מלחמת ברירה
בחלוף כמעט ארבעה חודשים מלחמת עזה הראשונה הפכה למלחמת ברירה. זאת כבר לא המלחמה שנכפתה עלינו ב-7/10, זאת כבר מלחמה אחרת. הטענה שאם לא נמשיך להילחם יש סכנה לבטחון הלאומי נועדה לשתק את החשיבה האסטרטגית ולהגביל את הוויכוח הפוליטי, אבל היא לא מבוססת.
מלחמת עזה הראשונה נכפתה על מדינת ישראל ב-7/10, 50 שנה ויום אחרי מלחמת יום הכיפורים לממשלת ישראל לא היתה ברירה אלא לעשות גיוס כללי של צה"ל. הגיוס הכללי והסיוע של ארה"ב מנעו בדיעבד הסלמה גם בגבול הצפון, ואפשרו לטהר את עוטף עזה, ולצאת למתקפה לכיבוש, טיהור והסרת רוב מוחלט של האיום מרצועת עזה. נכון שממשלת ישראל הגדירה יעדים של מיטוט שלטון חמאס, פירוק היכולת הצבאית שלו, החזרת החטופים והסרת האיום על ישובי העוטף, אבל מי אמר שהיעדים האלה מקודשים, נכונים (במובן של האם זאת התועלת הכי טובה לאזרחי ישראל) או ניתנים להשגה? איך בכלל יודעים מתי מלחמה הופכת להיות ממלחמה הגנה עצמית למלחמת ברירה שתכליתה אחרת?
ה-9/11 היה מתקפת טרור איומה כנגד ארה"ב שהצדיקה יציאה למלחמה בדיוק כפי שהיא עשתה כעבור פחות מחודש, ב-7 באוקטובר 2001. בוש הגדיר שני יעדים: לשבש את יכולתו של אל-קעידה לעשות שימוש באפגניסטן כבסיס למבצעי טרור ולתקוף את היכולות הצבאיות של הטליבאן. אבל מעולם לא הוגדר מה התנאים שיאפשרו להכריז שזה הושג. אחרי כמה ימים בוש ענה: "אנשים שואלים אותי כמה זמן זה יקח, הקרב הזה יקח כמה שנדרש בשביל לעשות צדק לאל-קעידה". הרבה יותר קל לדבר על נצחון מאשר לדבר על מה זה אומר.
חצי שנה לתוך המלחמה המצב היה אופטימי הרבה מעבר לציפיות, מרבית המדינה היתה בשליטת ארה"ב, אל-קעידא נפוץ למערות טורה בורא ופקיסטאן וגם שלטון הטליבאן נראה אפיזודה רחוקה, בארה"ב התחילו לדבר על נצחון ובוש נשא נאום אופטימי במכללה הצבאית בוירג'יניה. באותו היום ממש, כתב ראמפסלד "אולי אני לא סבלני, בעצם אני יודע שאני כזה, אבל לעולם לא נוכל להוציא את הצבא מאפגנסיטן, אלא אם ננסה למצוא דרך להביא ליציבות, שהיא הכרחית עבורנו כדי לצאת. הצילו!". סטפן הדלי שהיה היועץ לבטחון לאומי של בוש אמר במבט לאחור "אמרנו שלא נבנה מדינה, אבל לא היתה לנו שום דרך להבטיח שאל-קעידה לא יחזור בלי זה. אין לנו מודל לפוסט סכסוך. אין לי שום בטחון שאם היינו צריכים לעשות את זה שוב היינו עושים את זה טוב יותר". אין דרך להבטיח את שימור היציבות ו/או הבטחון אחרי סיום המלחמה שלא בכוח הצבא שנכנס במטרה להבטיח את היציבות.
אין שום נקודה בזמן שאפשר להצביע עליה ולומר שהמלחמה באפגניסטן הפכה ממלחמת אין ברירה למלחמת ברירה, אבל אין ספק שהעובדה שארה"ב נשארה באפגניסטן לבנות שם מדינה דמוקרטית, עם מוסדות, בית משפט עצמאי ושילוב נשים אינה מלחמת אין ברירה אמריקאית. הבטחון הלאומי של ארה"ב לא נפגע כתוצאה מהעזיבה שלה אחרי 20 שנה את אפגניסטן. בראיון על ההיסטוריה של המלחמה אמר טומי פרנקס שכאשר נדרש לתת סקירה על תמונת המצב במלחמה הוא אמר "כמה מתקפות אפשר יהיה להוציא כנגד ארה"ב מאדמת אפגניסטן? אפס. עזבו אותי באמא שלכם חבר'ה, פתרנו את הבעיה. אבל, יצרנו בעיה חדשה, שבה התפוצצו עלינו כל העוני והתחלואים שהתפתחו באפגניסטן על פני מאות שנים. האם היינו צריכים להגדיר פתרון לזה כיעד? זה לא התפקיד שלי לקבוע. שמחתי כל כך הרבה פעמים שהנשיא לא שאל אותי את זה, כי מה שהייתי עונה לו, שזה לא התפקיד שלי לענות על זה, אלא שלו".
אני מודע לכך שאפגניסטן רחוקה אלפי מיילים מארה"ב ואילו עזה צמודה לישראל, ולכן כמובן שההשוואה אינה מובנת מאליה. כמו כל השוואה היסטורית יש דמיון ושוני. הנקודה שבה אני מתמקד אינה מידת האיום הישיר, אלא קבלת החלטות וניתוח תמונת המצב. בסוגיות אלה, לבני האדם יש נטיה לחזור על אותן טעויות שוב ושוב. בסוגית האיום מעזה אגע עוד מעט. עד אז, חשוב לזכור שגם אם נכבוש את עזה, ונשמיד את כל היכולות הצבאיות ברצועה, את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא נפתור. היציאה של ארה"ב מאפגניסטן היא במובנים רבים סיום הסכסוך המיידי ביניהן.
מלחמת אפגניסטן נפתחה ב-7/10 והיום מלחמת עזה חולפת את המלחמה הארוכה ביותר של ישראל מאז מלחמת העצמאות מלחמת שלום הגליל. ב-6 ביוני 1982 פלשה ישראל ללבנון כדי להסיר את האיום על גבול הצפון. לא אכנס כאן לדיון על כך שבשנה שקדמה למלחמה אש"ף ירה לצפון רק בתגובה לפעולות התגרות של ישראל שרצתה במלחמה, היציאה למלחמה באה אחרי ההתנקשות בארגוב ושנים של קרבות בצפון שהביאו לכך שהתמיכה הציבורית ביציאה למלחמה היתה גבוהה והיא נתפסה בשלב הראשון כמלחמת אין ברירה.
בחלוף חודשיים וחצי ישראל השיגה למעשה את יעדיה המוסתרים, בסוף אוגוסט אש"ף התפנה מלבנון ובשיר ג'מייל נבחר לנשיא ב-23 בחודש. בחלוף 3 שבועות החלום התפוגג כשבשיר חוסל ע"י הסורים, קודם לכן הוא עוד הספיק לומר לבגין: ״מה אתה מעדיף, מר בגין, ידיד טוב מת או ידיד אמיתי וחי גם אם לא במצב שלום?״
מלחמת שלום הגליל הסתיימה רשמית ב-29 בספטמבר אחרי הטבח בסברא ושתילא והלחץ שהביא לנסיגת ישראל ממערב בירות. לישראל לקח עוד יותר משנתיים לסגת בהדרגה לגבול, תוך שמירה על רצועת בטחון ורק בחלוף 18 שנה לסגת מלבנון. החיסול של בשיר ג'מייל היה סימן לכך שהמלחמה הפכה להיות ממלחמת אין ברירה להסרת האיום, למלחמת ברירה שתכליתה לשנות את המזרח התיכון, גם אם בפועל מלכתחילה היא היתה כזאת. התרחבות המלחמה מעבר ליעדיה המוצהרים הפכה אותה בראיית בדיעבד למלחמה שנויה במחלוקת פוליטית. ההשלכות של זה על צה"ל הורגשו במשך שנים רבות.
מלחמת האין ברירה של ישראל בעזה הסתיימה, צה"ל פירק חלק ניכר מהתשתית הצבאית של חמאס. אמנם חמאס יכול לירות רקטה פעם ב, אבל הוא לא מהווה איום על מדינת ישראל למשך זמן של שנים. למי שטוען שאם לא נחסל את חמאס באמת אז יהיו עוד אירועים כאלה, אני משיב, שישראל מסוגלת להגן על עצמה, ואם היא לא מסוגלת להגן על עצמה אז יתקפו אותה גם אם נחסל את חמאס.
זה קל לדבר על נצחון מוחלט, זה אפילו נשמע ממש משכנע, אבל לתרגם את זה למציאות הרבה יותר קשה, כי אין דבר כזה, והסכסוך לא יסתיים בכוחה של ישראל. הרבה פעמים בעבר אמרו את זה, ההיסטוריה מלמדת שזה טשטש את היכולת להבחין מתי כבר לא ברור על מה נלחמים ולטובת מה נלחמים, גם אם יש את הדוגמאות של גרמניה ויפן, הדוגמאות הנגדיות רבות שבעתיים.
השאלות העתידיות במלחמה הן לא שאלות קיומיות, מציגים אותן ככאלה מתוך נוחיות פוליטית. כנס הימין שנערך השבוע משקף את זה יותר מכל. הן שאלות של עיצוב אסטרטגי, והבעיה של ישראל היא שאין לה יכולת להכריע בהן מסיבות פוליטיות. החזרת התיישבות לרצועת עזה לא תמנע היווצרות של איומים שם, כמו שההתיישבות ביו"ש לא מונעת שינאה וטרור. הפעולה הצבאית אינה פעולה הגנתית יותר, והשאלה שהולכת ומתעצמת היא אז לשם מה הפעולה הצבאית באמת.
"אבל ישנן סיבות נוספות, יסודיות ומעמיקות יותר, למכשלות המנהיגותיות הללו, שאותן אפשר לייחס לפסיכופאתולוגיה של ארגונים צבאיים. המכנה המשותף הוא חרדה. אחד ממאפייניו של השירות הצבאי מצוי בכך שהעונש על טעות חמור מן הגמול על הצלחה… התוצאה הסופית של נטייה זו לעבר אכיפה שלילית היא, שהחשש מפני כשלון, ולא התקווה להצלחה, הוא הכוח המניע השולט במקבלי ההחלטות, וככל שגבוה הדרג כן חזקה השפעתו של תמריץ זה, שכן אז האובדן יהיה גדול יותר".
נורמן דיקסון / הפסיכולוגיה של השלומיאליות הצבאית
הייתי ילד בקיבוץ מחניים ב73. ישבתי במקלט ושמעתי את הפגזים מתפוצצים בחוץ אבל אף חייל סורי לא נכנס לקיבוץ שלי וזה כשיחס הטנקים ברמה היה 5:1 לטובת הסורים.
מי שאומר שאסון כזה יקרה שוב אם לא נשמיד את החמאס אומר בעצם שמה שראינו ב7/10 לא היה מחדל מזעזע אלא הסטנדרט שצריך לצפות לו. שצה"ל שלפני 50 שנה התמודד מול 2 צבאות גדולים יותר עם חיל אוויר, נ"מ, שריון וארטילריה שתקפו אותו בהפתעה עכשיו ניגף מול טויטות ומצנחי רחיפה ואנחנו צריכים להשלים עם זה.
תודה על התגובה
לא שאני מטועני הטענות הללו, או מעוניין לסנגר עליהם, אבל אני חושב שמשהו שלא מקבל פה תשומת לב מספקת והוא השינוי באופי בשדה הקרב.
בלוחמה המבוזרת של חמאס וחיזבאללה אין משמעות לקווים בשדה הקרב של טנקים מול טנקים וכוח אש מול כוח אש, יש מצב של חיפוש וניצול פרצות א-סימטריות שתמיד יתקיימו בכוח ריכוזי (צה"ל).
כל עוד הארגונים הללו קיימים ברמת כוח מסוימת הם לנצח ינצלו מצבים של פרצות בגדר/מנהרות בשביל להזרים כוחות קלים בהפתעה תוך כדי ירי רקטי מאסיבי. בסופו של יום לא משנה כמה הצבא יהיה משוכלל אפשר לירות עוד יותר רקטות ולשלוח עוד יותר שהידים בפרצה. זה שונה מהותית מהקרב הקלאסי מול צבא וזה תרחיש שבו אוכלוסיה אזרחית תחווה אסון בכל תקיפה משולבת שכזאת, עם פוטנציאל הכפלה אקספוננציאלי ככל שיתווספו יותר משתתפים.
הארגונים האלה יהיו קיימים כיוון שאין בכוחה של ישראל למנוע את זה
זה ברור לי, השאלה מה תהיה רמת העוצמה והמוטיבציה שלהם באותה עת. אין לי תשובה טובה לתת בנוגע למתי צריך לעצור, ואני גם לא באמת סומך על הממשל הנוכחי בנושא זה או אחר.
מה שקרה ב7/10 הוא בדיוק קרב של צבא מול צבא. לא מדובר על איזו חולית טרור שהתגנבה או מצנח רחיפה בודד שעבר אלא כוח מאסיבי של אלפי לוחמים במתקפה צבאית לכל דבר, כיבוש שטח, השמדת בסיסים צבאיים וכל מה שאתה מצפה לראות במלחמה. צה"ל נכשל באופן אומלל בדיוק כי הוא רגיל לאויב בצורת ארגון טרור.
זה פשוט מאוד – אם המלחמה תפסיק כשהחמאס עדיין שולט ברצועת עזה, הדבר ייתפס על ידי כל אויבנו (וגם על ידי בעלות בריתנו) כתבוסה ישראלית.
אין לנו ברירה אלא לסיים את העבודה, להשמיד את החמאס ולהביא לשלטון אחר שם (איזה שלטון? זאת שאלה אחרת, אבל בטוח לא חמאס).
אם המלחמה תיפסק אחרי שחמאס לא שולט בעזה וישראל תהיה ענייה יותר וחלשה יותר ולא תצליח לקיים כלכלה משגשגת הדבר ייתפס ע״י האיראנים כהצלחה הגדולה ביותר שהם רק יכלו לחלום עליה
כלומר אתה חושב שאנחנו צריכים לעצור את המלחמה לפני הגעה ליעדים האופרטיביים שלנו בשם המשקיות וחסכון במשאבים?
אז מלחמת יום כיפור שהסתיימה כשאסד שולט ביד רמה בסוריה וסעדאת גיבור לאומי במצרים הייתה תבוסה ישראלית? וגם החזרנו 8000 שבויי מלחמה בסופה. העובדה היא שמאז סוריה לא תקפה אותנו ומצרים עשתה איתנו שלום.
אין להשוות את סוריה ומצרים העצומות בשטח, באוכלוסיה ובכלי צבא לרצועת עזה הקטנה.
נכון מאוד והמסקנה כמובן הפוכה מזו שלך. אם יכולנו להרשות לעצמנו את המצרים והסורים כשכנים אחרי מלחמת יום כיפור אנחנו בוודאי יכולים להרשות לעצמנו את החמאס. אבל כמובן שהדבר הטוב ביותר הוא להכניס במקום החמאס את הרש"פ. זה כרוך בפינוי התנחלויות ואת זה נתניהו לא יכול להרשות לעצמו. יוצא שעכשיו מנהלים מו"מ על החטופים עם החמאס כשכל הזמן הזה החמאס יודע שהוא נשאר הריבון ברצועה וזה כבר מחליש אותנו מאוד.