אינטרסים ולא הרתעה

בישראל יש נטיה לנתח מלחמות במשקפי חד מימד: התמקדות בתשומות אותן השקענו במלחמה, לרוב כמה מטרות הפצצנו ומאיזה סוג, ובמינון מסויים גם במה פגענו (כמה פעילי טרור הרגנו, בכמה משגרים ובורות שיגור פגענו ובמקרה הנוכחי גם כמה מטר רץ מטרו השמדנו). אבל מלחמות אינן משחק כדורגל ולכן הפרטים האלה אינם מאפשרים ניתוח מעמיק של נסיבות המלחמה, האם ניתן למנוע אותה, וגם לא את המשמעויות של המציאות האסטרטגיות שנוצרה בסיומה.

האם העובדה שבישראל נהרגו 12 לעומת נניח משהו כמו 200 פעילי טרור אומרת משהו על תוצאות המבצע? מה המשמעות של תקיפת מערך המטרו של חמאס, על תוצאות המבצע? האם השמדת רבי קומות משפיעה במשהו ביום שאחרי המבצע? לשאלות האלה אין תשובה פשוטה, אם בכלל יש להן תשובה. המספרים האלה חשובים כאשר רוצים לקיים תחקיר מקצועי על הישגי צה"ל, מה היו הציפיות שלנו, למה נתנו מענה וכיצד להתכונן למלחמה הבאה. אקדיש לזה פוסט בהמשך. כיוון שהקשר בין הטקטיקה למדיניות קלוש במקרה הטוב, נדרש לנתח את הסוגיות בנפרד, כדי לנסות ולהבין טוב יותר מגמות ואינטרסים שבעיני מאפשרים הבנה טובה יותר של "העולם".

בטרם אעבור לעניין עצמו, פיסקה על הרתעה ורציונליות. לטענה שהיריבים שלנו אינם רציונלים יש כשל לוגי מובנה, כיוון שאם הם לא רציונליים, אין סיבה שהם הם יהיו מורתעים. אנסה להסביר בכל זאת, כל בני האדם מפחדים, פחד זה רגש, אבל הרתעה אינה רגש, הרעיון בהרתעה הוא שהיא מתבססת על תהליך קבלת החלטות רציונלי שבסופו היריב מעריך שמחיר המלחמה גבוה מהתועלת הצפויה ממנה. הניתוח יכול להיות שגוי, אבל השגיאה מבוססת על ניתוח רציונלי.

הגישה הרציונלית רואה במלחמות חלק ממו"מ. בין מדינות כמו בין בני אדם, חברות וכו' יש מחלוקות אותן מנסים ליישב באמצעות מו"מ. ההבדל הוא שבמערכת הבינ"ל אין מערכת אכיפת חוק, ולכן בשונה ממחלוקות אחרות, שמיושבות בבית משפט, או מו"מ עיסקי שיכול להתפוצץ במערכת הבינ"ל מחלוקות יכולות להוביל לפריצת מלחמות. כיוון שמלחמות הן עסק יקר, לא כל משבר מוביל למלחמה. לפעמים משברים יכולים להיות קפואים למשך שנים רבות, כמו למשל המחלוקת בין ישראל לסוריה על רמת הגולן. אם הכל רציונלי, שני הצדדים אמורים להבין את יחסי הכוחות במו"מ, לשקלל זאת למול גודל האינטרס (כמו שבחיים אנחנו מחליטים כמה להשקיע בחינוך ילדים לעומת יציאה למסעדות) ולהגיע להסכמה כיצד מחלקים את הסוגיה שבמחלוקת. זה יותר זול מאשר להשקיע כסף במלחמה, ואחריה לחלק את הסוגיה בהפחתת הוצאות המלחמה.

ההסברים הרציונליים לכך שמלחמות פורצות למרות זאת הם: אחד, ייתכנו פערי מידע שמביאים להערכת מצב שגויה של אחד או שני הצדדים. למשל, לאחד הצדדים יש תכנית סודית שהצד השני לא מכיר; שניים, דילמת מחויבות – כיוון שבמערכת הבינ"ל אין משטרה, כל המדינות חוששות לקיומן ולכן כאשר היריבים שלהם מתחזקים הן חוששות שככל שחולף הזמן מצבן היחסי ילך ויורע, ולכן עדיף לצאת למלחמה עכשיו. דילמת המחויבות מתאימה בעיקר למאבקים על ההגמוניה העולמית (בימינו לעימות בין ארה"ב לסין) ופחות למדינות קטנות, שמאז מלחמת העולם השניה כמעט שלא נלחמות מלחמות טוטאליות. התיאוריות הבסיסיות האלה נותנות הסבר לא רע, אבל יש בהן חורים. למשל, התיאוריות האלה מתקשות להסביר מדוע לעיתים מלחמות פורצות ופעמים אחרות באותו המצב הן לא פורצות. התפתחות המחקר הובילה למסקנה שההסבר הנוסף שמאפשר ניתוח קרוב יותר של המציאות הוא האינטרס. לרוב מקובל לחשוב שהאינטרס, זה האינטרס הלאומי, אבל זאת סוגיה מתעתעת, כיוון שאין הסכמה על האינטרס הלאומי. האם האינטרס הלאומי הוא סיפוח יהודה ושומרון, או שהאינטרס הלאומי הוא מדינה פלסטינית? לכן, כאשר אני מדבר על אינטרס, כוונתי לאינטרס של האליטה בשלטון להישאר בשלטון. איני מתכוון להיות ציניקן או לבקר את נתניהו (את דעתי על העניין הזה הבעתי בנפרד והמטרה של הפוסט הזה לעסוק בחמאס), האינטרס להישאר בשלטון הוא אינטרס של כל מנהיג מכהן, גם של חמאס.

הבדל עיקרי בין דמוקרטיות לדיקטטורות הוא במי משלם את מחיר המלחמה. בדמוקרטיה הציבור כולו משלם את מחיר המלחמה. מצד אחד, זה מאפשר עומק ואורך נשימה רחב יותר, כיוון שהמחיר מתחלק על פני כמות רבה יותר של אנשים. מצד שני, זה מוביל לכך שדמוקרטיות מעדיפות להתפשר במו"מ, כיוון שבמלחמות כולם מפסידים, אז דמוקרטיות מוכנות לצמצם הפסדים, כי למנהיגים יש איטרס להישאר בשלטון, ואם הציבור יפסיד הרבה, בסבירות גבוהה הוא יחליף את המנהיג. מנהיגים בדיקטטורות לעומת זאת מסתכנים פחות באבדן השלטון כתוצאה ממלחמה, כל עוד מימון עיקר המלחמה לא מגיע מהאליטה שאוחזת ברוב המשאבים הלאומיים.

המטרה של הפתיחה הארוכה-קצרה הזאת נועדה לכך שצריך להסתכל על המציאות בלבן של העיניים. חמאס זה ארגון רציונלי עם שיקולי ריאל-פוליטיק ניתנים לניתוח (זה לא מבטיח שתמיד נצליח להבין אותם נכון). בישראל מתקיים פיצול גדול מאוד בין הצבא למדינאים. הצבא מכין תכניות צבאיות לפגיעה מירבית באויב, שהקשר שלהן למחלוקת שיש בין חמאס לישראל מוגבל ולפעמים לא קיים. נכון שחמאס מעוניין "להשמיד" את מדינת ישראל, זה חזון לא נעים במיוחד, אבל אם חוזרים לתיאוריות היחב"ליות, מדינות תמיד חוששות לקיומן כיוון שאין שוטר עולמי. אסור שזה יעוור את יכולתנו להעריך את המצב בקור רוח. לחמאס יש יעדים מעשיים, היא מעוניינת לשמר ולחזק את שלטונה ברצועת עזה ולחזק את מעמדו הפוליטי בקרב הפלסטינים בגדה וירושלים. במקום לנתח את השאלה האם חמאס מורתע – ישראל היתה צריכה לקיים הערכת מצב סביב השאלה, האם בתמורה למחיר מלחמה ידוע יחסית, חמאס יכול לקדם את האינטרס שלו בגדה. הבעיה שזאת כבר שאלה שמחייבת הסתכלות רחבה יחסית, וניתוח אויב רע ומרושע בעיניים אנושיות ולא כדמון חסר רציונל. אגב, מי שטוען שחמאס לא יודע מה ישראל יכולה לעשות מהאוויר, מאוהב במודיעין שישראל נהדרת בו, אבל פשוט מתעלם מכך שבהסתכלות רחבה ישראל שכללה את מה שהיה ידוע שאנחנו יודעים לעשות, ולא יותר מזה. פשוט כי לא ניתן לעשות יותר מזה, וגם חיסול של מוחמד דף לא משנה את התמונה הרחבה.

הדיון בשאלות האם בסיום המבצע הזה חמאס מורתע, לכמה זמן הוא מורתע או מי ניצח אלו שאלות שלא תורמות להבנת המצב ולקבלת החלטות מדיניות רציניות. חמאס קידמה במבצע הזה יעדים ארוכי טווח בכמה מישורים, במחיר נסבל מבחינתה. השאלה מתי תתחדש האש לא קשורה למחיר שחמאס שילם, היא קשורה לניתוח רציונלי של מאזן האינטרסים שיתפתח בעבור חמאס. השאלה היא האם ישראל תהיה שותפה לדיון או שהיא תהיה הצד השלישי שעל גבו מקדמים את האינטרס.
זאת גם התשובה למי שחושב שיהיה שינוי מהותי במדיניות "התגובה" של ישראל, שכולם ממהרים לדבר עליה ביום שאחרי המבצע. לא יהיה שינוי כזה, אם האינטרס הישראלי לא ישתנה.

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.