השלום של טראמפ
החלטה 2334
טראמפ החליט לנסות לסכל את ההצבעה במועצת הבטחון, גם כחלק מהרצון לעקוץ את אובמה, למרות שבארה"ב יש את העקרון ש"נשיא אחד בללבד מכהן בכל זמן". פלין פנה לרוסים בעניין ובמקביל היה לחץ על א-סיסי שההצעה באה ממנו. א-סיסי עשה מהלך אסטרטגי נכון מבחינתו, בכך שנכנע ללחץ כמחווה של רצון טוב לטראמפ (והרצון לפתוח דף חיובי עם הממשל הנכנס) ובמקביל ההצעה עלתה דרך ניו-זילנד, מלזיה, סנגל וונצואלה. במקביל, מתואר כיצד ממשל אובמה תיאם את המהלכים בצורה סודית עם הפלסטינים, למרות ההכחשה הגורפת בעניין.
הסכם הגרעין כמקדם הפשרת היחסים של מדינות המפרץ עם ישראל
חתימת הסכם הגרעין האיצה את הפשרת היחסים של מדינות ערב עם ישראל, כיוון שהן היו צריכות להיערך מחדש באזור. למעשה זה לא ההסכם עצמו, אלא ההבנה לכך שמשמעות ההסכם היא שארה"ב מעוניינת בפועל לצמצם את מעורבותה האזורית, זה חייב את מדינות המפרץ לעשות הערכת מצב מחודשת לגבי מקומם הגיאו אסטרטגי.
הפרישה מהסכם הגרעין וארכיון הגרעין
טראמפ טוען שהוא היה פורש מהסכם הגרעין בכל מקרה, ושהבאת ארכיון הגרעין לא השפיע על זה. הוא מציין במפורש שהמסמכים בארכיון הגרעין ישנים ולא רלבנטיים. כיוון שאני סבור שטראמפ רצה בכל מאודו לצאת מההסכם ורק הקבינט שלו מנע ממנו את זה מוקדם יותר, אני מאמין לו שארכיון הגרעין לא גרם לו לעשות את הצעד. יחד עם זאת, בזמן אמת, טראמפ דיבר על ארכיון הגרעין כהוכחה שאיראן רוצה לפתח נשק גרעיני, כך שאני חושב שהוא ממעיט בדיעבד בחשיבותו של הארכיון, כי חשוב לו שהיציאה מהסכם הגרעין תהיה רשומה על שמו בלבד. אני גם לא חושב שהוא הבין בזמן אמת, שהארכיון מראה שלאיראן אין תכנית גרעין פעילה ושהמסמכים נוגעים לתכנית שנסגרה ב-2003, אבל זה עניין אחר.
מה טראמפ רצה מול איראן
מהספר עולה בבירור שטראמפ רצה הסכם חדש מול איראן.
כאשר מקרון ניסה לארגן פגישה בין טראמפ לזריף בפאריס, זה הדהים את בולטון ופומפיאו שלא ידעו על המהלך, בולטון התכוון להתפטר אם הפגישה תתקיים. נתניהו ניסה להתקשר לנשיא ולהניא אותו מהפגישה, אבל קושנר סירב להעביר לטראמפ את השיחה כיוון שלא חשב שיש לנתניהו זכות לומר לטראמפ עם מי הוא צריך להיפגש. טראמפ אמר לבולטון שהוא לא מתכוון לתת לאיראנים משהו בלי שתהיה עסקה, אבל הוא מוכן להיפגש עם זריף. ניתן ללמוד מכך שטראמפ באמת התכוון לצאת מההסכם כדי להשיג עסקה נוספת, בדיוק כמו שהוא אמר. מהלך שנכשל מעצם הרעיון שבו אם חותמים על הסכם רק כדי לצאת ממנו ולשפר את תנאיו, לא תהיה מדינה שתסכים לכך.
בראיון עם ברק רביד טראמפ אומר את זה במפורש, שאם היה נבחר שוב (כאמור הוא נבחר שוב לתפיסתו, אבל גנבו לו את הבחירות) האיראנים היו מיד מגיעים לשולחן המו"מ וחותמים על הסכם הרבה יותר טוב.
במהלך כהונת טראמפ, ירדה אופציית התקיפה הישראלית, וישראל לא תחזקה את החלופה. אייזנקוט אומר זאת לברק רביד במפורש. הסיבה העיקרית לכך היא שנתניהו העריך שקמפיין "הלחץ המקסימלי" יביא את איראן על ארבע למו"מ מחודש וכניעה, או שיגרום לנפילת המשטר, או שהמצב ידרדר בצורה שתגרום לטראמפ לתקוף. שלושת משאלות לא התממשו.
אחרי שהאיראנים הפילו גלובל הוק, ארה"ב נערכה לתגובה. בולטון ופומפיאו המליצו על תקיפה רחבת היקף, וטראמפ קיבל את דעתם למרות שאנשי משרד ההגנה טענו שזה יצית מלחמת אזורית כיוון ש-150 איראנים צפויים להיהרג. טראמפ התלבט ודן בסוגיה עם חברי קונגרס וסנטורים ואפילו עם טד קרלסון, שאמר לו שזה מנוגד להבטחותיו ויביא להפסד בבחירות. ברגע האחרון טראמפ החליט לבטל את התקיפה.
ההסכם עם האמירויות ומכירת 35-F לאמירתים
ההסכם הבשיל כחלופה ובמקביל למהלכי הסיפוח. אמנם הספר מתאר כיצד היו קודם לכן יחסים כלכליים חשאיים עם האמירויות ובחריין, אבל אין חולק על כך שההסכם הפומבי פותח שערים לשיתוף פעולה רחב בהרבה. מה שעולה בעיני זאת המגמה, שההתקרבות המדינית היא תהליך ארוך שנים והשאלה מתי יבשילו הדברים היא זאת שנמצאת בחוסר ודאות.
המהלך עצמו הבשיל למעשה בין האמריקאים לאמירתים, כאשר האמריקאים הם שמתווכים מול ישראל, אבל גם היוזמים של המהלך, כחלק מ"הפיצוי" לכך שלא יהיה סיפוח. לאמירתים זה היה חשוב, כדי שאם ישראל תפר את ההסכמים, המשמעות תהיה שהיא מפרה את הסיכום שלה עם ארה"ב וזאת בעיה של האמריקאים, ולא שלהם. מבחינתם זאת היתה חשיבה נכונה הן בגלל הסיפוח והן בגלל סוגית ה-35-F למשל. הטיעון המרכזי של האמירתים היה שאם ייחתם הסכם נורמליזציה, לא צריכה להיות מניעה שהם לא יקבלו 35-F כיוון שהם כבר לא אויב של ישראל. בשלבים מוקדמים של המו"מ, אחרי ביטול הנורמליזציה נתניהו העביר מסר שהוא מתנגד לחיבור בין הדברים, אבל לטענת האמירתים בהמשך היה ברור שיש אור ירוק של ישראל. כאשר נתניהו הביע התנגדות האמירתים כעסו על כך כי ראו בזה תרגיל פוליטי.
האמירתים התחילו להניע את המהלך כבר ב-2019 מול האמריקאים, עוד לפני הדיבורים על "סיפוח". הדיבורים בישראל על הסיפוח גרמו להם לחשש שלא ניתן יהיה להסדיר את היחסים עם ישראל, כי סיפוח מבחינתם מהווה מחסום. זה גרם להם לרצות להוריד אותו מהשולחן.
המדהים הוא שנתניהו כמעט ביטל את החתימה על ההסכם, בגלל שהיה נראה שהולכים לבחירות ב-25 באוגוסט, ורק זעם אמריקאי הניא אותו מכך.
סיפוח
הדד ליין של ה-1 ביולי לא היה מתואם עם טראמפ, והממשל לא ייחס לזה חשיבות והתייחס לזה כסוגיה פוליטית פנימית. בהמשך הם הופתעו לגלות שיש חוסר הסכמה על הסיפוח עם גנץ ואשכנזי. האמריקאים קיוו שנתניהו יקבל את תכנית טראמפ, אחרי הקמת הממשלה (שכוללת גם מדינה פלסטינית).
בהסכם הקואליציוני לנתניהו זאת היתה הסוגיה היחידה שלגנץ לא היתה זכות וטו (באופן משונה בקמפיין שלו הוא הביע תמיכה במהלך), וזה היה מתוך הערכה שניתן יהיה להניא את נתניהו מבפנים.
המהלך היה לחלוטין לא מתוכנן וללא היערכות בישראל. נתניהו סירב להראות מפות לגנץ ואשכנזי והראה להן מפות רק פחות משבועיים לתאריך היעד. הרמטכ"ל נערך להסלמה, אבל לא היה שותף למה הולך לקרות ולא ידע מה הדרג המדיני מתכוון לעשות.
לאמריקאים היה ברור שזה יביא את ישראל לחקירה בהאג, ואפילו דיוויד פרידמן העריך שיכול לצאת נגדו צו מעצר ע"י בית הדין. לחולמים בישראל אחרת, נראה לי שפני הדברים שעולים מהספר היא שגם האמריקאים לא חשבו שהם יוכלו להגן על ישראל במקרה כזה.
מדינות אירופה היו מכירות במדינה פלסטינית אם המהלך היה יוצא לפועל.
בסופו של דבר אנשי טראמפ הבהירו לנתניהו שהם לא התכוונו לתת לו סיפוח מבלי לקיים את החלק של ויתורים לפלסטינים, והסבירו לו שהוא הולך לעימות עם טראמפ אם יעשה את המהלך.
אפריקה
הפרק על חידוש היחסים עם צ'אד ואח"כ עם סודאן מרתק. פריצת הדרך הזאת רשומה לחלוטין על ישראל ונתניהו, למרות שאחרי הסכמי אברהם זה נשכח יחסית בתודעה הישראלית. באופן מפתיע, מהספר עולה שיוסי כהן ראש המוסד התנגד למהלכים האלה, כיוון שהיוזמה לא הגיעה מתוך המוסד, אלא מאיש קשר אחר. גם להסכם עם מרוקו כהן התנגד, ומי שסייע להתנעת המהלך מול מרוקו היה רם בן ברק. אחרי שהתפקד ליש עתיד, הובהר לבן ברק שאם יישאר בתמונה זה יהווה מכשול לקידום המהלך, מה שהוביל לכך שהמהלך קודם דרך האמריקאים ולא במגעים ישירים.
בכל מקרה המהלך באפריקה הוא בהחלט תעודת כבוד למדיניות נתניהו.
יפה לראות מהספר כיצד מגמות ארוכות שנים (כמו יחסים עם מדינות המפרץ), לצד התפתחויות אחרות ויוזמות מקומיות מגיעות לתוצאות חלקן באופן אקראי וחלקן כתוצאה מתכנון כללי, למרות שקשה להעריך מראש מתי תהיה נקודת הפריצה.
ברק רביד הוא בעיני העיתונאי מספר אחת בסוגיות חוץ כבר עשור, הספר שכתב מצויין, אחד הטובים שקראתי בהתייחס לקירבת הזמן לאירועים, מאז הספרים של שנות ה-80 על השלום עם מצרים ומלחמת של"ג. יפה לראות איך דברים מתגבשים ומבשילים. מומלץ.
