פרדוקס הבטחון של המלחמה

https://open.spotify.com/episode/0V4NOkPVk8eKWdo9IOJjgP?si=44ac3778b5e34698

השבוע התראיינתי לפודקאסט 'השבוע' של הארץ במשותף עם עמוס הראל. בעקבות זאת שוחחו איתי לא מעט אנשים (יותר משניים) שהעירו, האירו וגם נתנו דברי הערכה. בכמה מהשיחות חזרה השאלה: אתה מציע לסיים את המלחמה, אז איך נוכל להיות בטוחים שלא יחזור האיום, כי אסור שיקרה שוב ה-7/10. הפוסט הזה יוקדש למה שאני קורה ״פרדוקס הבטחון של המלחמה״, שהוא ורסיה של דילמת המחויבות.

דילמת המחויבות – כיוון שאין במערכת הבינלאומית שוטר עולמי, מדינות לא יכולות להיות בטוחות שהסכמי שלום יכובדו בעתיד, ולכן הן חוששות באופן, וכאשר האויבים שלהם מתעצמים הם מתלבטות האם לפתוח במלחמה עכשיו לפני שהאויב חזק. דילמת המחויבות מקשה גם בסיום המלחמות, כיוון ששני הצדדים חוששים שהצד השני לא יקיים את ההתחייבויות שלו (למשל, מצרים קידמה סוללות לתעלה מיד עם הפסקת האש בסיום מלחמת ההתשה). ואז כאשר מנסים לדון על פרטי הסכם שיסיים את המלחמה, מחפשים ערבויות שיבטיחו את קיומו של ההסכם, או לחילופין ממשיכים במלחמה מתוך אמונה שעוד לחץ צבאי יצליח להביא את הערבויות המיוחלות.

נסו לדמיין את המלחמה הנוכחית בעזה – האם יהיה קיים הסכם שישראל תוכל לומר לעצמה "זה מבטיח שלא יקום יותר אויב ברצועת עזה"? אני סבור שלא קיים הסכם כזה. גם אם מדינות ערביות ביחד עם ארה"ב יסכימו לסייע לבניה של שלטון חדש בעזה, האם הן לא יעלימו עין מבעיות כאשר אלה יתחילו להיווצר? כוח האו"ם שהוצב בסיני אחרי מלחמת 1956 עזב את חצי האי אחרי איום קטן של נאצר, מה שהוביל להידרדרות שהסתיימה במלחמת ששת הימים. הטליבאן הפרו את ההסכם שחתמו עם טראמפ והשתלטו על אפגניסטן כהרף עין, בקיץ 2021. הצפון כבש את הדרום ואיחד את וייטנאם ב-1975, אחרי שהפר את ההסכם שחתם עם ארה"ב ב-1974.

אני יודע שהמלחמה הנוכחית אינה כמו רוב המלחמות, היא התחילה בטראומה לאומית של ה-7/10 שבה נרצחו ונהרגו כ-1200 ישראלים (כולל אנשי כוחות הבטחון), שערערה את תחושת הבטחון האישית שלנו מהיסוד. לצורך הפוסט הזה אני מתעלם מתחושות הנקמה הברורות שמתלוות למלחמה, ועוסק רק בתחושות הבטחון האישי שלנו.

אחרי אירוע טראומטי כל כך גדול כמו ה-7/10 מתפתחות תופעות פוסט טראומטיות ותסמיני דחק (חרדה, דכאון) שדועכים על ציר הזמן באופן טיבעי (יש שיעור מסוים שאצלו התופעות ימשכו). אבל תחושת הסכנה היא אחרת. גם אם אין לנו תופעות פוסט טראומטיות אנחנו חוששים שאירוע כזה יחזור על עצמו ורוצים להבטיח לעצמנו שזה לא יקרה. במלחמה הנוכחית, אפשר לראות במחקר של פרופ׳ שאול קמחי ועמיתים שתחושת הסכנה נשארת ברמה גבוהה למדי (מעניין לראות שהיא מושפעת מהבחירה הפוליטית, אבל בכל מקרה היא נשארת גבוהה יחסית למה שמצופה בשגרה).

מלחמת ברירה

גם עכשיו אחרי יותר מ-7 חודשים, מרבית הישראלים חשים בתחושת איום קיומי. זה לא עניין רציונלי, אלא עניין ריגשי וכאשר מדובר בסיכון גדול כל כך, המוח שלנו מופעל מגזע המוח (אמיגדלה), וההוראות שהוא נותן גוברות על החלקים במוח שבעזרתם אנחנו מנתחים מצבים. לכן, גם אם אני אכתוב אלף פעמים ובאמת אצליח לשכנע שישראל לא נמצאת עכשיו במלחמת קיום, אני מבין לחלוטין שזה לא נתפס ככה. אגב, סוגיה מעניינת שהטענה שזאת מלחמת קיום רווחת יותר בצד הימני של המפה, ולעומת זה כפי שאתם רואים במחקר, זה המחנה הפוליטי שתפיסת האיומים והסכנה שהוא מרגיש קטנה יותר.

כמעט כל מלחמות ישראל הסתיימו בהסכמים (מלבד מלחמת שלום הגליל ועופרת יצוקה, שהסתיימו בנסיגה חד צדדית, והאינתיפאדה השניה שהתפוגגה בסביבות 2005 ללא מנגנון ברור). לעיתים הפסקת האש נכפתה ע"י מועצת הבטחון (סיני, ששת הימים, יום כיפור), לעיתים זה היה הסכם הפסקת אש כלשהו (1948, התשה, יום הכיפורים, דין וחשבון, ענבי זעם, לבנון השניה, עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן, שומר החומות). בעקבות מלחמת יום הכיפורים נחתם לבסוף הסכם השלום עם מצרים.

האבות המייסדים הבינו שישראל לא יכולה לכפות את "השלום" בכוח צבאי, והעריכו שלכן צריך להסיר את האיום המיידי (קראו לזה הכרעה) ולדחות את פריצתן ככל הניתן כדי שמדינת ישראל תוכל לנצח בתחרות הצמיחה האזורית ולהתבסס על כוח אדם איכותי יותר. ישראל מעולם לא הסירה את האיומים מעליה. מלחמת ההתשה פרצה שבועות ספורים אחרי סיום מלחמת ששת הימים, שהיתה אחד הנצחונות הצבאיים הגדולים ביותר בהיסטוריה המודרנית. גם ב'חרבות הברזל' צה"ל כבר הסיר מזמן את האיום המיידי של פלישה מרצועת עזה לישראל אבל ישראל לא יכולה להסיר מעליה את האיומים הכוללים.

המציאות האסטרטגית אליה נקלענו היא שאם נכבוש את רצועת עזה נהיה חשופים למתקפה של חזבאללה בצפון, או להמשך חילופי המהלומות ואין בכוחנו להסיר את האיום הזה. מלחמה בצפון מול חזבאללה תיגמר בהסכם כלשהו, אחרת היא לא תיגמר. מי שמוכר שישראל תכבוש רצועת בטחון כדי להחזיר את תושבי הצפון, שוכח לספר שהמשמעות היא בעצם שיהיו עוד מאות אלפי אזרחים עקורים מביתם, ואין לו שום רעיון כיצד לסיים את המלחמה הזאת. אפילו את המלחמה מול חמאס אין לנו מושג איך מסיימים מלבד כפייה של הפסקת אש ע"י מועצת הבטחון.

אם מתייחסים למלחמה לא כמשחק שעומד בפני עצמו, אלא כחלק מתהליך ארוך אינסופי של מערכת היחסים בין ישראל לפלסטינים ולעולם הערבי, אפשר להבין שלא נכון להשתמש במושגים כמו "נצחון", ועדיף לקיים דיון על מהן המגמות שהיינו רוצים שיתפתחו בעקבות המלחמה. כיוון שלא עשינו את זה, הגענו למצב שאחרי שבעה וחצי חודשים אנחנו נאלצים לקיים דיון על שתי חלופות קיצון ולא על התפתחות מגמות: חלופת כיבוש רצועת עזה שנועדה לתת תחליף לכך שלא ניתן להרגיע את החרדות והיא מאפשרת את התקווה להשיג נצחון לבין חלופה (שאני תומך בה כרגע) של עסקת חטופים שתוביל להפסקת אש בעזה (והמשך שלטון חמאס ברצועה) והפסקת אש בצפון. אני סבור שכאשר זה יקרה, ישתרר השקט שאחרי המלחמה, ואיתו תתחיל לחזור תחושת הבטחון והיכולת לקיים דיון "רגוע" על מצבנו. כך היה מלחמות העבר.

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.

2 מחשבות על “פרדוקס הבטחון של המלחמה”

  1. הממשלה טועה בגדול במלחמה נגד החמאס.
    התגובה שלנו בעזה היתה ממש רעה לנו, גם כי כשפועלים נגד החמאס, צריך להבין מה חשוב לו ומה פחות חשוב לו. לפי הדרישות שלו, חשוב לו שנרשה לתושבי עזה לחזור לביתם, ופחות חשוב לו שאנו הורגים שם את המחבלים. לכן דרך הפעולה שלנו היתה שגויה. למשל, כביכול "טיהרנו" את צפון עזה אבל לאחרונה הם ירו רקטה לשדרות מבית חנון בצפון הרצועה, וירו מאמצע הרצועה על באר שבע, כביכול מאיזורים מטוהרים. וגם, בכניסה השניה שלנו לבי"ח שיפא בעזה, מצאנו מנהרה משוכללת ומצוידת שלא ידענו עליה קודם. ומי יודע אם אין שם עוד מנהרות? .
    .
    כשהתחלנו צריך היה להודיע שאם החמאס לא ישחרר את **כל** החטופים בזמן קצר, נפתח במבצע טיהור של צפון עזה, ולצורך זה ראשית נגרש את **כל** תושבי צפון עזה דרומה , ונהרוס \ נשרוף את הבתים שם כדי לוודא שלא מתחבאים שם מחבלים. לאחר הפוגה לצורך תחזוקת הטנקים וחופש של שבועיים(?) למילואימניקים, היינו חוזרים על כך ומודיעים שאנו מטהרים את אזור חאן-יונס ולצורך זה ראשית מגרשים את **כל** תושבי חאן יונס דרומה. היינו ממשיכים עוד מחזורים כאלה של טיהור שטח וגירוש דרומה של *כל* תושביו עד שכל תושבי עזה היו מצטמצמים לאזור קטן (ליד רפיח??).
    .
    גם אם החמאס עדיין לא ישחרר את החטופים, אנו ברווח יחסית להיום: בכל רצועת עזה למעט ליד רפיח, לא יהיו תושבים ולכן לא יהיה עלינו לדאוג להם למזון, טיפול רפואי ועוד, נהיה בסדר מבחינת החוק הבינלאומי, כמות שיגורי הרקטות תקטן, נוכל לשחרר הרבה אנשי מילואים ואולי את כולם, ונוכל להחזיר למקומם את רוב ישובי עוטף עזה. וגם החיזבאלה יבין מה יקרה בדרום לבנון אם יתפרע.

  2. אני קורא את הפוסט הזה באיחור מפני שבחודשיים האחרונים הייתי בשירות מילואים ברצועת עזה.

    הפוסט הזה מתסכל אותי מפני שהוא מזלזל באינטליגנציה וברציונליות של רוב הציבור הישראלי. טענת הפוסט היא: ״חושבים ה שאתם חושבים בגלל שאתם לא נותנים למח שלכם לחשוב רציונלית, אז מוטב שתקשיבו לי מפני שאני כן חושב רציונלית״

    אני חושב שאתה טועה בעיקרי הניתוח שלך. ישראל מעולם לא הסירה לחלוטין את האיומים העליה, אבל ישראל גם מעולם לא ניצבה מול אויב חלש יחסית, היושב על טריטוריה קטנה כמו רצועת עזה. את החמאס בעזה ניתן וצריך להרוס כגורם צבאי-שלטוני ברצועת עזה.

    אם ישראל לא תעשה זאת, יקרו הדברים הבאים:
    1. ציר ההתנגדות יכריז (ובצדק) על נצחון אלוהי על היישות הציונית. רמת המוטיבציה שלו לפגוע בישראל תעלה לשחקים, ומסר ברור יהדהד במזרח התיכון – על ישראל לא ניתן לסמוך כגורם בטחוני אזורי.
    2. יווצרו התנאים לחימוש מחדש של חמאס בעזה מה שיביא תוך תקופה קצרה לחידוש היכולת לתקוף בישראל. נכון, חמאס אינו מציב איום קיומי על ישראל. בשום שלב הוא לא היווה איום קיומי, אבל בוא: טבח ב-1,200 ישראלים, למרות שאינו איום קיומי הוא מציאות שצריך להימנע ממנה.

    משתי הסיבות הנ״ל ולאור גודלה של הרצועה ניתן וצריך להשמיד את חמאס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top