איך דמוקרטיה מידרדרת – פרק א' קיטוב פוליטי?

מאז 2005 יש ירידה במדד הדמוקרטיות בעולם. ברוב המקרים של הגל הזה, ההידרדרות נובעת מתהליכים פנימיים והדרגתיים ע"י פוליטקיאים נבחרים. השאלה מהי דמוקרטיה זכתה לשלל ניתוחים במדעי המדינה, ולמרות שאין הגדרה מוסכמת, כולם מסכימים על 3 העקרונות הראשיים: בחירות הוגנות, חופשיות ותחרותיות; הגנה על זכויות אזרח וזכויות פוליטיות בסיסיות; קיום של מערכת איזונים ובלמים על כוחם של גופי השלטון, כולל קיומו של שלטון החוק (ולא שלטון באמצעות החוק); בספר חדש מנסים האגארד וקאופמן לנתח מודל תיאורטי של תהליך הידרדרות דמוקרטיות על בסיס ניתוח של מקרי הבוחן בעשרים השנה האחרונות. הניתוח התבצע על בסיס שלושת מדדי הדמוקרטיה המובילים, האקונומיסט, V-Dem ופרידום האוס. שני הראשונים בוחנים את כלל עקרונות הדמוקרטיים ופרידום האוס מתמקד בעיקר בהגנה על זכויות אזרח וזכויות פוליטיות. מקרי הבוחן שבהם היתה נסיגה בדמוקרטיה: בוליביה, ברזיל, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוודור, יוון, הונגריה, מקדוניה, ניקראגואה, פולין, רוסיה, סרביה, טורקיה, אוקראינה, ארה"ב, ונצואלה וזמביה.

נקודת ההתחלה של הידרדרות דמוקרטית היא בקיטוב פוליטי. כתוצאה מעלייה בקיטוב נעות המפלגות הקיימות לקצוות או שעולות מפלגות "אנטי מערכתיות" חדשות. קיטוב פוליטי מצמיח פופוליסטים שטוענים שהם מייצגים את "העם האמיתי" או את "רצון העם". פופוליסטים מנחילים שפה ונרטיב ששולל את הלגיטימציה של יריבים פוליטיים להחזיק בדיעות אחרות, והם נכונים לפגוע בזכויות בסיסיות לטובת התועלת הפוליטית האישית שלהם בשם הבטחון או האינטרס הלאומי.

לאחר מכן, הפופוליסטים האוטוקרטים והמפלגות חותרים להגדלת הקיטוב הפוליטי ועושים בזה שימוש כדי להגדיל את הסיכוי להיבחר. בעזרת הכוח הפוליטי שבו זכו, הם משתמשים בחקיקה לקידום מהלכים אנטי דמוקרטיים. המהלכים האלה באים בהדרגה ולא "במכה אחת", כדי למתוח את הגבולות עוד ועוד, ולהרגיש את הדופק מה הציבור כבר יכול לעכל ומה צריך לדחות לשלבים מאוחרים יותר. אחד האמצעים הוא מתקפה מתמדת על זכויות אזרח ועל מערכת האיזונים והבלמים המבנית, על מנת שזו לא תוכל לעצור אותם מקידום המהלכים האנטי דמוקרטיים. המתקפה חייבת להיות קבועה ורצופה, כדי להביא את המערכת לרוויה של יכולתה להתנגד לצעדים, ולהציג אותה כמפריע למשול ולמלא את "רצון העם".

קיטוב פוליטי

תהליך שבו בהדרגה גדלים תחומי חוסר ההסכמה של האליטות והציבור לגבי נושאים שעל סדר היום. הספר לא בוחן מה הנסיבות בגללן יש עלייה בקיטוב הפוליטי, והאם ניתן להקטין את התופעה, אלא מתייחס לכך שזה תנאי הכרחי לתהליך הדירדור של דמוקרטיה. בחינה של מקרי הבוחן העלתה שקשה להניח את האצבע על רגע מסויים, או על משהו ספציפי שהביא להאצה של הקיטוב הפוליטי, מתוך הנחה שקיטוב מסויים הוא חלק בריא ועליו מבוססת פוליטיקה. הקיטוב הפוליטי יוצר מצע נוח להידרדרות פוליטית בשלושה מימדים בלתי תלויים:

יצירת תחושה של חוסר תפקוד של הממשלה והמוסדות וכתוצאה מכך חוסר אמון בדמוקרטיה – ככל שהמפלגות יותר "מקוטבות", קשה יותר ליצור קואליציה על בסיס של הסכמות רחבות, ולכן או שצפוי חוסר תפקוד מתמשך (ראו את השיתוק הפוליטי בישראל בשנתיים האחרונות) או שצפויים היפוכים חוזרים ונשנים של המדיניות ופחות המשכיות (ראו למשל את היציאה מהסכם הגרעין של טראמפ או את מדיניות האנרגיה הירוקה בינו לבין ביידן). מסגור הפוליטיקה תחת "אנחנו" ו"הם" מקשה על פשרות פוליטיות אחרי הבחירות, למרות שאלה הכרחיות בעולם הפוליטי, כדוגמת ההתחייבויות לא לשבת עם אחרים לפני הבחירות בישראל. בטבלה המצורפת ניתן לראות את הקשר בין חוסר שביעות רצון ואמון במוסדות ותפקוד הפוליטיקה לחוסר האמון בדמוקרטיה;


מצמיח מנהיגים, מפלגות ומחאות חברתיות "אנטי המערכת" – חוסר שביעות הרצון הביא בחלק ממקרי הבוחן לירידה בהצבעה למפלגות המרכזיות ולצמיחתן של מפלגות חדשות מחוץ למערכת. זה קרה בונצואלה, זמביה, בוליביה, אקוודור ויוון. במרבית המקרים זה קורה אחרי משבר כלכלי משמעותי, שמאפשר צמיחה של מפלגות חדשות על בסיס הבטחה לשנות את השחיתות הפוליטית הישנה;

מגדיל את הנכונות של האליטה ושל הציבור לביצוע של צעדים אנטי דמוקרטיים ע"י בעלי הכוח, כיוון שאלה ממוסגרים כ"רצון העם". רוב פוליטי הופך להיות רצון העם ולא רצון הרוב, מה שמגדיל את הנכונות למהלכים כאלה. דמוקרטיה לא מבוססת רק על מוסדות רשמיים, אלא גם על הבנה עמוקה של מגבלות הכוח הפוליטי, הנכונות לפשרות, וקבלה של העקרון שיש סוגיות שמחייבות הסכמה רחבה כחלק מכללי המשחק. את אלו לא ניתן לאכוף בכוח החוק או בית המשפט, אלה הסכמות שכל השחקנים במערכת הפוליטית צריכים לקבל על עצמם. קרי, כל השחקנים צריכים לקבל שהם לא יכולים לעשות "הכל" על מנת לנצח.

כמעט בכל מקרי הבוחן האוטוקרטים שנבחרו עשו זאת ברוב קטן, אבל זה הספיק להם כדי לפעול מיד לחזק את אחיזתם ולהבטיח את בחירתם בהמשך ברוב גדול יותר. אוו מוראלס נבחר בבוליביה ברוב של 53.7%; בולסונארו קיבל בסיבוב הראשון 46% ובשני 55.1%; דאנילו מֶדינה זכה ב-51.2%; רפאל קוריאה זכה בסיבוב הראשון ב-22% ובשני ב-56.7%; מפלגתו של אורבאן זכתה ב-53.5% בפרלמנט; דניאל אורטגה זכה ל-36% בלבד; מפלגת החוק והצדק זכתה ל-37.6% בפולין; פוטין זכה בבחירות 2000 ב-53%; מפלגתו של ארדואן זכתה ב-2002 ב-34.3%; יאנוקוביץ באוקראינה זכה בסיבוב הראשון ב-36.8% ובשני ל-51.8%. לאחר הנצחון השני שלו החלו הפגנות והוא ברח לרוסיה; אדגר לונגו ניצח עם 48.8% בזמביה.

בפרק הבא על קריסת פיצול הכוח בין הרשויות

McCarty, N., 2019. Polarization: What everyone needs to know®. Oxford University Press.
Armingeon, K. and Guthmann, K., 2014. Democracy in crisis? The declining support for national democracy in E uropean countries, 2007–2011. European Journal of Political Research53(3), pp.423-442.
Levitsky, S. and Ziblatt, D., 2018. How democracies die. Broadway Books.
https://www.cambridge.org/files/4616/1281/1201/backsliding_appendix_corrected_feb2021-1.pdf

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.