איראן – דרושה מדיניות חדשה: לא יהיה הסכם

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב לפני ההודעה אתמול על החזרת היחסים בין איראן לסעודיה, שבעיני רק מחזקת את הטענה שעומדת מאחוריו.

לפני יותר מ-25 חודשים נכנס ג'ו ביידן לבית הלבן. ביידן תכנן לממש את הדיבורים של טראמפ בנוגע לסין, ולהעביר באמת את מרכז הקשב האמריקאי לתחרות עם סין. לשם כך, הוא רצה לחזור למסגרת של הסכם הגרעין, ולהמעיט ככל הניתן בהשפעתה של רוסיה. ממשל ביידן הבין שארה"ב לא יכולה לבדה, וחתר להגדלת הבריתות של ארה"ב, ניצנים ראינו בהסכם עם אוסטרליה ובריטניה לרכש צוללות עם הנעה גרעינית. המלחמה באוקראינה שינתה את סדר היום, כתבתי על כך לא מעט, הפוסט הזה לא יעסוק בזה. אני רוצה להתמקד באיראן.

ארה"ב החליטה לצמצם את השפעתה במזרח התיכון – אם רוצים המחשה אמיתית לזה, תקבלו אותה בגישה של ערב הסעודית לבקשה האמריקאית להגדיל את מכסות הנפט בתחילת המלחמה באוקראינה. בישראל יש נטייה להתייחס לדברים כאלה מזווית של כבוד והשפלה, אבל המציאות היא אחרת, מרבית מנהיגי ערב יודעים לעשות ריאל פוליטיק לתפארת (בשונה מישראל). התגובה הסעודית משקפת שהם סבורים שמחיר ההתרסה מול ארה"ב לא גבוה, אם בכלל קיים. גם הסעודים מבינים שהעולם השתנה, ארה"ב מפנה פניה באמת מזרחה וצריך להתחיל לדאוג לבטחון אחרת.

תמונת מצב איראנית – מתייצבים במבוי הסתום

בשנה הראשונה האמריקאים שידרו אופטימיות לפרקים למרות שבכל פעם שזה היה קרוב, זה מיד התרחק. הפרשנים כתבו שזאת אמנות המו"מ האיראני, אבל כאשר ניתחתי את זה באוקטובר 21 הערכתי שהסימנים מראים שהאיראנים לא באמת מוכנים לחזור למסגרת ההסכמית בתנאים הקודמים. איראן כבר שילמה את המחיר של הסנקציות, והתועלת הצפויה מחזרה להסכם לא היתה אטרקטיבית מספיק עבור המשטר. למרות זאת ממשל ביידן האמין שניתן לחזור להסכם, בעיני זאת היתה אשלייה, וניתוח שגוי של המצב. זה מנע מהאמריקאים לבחון מדיניות אחרת. לאלו מכם ששואלים, תקיפה לא על הפרק. אבל יש הבדל בחלופות המדיניות שאתה מתכנן אם אתה סבור שיש סיכוי לחזור להסכם, לעומת אלה שאתה מכין אם אתה מניח שאיראן לא מתכוונת לחזור אליו.

מה ששינה לחלוטין את תמונת המצב היתה הפלישה הרוסית לאוקראינה, ובעיקר ההסתבכות שלה. המלחמה היא תפנית אסטרטגית עולמית, בריתות חדשות מתעצבות, יחסי כוחות נבחנים, יש דאגה עולמית שתביא למרוצי חימוש עולמיים ואזוריים, שחקנים רבים בוחנים את מעמדם מחדש. אבל אפילו זה לא שינה את המדיניות האמריקאית וגם לא את הישראלית בנוגע להסכם הגרעין. ישראל ידעה לומר שהיא לא רוצה הסכם, וארה"ב האמינה שעוד רגע קטן אפשר יהיה להגיע להסכם. זה לא קרה.

המחאה באיראן ואחריה הסיוע האיראני לרוסיה במלחמה, והברית בין שתיהן סיימו בראייתי את ההיתכנות להגיע להסכם גרעין מחודש. אסתכן ואומר שלא יהיה כזה (טוב בסדר הסיכוי שיהיה קטן מאוד), כיוון שמבחינת ארה"ב חזרה למסגרת הסכמית סותרת את יעדיה במלחמה באוקראינה, ותיתפס כפוגעת במחאה הפנימית באיראן. שני אלה הם גם מדיניות אסטרטגית מנוגדת ליעדים של ארה"ב וגם בעיה פוליטית מבית לממשל.

אבל זה לא רק נוגע לארה"ב, בוא נסתכל על איראן, היא ניצלה את המלחמה באוקראינה לשדרג את המעמד האסטרטגי שלה ביחסים עם רוסיה (זה ישפיע בבוא היום גם בסוריה, אבל זה לפוסט אחר). סביר להניח שבתמורה לסיוע שהיא מעניקה לרוסיה היא תוכל לרכוש אמצעי לחימה מתקדמים, בעיקר מטוסי קרב, שהיא לא יכולה לייצר לבד. בשלב הראשון עסקה כזאת היא לא בעלת השפעה קריטית על מאזן הכוחות, כיוון שלאורך הרבה שנים איראן ביססה את בניין הכוח הצבאי שלה, על ההנחה שלא יהיה לה חיל אוויר עוצמתי (כמו לערב הסעודית, האמירויות, או ישראל), ולכן פיתחה כטב"מים וטילים. לא ניתן להחליף את תפיסת הבטחון שלך ברגע, ואפילו לא תוך עשור. עסקת מטוסי קרב, תאפשר לאיראן להקרין עוצמה מול חילות האוויר המערביים של האמירויות וסעודיה, ותחושת בטחון מפני תקיפה ישראלית.

סעודיה הבינה את זה אחרי התקיפה האיראנית של מתקני הגרעין באבקייק והיעדר התגובה של ממשל טראמפ. סעודיה הבינה שארה"ב באמת "יוצאת" מהאזור (ארה"ב לא באמת יוצאת, הקשב שלה למזרח התיכון קטן, והיא פונה לתחרות עם סין, היא תמשיך להשפיע ולהקרין על האזור, אבל לא תשקיע כאן את הקשב העיקרי שלה. למשל, ארה"ב היא זאת שעדיין אחראית על בטחון נתיבי השיט). זאת הסיבה שהולידה את תחיל המו"מ עם איראן כבר בשנת 2020, ואת הפסקת האש שהסעודים הסכימו לה בתימן.

הטענה שלי שכדאי להסתגל למציאות שלא יהיה הסכם עם איראן וגם לא תהיה תקיפה באיראן, לא של ארה"ב ולא של ישראל אלא אם כן תהיה תקיפה איראנית ישירה של ישראל (ואז התגובה לא תהיה קשורה בהכרח לתכנית הגרעין).

זה לא אומר שאיראן צפויה להיות מדינה גרעינית, כי אני חושב שבתנאים הנוכחיים לא כדאי לה עדיין להיות כזאת. היא מצליחה להקרין כוח, והשנה האחרונה שיפרה במידה ניכרת את מעמדה האסטרטגי. העולם הופך להיות קוטבי יותר, ובמצב שכזה לאיראן יש במה נוח יותר לביטוי. זה כן אומר שמדיניות כזאת צריכה לקבל את העובדה שאיראן יכולה לבנות פצצה אם תחליט לעשות זאת. כן, אני יודע שזאת אמירה קשה. כדאי להתחיל להתמודד. העובדה שבישראל כדי להימנע מדיון רציני רצים ישר לאיים בתקיפה ולבנות יכולת כזאת (ואני לא טוען שלא נדרשת יכולת כזאת), נועדה לכסות על היעדר אסטרטגיה מדינית.

המשמעות הגדולה יותר היא שישראל צריכה להביט ל-2040 ולבנות חזון שיאפשר לה תחרות עם ההתפתחות של איראן, שמפגרת אחרינו במשהו כמו עשור או שניים. לצערי, אנחנו עושים בדיוק ההיפך אבל זה לפוסט אחר.