, הזירה הפנימית, ההערכה, האינטרס של ישראל, אסטרטגיות צבאיות, יוזמה והרתעה.

ההערכה בישראל

כאשר צה"ל העריך שחמאס מורתע ולא רוצה בהסלמה, הוא ניתח את זה בראי ההנחה הבסיסית שחמאס יוצא לעימות בעניין כלכלי ולטובת שרידות שלטונו ברצועה, כפי שהיה באירועי ההסלמה הקודמים. אבל מערכת הבטחון עיוורת לסוגיות פנימיות כאשר היא מנתחת את האויבים. צה"ל לא יכול להעריך מה תהיה מדיניות הממשלה בזירה הפנימית, ומי ששלח כוחות יס"מ לפרוץ למסגד הוא זה שהיה צריך להבין את השלכות צעדיו. חמאס ניצל את ההזדמנות שישראל העניקה לו וזכה לגרוף את כל הקופה: הכרה כמגן ירושלים; תמיכה אדירה של ערביי ישראל הצעירים; כיווץ נוסף של אבו-מאזן והרשות כהכנה ליום שאחרי לכתו של הראיס.
כדי לנתח סוגיות כאלה נדרש תהליך קבלת החלטות ברמה אחרת, שכוללת את מעורבות הדרג המדיני, ודורשת מהצבא מחשבה מעבר לסידור בנקי מטרות ותכניות מראש. ישראל מעולם לא הצטיינה בזה, אבל בשנות נתניהו חשיבה שכזאת רוסקה לחלוטין.

האינטרס של ישראל

"רשמיו של המפקד העליון קובעים את גורל המלחמה יותר ממצבם הממשי של הגייסות." (לידל-הארט)

האינטרס הבסיסי של ישראל תחת נתניהו הוא המשך שלטון חמאס ברצועה, אין סיבה שאחרי 12 שנים בשלטון, הוא ישנה לפתע את דעתו. אז מה השתנה?
מה שהשתנה זאת המציאות הפוליטית בישראל, שכל כולה מושקעת במאבק ההישרדות המשפטית של ראש הממשלה. שנתיים של 4 מערכות בחירות, עשרות ממלאי תפקידים חסרים, היעדר תקציב, היעדר מנגנון קבלת החלטות עצמאי ומקצועי ולא כזה שמשרת את גחמותיו הפוליטיות של ראש הממשלה באופן אישי הם רק התפאורה. הקליימקס של השבועיים האחרונים כאילו נכתב בתסריט הוליוודי: אסון המירון, סיום הרמדאן והשיא העברת המנדט ליריב פוליטי והיתכנות אמיתית להקמת ממשלה שנתניהו לא בראשה. בפעם האחרונה שהיה חשש קטן כזה, נתניהו הורה לחסל את בהאא אבו אל-עטא, מה שהוביל ליומיים של הסלמה ולסיום המנדט של בני גנץ.

נתניהו לא תכנן את ההסלמה מול חמאס, אבל ההקשר הייחודי של מצבו הפוליטי והמשפטי הוביל אותו להיות פחות זהיר לגבי ירושלים, ובהיעדר מנגנון קבלת החלטות מקצועי ואיכותי, איש לא יכול היה לזהות את הסיכונים הנובעים מכך (גם במירון איש לא התכוון שימותו 45 אנשים, אבל הלחץ הפוליטי הביא לכך שבמשך שנים נוטרלו גורמי המקצוע שצריכים למנוע מאסון כזה לקרות). כאשר העימות הגיע, נתניהו נמצא במצב פוליטי שונה מכל ההסלמות הקודמות, הפעם לא היה לו מה להפסיד פוליטית מהסלמה, בשונה מעקרון יסוד שהנחה אותו במשך 12 שנות כהונתו: להימנע מהטעות של אולמרט ביציאה למלחמת לבנון השניה.
בהחלט ייתכן ששני הצדדים יכולים לצאת כאשר ההישגים שעמדו לנגד עיניהם הושגו.

האסטרטגיה הצבאית של ישראל

אני שומע מצה״ל את אותם קולות כמו ב׳צוק איתן׳: "כשחמאס יגלה מה עשינו, הוא יבין שעשה טעות". כמו אז, כן עכשיו, איני מאמין שחמאס מופתע באופן בסיסי ממה שתקפנו והוא לקח בחשבון שירי מאסיבי כזה יביא גם לחיסולים, וזה ממילא בא אחרי פגיעה במטרת ״עוצם״. זה משקף את הבעיה בניהול האסטרטגי של מדינת, לצה״ל אולי יש אחלה תכניות, הן לא מתייחסות להבנת המציאות האסטרטגית.
ברמה הטקטית נראה שצה"ל הגיע מוכן היטב, והוא מצליח לפגוע בחמאס בצורה קשה ואפקטיבית יותר מאשר בפעמים הקודמות. כדאי לציין את זה לשבח. אבל צה"ל לא יכול להסיר את האיום עבור הממשלה, ומכאן שלמרות העוצמה הצבאית השאלה היא רק מתי זה ייגמר באותה תוצאה, גם אם יספרו לנו שחמאס התחנן להפסקת אש ושהוא ספג מכה קשה, הכי קשה מאז… מה שתבחרו.

האסטרטגיה הצבאית של חמאס

בשונה מ׳צוק איתן׳ שבו ישראל נהנתה מתזמון ייחודי שבו חמאס לא יכול היה להכאיב לנו באמת (הרקטות הציקו אבל לא הזיקו, המנהרות לא הביאו פיגוע, וגם כטב״מ לא הצליח), הפעם חמאס יודע להכאיב. הירי המאסיבי על המרכז ועל באר שבע, משנים את המאזן. השינוי הגדול שחמאס עשה הוא הירי במטחים מאסיביים כדי לחדור את כיפת ברזל והוא אכן מצליח בזה. זה מספיק בשביל היעדים המדיניים של המבצע, בתוספת המהומות הלא צפויות בתוך ישראל.

לגיטימציה

בזירה הפנימית, לממשלה הזאת יש בעיה קשה של לגיטימציה לפעולותיה. אפשר להתכחש למציאות, עדיף שלא. צריך מידה רבה של תמימות להאמין שהיה זה רק צירוף מקרים קוסמי שהביאנו עד הלום. רק לפני שבוע גויסו כאן רבנים להסביר למה רע"ם זה פחות נורא ממרץ, ועכשיו צריך לגייס ת'שמאלנים להיכנס לעזה? גם בקבינט הנוכחי יש בעיה להסכים על יעד משותף, למעט תגובה אווירית והמתנה להפסקת אש, למרות שגנץ כבר הוכיח שהוא מסוגל להפתיע באינטרס הפוליטי שלו. האם במצב הזה נתניהו יהיה מוכן להאריך את המבצע? סביר שלא, אבל קשה להיות משוכנע בזה.
בזירה העולמית, לישראל אין תמיכה בכלל. ארה"ב מגלה חוסר עניין משווע, למרות קולות ספורדיים באגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית. כרגע ארה"ב בולמת החלטה במועצת הבטחון, אבל ספק אם זה יימשך עוד זמן.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני

12 שנות מדיניות של חיזוק חמאס על חשבון הרשות הפלסטינית, ובידול בין איו"ש לעזה, הגיעו הסכמי אברהם שנתנו תחושה לרגע שהסכסוך כבר לא רלבנטי נמחקו ברגע אחד. הבעיה הפלסטינית קיימת, גם לא חשוב כמה פעמים בישראל ינסו לטעון שלא. לא רק שהיא קיימת, ישראל צריכה לעשות הערכת מצב מחודשת בשאלה יסודית בנוגע לזירה הפלסטינית – האם היא מעדיפה את הרשות (אש"ף) החילונית או את הזרם הדתי שמובל ע"י חמאס. אחרי שבזבזנו את העשור החולף בעיסוק קצר טווח, אנחנו נכנסים לעשור הבא כאשר כל הבעיות האסטרטגיות שהיו על אש נמוכה מבעבעות מתחת לפני השטח: באיו"ש אבו מאזן ילך לעולמו, סוריה תתייצב ואיראן תהיה נוכחת בה עם רצף טריטוריאלי דרך עיראק. השפעתה של ארה"ב במזרח התיכון תפחת, כי חשיבותו של האזור עבורה קטנה.

יוזמה

זה לא שחמאס הוא זה שהכתיב את מהלך העניינים, זאת העובדה שישראל קפצה ראש לבריכה ריקה אחרי שטיפסה בעצמה על הסולם. חמאס היה מספיק חד, כדי לנצל את ההזדמנות שהענקנו לו. לא הגענו במודע לנקודה הנוכחית, ולכן למעט תכניות צבאיות לא היו לנו יעדים מדיניים (למעט מניעת הקמת ממשלה). אפשר לשלוף את דו״ח וינוגרד ואת דו״ח המבקר על ׳צוק איתן׳. המסקנות כתובות, גם האחראים ברורים כמו גם אשמתם.

הרתעה

הרתעה – שוב מסתבר שדיבורים על הרתעה הם עצלנות. זה לא עוזר לנתח את המצב, זה לא עוזר לקבל החלטות, וזה מאפשר למכור חלום בהיעדר דיון אסטרטגי. מוזמנים לקרוא את הטרילוגיה שכתבתי פעם על הנושא.

תמונת הנצחון של המבצע, היא העובדה שעוסקים במהומות פנימיות הרבה יותר מאשר במבצע הצבאי.

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.