את הפוסט הזה התחלתי לכתוב לפני ההודעה אתמול על החזרת היחסים בין איראן לסעודיה, שבעיני רק מחזקת את הטענה שעומדת מאחוריו.
לפני יותר מ-25 חודשים נכנס ג'ו ביידן לבית הלבן. ביידן תכנן לממש את הדיבורים של טראמפ בנוגע לסין, ולהעביר באמת את מרכז הקשב האמריקאי לתחרות עם סין. לשם כך, הוא רצה לחזור למסגרת של הסכם הגרעין, ולהמעיט ככל הניתן בהשפעתה של רוסיה. ממשל ביידן הבין שארה"ב לא יכולה לבדה, וחתר להגדלת הבריתות של ארה"ב, ניצנים ראינו בהסכם עם אוסטרליה ובריטניה לרכש צוללות עם הנעה גרעינית. המלחמה באוקראינה שינתה את סדר היום, כתבתי על כך לא מעט, הפוסט הזה לא יעסוק בזה. אני רוצה להתמקד באיראן.
ארה"ב החליטה לצמצם את השפעתה במזרח התיכון – אם רוצים המחשה אמיתית לזה, תקבלו אותה בגישה של ערב הסעודית לבקשה האמריקאית להגדיל את מכסות הנפט בתחילת המלחמה באוקראינה. בישראל יש נטייה להתייחס לדברים כאלה מזווית של כבוד והשפלה, אבל המציאות היא אחרת, מרבית מנהיגי ערב יודעים לעשות ריאל פוליטיק לתפארת (בשונה מישראל). התגובה הסעודית משקפת שהם סבורים שמחיר ההתרסה מול ארה"ב לא גבוה, אם בכלל קיים. גם הסעודים מבינים שהעולם השתנה, ארה"ב מפנה פניה באמת מזרחה וצריך להתחיל לדאוג לבטחון אחרת.
תמונת מצב איראנית – מתייצבים במבוי הסתום
בשנה הראשונה האמריקאים שידרו אופטימיות לפרקים למרות שבכל פעם שזה היה קרוב, זה מיד התרחק. הפרשנים כתבו שזאת אמנות המו"מ האיראני, אבל כאשר ניתחתי את זה באוקטובר 21 הערכתי שהסימנים מראים שהאיראנים לא באמת מוכנים לחזור למסגרת ההסכמית בתנאים הקודמים. איראן כבר שילמה את המחיר של הסנקציות, והתועלת הצפויה מחזרה להסכם לא היתה אטרקטיבית מספיק עבור המשטר. למרות זאת ממשל ביידן האמין שניתן לחזור להסכם, בעיני זאת היתה אשלייה, וניתוח שגוי של המצב. זה מנע מהאמריקאים לבחון מדיניות אחרת. לאלו מכם ששואלים, תקיפה לא על הפרק. אבל יש הבדל בחלופות המדיניות שאתה מתכנן אם אתה סבור שיש סיכוי לחזור להסכם, לעומת אלה שאתה מכין אם אתה מניח שאיראן לא מתכוונת לחזור אליו.
מה ששינה לחלוטין את תמונת המצב היתה הפלישה הרוסית לאוקראינה, ובעיקר ההסתבכות שלה. המלחמה היא תפנית אסטרטגית עולמית, בריתות חדשות מתעצבות, יחסי כוחות נבחנים, יש דאגה עולמית שתביא למרוצי חימוש עולמיים ואזוריים, שחקנים רבים בוחנים את מעמדם מחדש. אבל אפילו זה לא שינה את המדיניות האמריקאית וגם לא את הישראלית בנוגע להסכם הגרעין. ישראל ידעה לומר שהיא לא רוצה הסכם, וארה"ב האמינה שעוד רגע קטן אפשר יהיה להגיע להסכם. זה לא קרה.
המחאה באיראן ואחריה הסיוע האיראני לרוסיה במלחמה, והברית בין שתיהן סיימו בראייתי את ההיתכנות להגיע להסכם גרעין מחודש. אסתכן ואומר שלא יהיה כזה (טוב בסדר הסיכוי שיהיה קטן מאוד), כיוון שמבחינת ארה"ב חזרה למסגרת הסכמית סותרת את יעדיה במלחמה באוקראינה, ותיתפס כפוגעת במחאה הפנימית באיראן. שני אלה הם גם מדיניות אסטרטגית מנוגדת ליעדים של ארה"ב וגם בעיה פוליטית מבית לממשל.
אבל זה לא רק נוגע לארה"ב, בוא נסתכל על איראן, היא ניצלה את המלחמה באוקראינה לשדרג את המעמד האסטרטגי שלה ביחסים עם רוסיה (זה ישפיע בבוא היום גם בסוריה, אבל זה לפוסט אחר). סביר להניח שבתמורה לסיוע שהיא מעניקה לרוסיה היא תוכל לרכוש אמצעי לחימה מתקדמים, בעיקר מטוסי קרב, שהיא לא יכולה לייצר לבד. בשלב הראשון עסקה כזאת היא לא בעלת השפעה קריטית על מאזן הכוחות, כיוון שלאורך הרבה שנים איראן ביססה את בניין הכוח הצבאי שלה, על ההנחה שלא יהיה לה חיל אוויר עוצמתי (כמו לערב הסעודית, האמירויות, או ישראל), ולכן פיתחה כטב"מים וטילים. לא ניתן להחליף את תפיסת הבטחון שלך ברגע, ואפילו לא תוך עשור. עסקת מטוסי קרב, תאפשר לאיראן להקרין עוצמה מול חילות האוויר המערביים של האמירויות וסעודיה, ותחושת בטחון מפני תקיפה ישראלית.
סעודיה הבינה את זה אחרי התקיפה האיראנית של מתקני הגרעין באבקייק והיעדר התגובה של ממשל טראמפ. סעודיה הבינה שארה"ב באמת "יוצאת" מהאזור (ארה"ב לא באמת יוצאת, הקשב שלה למזרח התיכון קטן, והיא פונה לתחרות עם סין, היא תמשיך להשפיע ולהקרין על האזור, אבל לא תשקיע כאן את הקשב העיקרי שלה. למשל, ארה"ב היא זאת שעדיין אחראית על בטחון נתיבי השיט). זאת הסיבה שהולידה את תחיל המו"מ עם איראן כבר בשנת 2020, ואת הפסקת האש שהסעודים הסכימו לה בתימן.
הטענה שלי שכדאי להסתגל למציאות שלא יהיה הסכם עם איראן וגם לא תהיה תקיפה באיראן, לא של ארה"ב ולא של ישראל אלא אם כן תהיה תקיפה איראנית ישירה של ישראל (ואז התגובה לא תהיה קשורה בהכרח לתכנית הגרעין).
זה לא אומר שאיראן צפויה להיות מדינה גרעינית, כי אני חושב שבתנאים הנוכחיים לא כדאי לה עדיין להיות כזאת. היא מצליחה להקרין כוח, והשנה האחרונה שיפרה במידה ניכרת את מעמדה האסטרטגי. העולם הופך להיות קוטבי יותר, ובמצב שכזה לאיראן יש במה נוח יותר לביטוי. זה כן אומר שמדיניות כזאת צריכה לקבל את העובדה שאיראן יכולה לבנות פצצה אם תחליט לעשות זאת. כן, אני יודע שזאת אמירה קשה. כדאי להתחיל להתמודד. העובדה שבישראל כדי להימנע מדיון רציני רצים ישר לאיים בתקיפה ולבנות יכולת כזאת (ואני לא טוען שלא נדרשת יכולת כזאת), נועדה לכסות על היעדר אסטרטגיה מדינית.
המשמעות הגדולה יותר היא שישראל צריכה להביט ל-2040 ולבנות חזון שיאפשר לה תחרות עם ההתפתחות של איראן, שמפגרת אחרינו במשהו כמו עשור או שניים. לצערי, אנחנו עושים בדיוק ההיפך אבל זה לפוסט אחר.
גם בהמשך לפוסט הקודם שלך,
שיפור היחסים בין סעודיה לאיראן תורם משמעותית לחיזוק הציר הסיני (על חשבון הציר האמריקאי / מערבי).
בשולים, כיון שסין הייתה המתווך, שהצליח לחולל נפלאות, בין סעודיה הסונית לאיראן השיעית.
אך בעיקר כיון שהרחבת ציר זה כמעט שאינה משאירה אף חלופה סבירה להודו. מדינת ענק שזקוקה נואשות לכמויות עתק של נפט מאוד זול.
נפט שאותו תוכל לקבל רק מרוסיה ו/או מאיראן ו/או מסעודיה. כלומר, זו התפתחות שעלולה להרחיק את הודו מארה'ב, יפן ואוסטרליה.
קמיליה, לא הבנתי איך העובדה שההודים קונים נפט מרוסיה, איראן או סעודיה קשורה איכשהו ל"חיזוק הציר הסיני". התהום הפעורה בין הודו לבין סין בשלל נושאים (בין השאר סכסוך טריטוריאלי משמעותי, וכמובן העובדה שסין היא נותנת החסות של פקיסתאן, אויבתה המרה של הודו) גדולה יותר מכל דבר שיכול להרחיק את הודו מארה"ב, יפן או אוסטרליה. עסקים שההודים עושים עם מדינות שאולי מיודדות במידה כזו או אחרת עם סין לא עומדים לשנות את זה.
כתבה על הנושא מדה מרקר (עוד לפני חתימת ההסכמים בין סעודיה לאיראן).
#########################
הודו ואומות אסייתיות אחרות נהפכות למקור חיוני להכנסות מנפט עבור מוסקבה
. הודו ואומות אסייתיות אחרות נהפכות למקור חיוני להכנסות מנפט עבור מוסקבה ATTA KENARE – AFP
לנפט ולסחורות רוסיות יש ביקוש בהודו ובסין, ועכשיו הם יכולים לעבור דרך מסדרון סחר חדש באיראן
איראן השיבה לחיים פרויקט שהוקפא לפיתוח מסדרון הסחר צפון-דרום, שמחבר בין רוסיה לשווקים באסיה, ומשלוח ראשון של סחורות להודו יצא לדרך ■ למרות הסנקציות, הודו, סין וטורקיה ממשיכות לרכוש נפט רוסי במחיר מבצע
בלומברג, אי-פי
13.06.2022
חברת משלוחים איראנית בבעלות המדינה הודיעה כי העבירה משלוח סחורות ראשון מרוסיה להודו דרך מסדרון סחר חדש שעובר דרך הרפובליקה האיסלאמית.
המשלוח מרוסיה כולל שני קונטיינרים באורך כ-12 מטר של לוחות עץ במשקל 41 טונות, שנשלחו מסן פטרבורג לעיר הנמל הרוסית אסטרחן, כך הודיעה סוכנות החדשות של איראן IRNA אתמול (א').
בדיווח לא נמסר מתי יצא המשלוח, שתואר כפיילוט ראשוני לבחינת מסדרון הסחר, ולא היו בו פרטים נוספים בנוגע לתוכנו. לפי הדיווח, מאסטרחן יחצה המטען את הים הכספי לנמל האיראני הצפוני אנזלי, ומשם יועבר דרך כבישים לנמל הדרומי בנדר עבאס במפרץ הפרסי. משם הוא יועמס לספינה ויישלח לנמל ההודי נהאבה-שיבא.
מאז שהוטלו סנקציות על רוסיה בשל פלישתה לאוקראינה, בכירים באיראן הפגינו להיטות להחיות את הפרויקט שהוקפא לפיתוח מסדרון הסחר צפון-דרום, שמחבר בין רוסיה לשווקים באסיה. במסגרת התוכנית מתוכננת מסילת רכבת שתוכל להעביר סחורות מהנמלים האיראניים בים הכספי לנמל הדרום-מזרחי צ'בהאר שבאיראן.
————————————————-
עוד כותרות בנושא
יצוא הנפט מרוסיה להודו קפץ פי 25; זינוק של 1,000% בעסקות רובל-יואן
הונגריה מכורה לנפט הזול – ומסרבת להצטרף לחרם על רוסיה
"הפלישה לאוקראינה תחזיר את כלכלת רוסיה 15 שנים לאחור"
הנפט הרוסי זורם להודו, סין וטורקיה
הודו ואומות אסייתיות אחרות נהפכות למקור חיוני להכנסות מנפט עבור מוסקבה, למרות הלחץ העצום שמפעילה עליהם ארה"ב לא להרחיב את המשלוחים, ובשעה שהאיחוד האירופי ובעלות ברית נוספות מחרימים יבוא נפט וגז מרוסיה.
————————————————-
מכירת הנפט להודו ואחרות מגדילה את הכנסות היצוא של רוסיה בתקופה שבה וושינגטון ובעלות בריתה מנסות להגביל את זרימת ההון למדינה.
הודו, מדינה רעבה לנפט בת 1.4 מיליארד תושבים, בלעה כמעט 60 מיליון חביות נפט רוסי עד כה השנה, בהשוואה ל-12 מיליון חביות בלבד ב-2021 כולה, כך לפי נתונים של חברת קפלר. משלוחים למדינות אסייתיות אחרות, בהן סין, גם גדלו בחודש האחרים – אבל בקנה מידה קטן יותר.
בראיון לאי-פי אמר ראש ממשלה סרי לנקה כי הוא שוקל לרכוש עוד נפט מרוסיה, כיוון שהוא נואש לדלק שיאפשר למדינה להמשיך להתנהל בעת משבר כלכלי. לדברי ראש הממשלה ראניל ויקרמסינגהא אמר שלשום כי קודם יחפש נפט ממקורות אחרים – אבל שהוא פתוח לקניית יותר נפט ממוסקבה. בסוף מאי רכשה סרי לנקה 99,000 טונות של נפט רוסי כדי להפעיל מחדש את מזקקת הנפט היחידה במדינה.
מאז פלישת רוסיה לאוקראינה בסוף פברואר, מחירי הנפט נסקו, מה שמתמרץ אפילו יותר את מזקקות הנפט בהודו ובמדינות אחרות להתחבר לנפט שמוסקבה מוכרת בהנחה משמעותית של 35-30 דולר, בהשוואה לנפט מסוג ברנט, שהחוזים עליו נסחרים כיום במחיר של כ-120 דולר לחבית.
"נראה שהמגמה תופסת תאוצה", אומר מאט סמית, אנליסט בכיר בקפלר. לדבריו, כיוון שרוב משלוחי הנפט מהרי אורל לאירופה מוחרמים, אלו זורמים עתה לאסיה, שם נהפכה הודו לקניינית הראשית, ואחריה סין. גם טורקיה משמשת יעד לנפט הרוסי. "הודו קונה נפט במחיר נמוך, מזקקת אותו ושולחת אותו הלאה – ושולי הרווח שלהם חזקים מאוד הודות לכך", אמר סמית.