למה קשה לסיים מלחמות – בוגדים VS פטריוטים; הסכם או כניעה?

כאשר המלחמה מתקרבת לסופה, או כאשר עולות קריאות שצריך להביא לסופה, מתפוגג עשן הקונצנזוס והקרבות הפוליטיים על העתיד לבוא מתחילים.
אין דבר קורע יותר עבור ממשלה מאשר להגיע להסכם על סיום מלחמה שמלווה בפשרות משמעותיות. סיום המלחמה מציף מיד את המאבקים הפנימיים על מה המלחמה (עוד אקדיש לזה פרק), בנוסף לכך שלעיתים נדרש לעזוב בעל ברית או לוותר על יעדים נחשקים.
לא רק וויתורים מעלים את המחלוקות הפנימיות, כאשר הקרבות מסתיימים מתחדד מחיר המלחמה, הקורבנות שנפלו ומשפחותיהם והמחיר הכלכלי שהושקע בה.

אז מיהם הבוגדים – הניצים או היונים. האם מדובר ב-"שלום עם כבוד" או "בגידה", "הסכם" או "כניעה"?

באפריל 1917, הרבה לפני הקריסה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, הכין שר החוץ האוסטרי Czernin מזכר עבור קיסרו כדי שישלח אותו עבור הקיסר הגרמני, בו הוא טען שאוסטריה וגרמניה צריכות לחתור לסיום מיידי של המלחמה.
"I'm convinced… if Germany should attempt to conduct another winter campaign, that there wii be basic changes within the Reich, which for me, as the responsible defender of the dynastic principle, seem much worse than a bad peace concluded by the Monarchs"
למרות שהתחזית שלו היתה מדוייקת לחלוטין הקיסר האוסטרי לא העלה בדעתו שניתן לבגוד בברית של אוסטריה עם גרמניה. אוסטריה השיבה לפניה של ארה"ב בנושא, שהיא לא תחל במו"מ על שלום בלי גרמניה.

ביוני 1944 פינלנד עמדה בפני תבוסה לרוסיה, בזמן שהיתה בברית עם גרמניה. למרות זאת, הנשיא רייטי עמד לחתום על הסכם עם היטלר, לפיו פינלנד לא תגיע להסכם שלום בנפרד מגרמניה. ברגע האחרון, גיבור מלחמת החורף הפיני, מנרהיים (רמטכ"ל הצבא) חזר לפינלנד מחופשה, רייטי התפטר ומנרהיים מונה לנשיא. הוא היה מוכן "לבגוד" בגרמניה, במכתב ששלח להיטלר:

Image result for ‫מנרהיים‬‎
מנרהיים / ויקיפדיה

"I wish especially to emphasize that Germany will live on, even if fate should deny you victory in your fighting. Nobody can give such an assurance regarding Finland. If this nation of barely four millions be defeated militarily, there can be no doubt that it will be driven into exile or exterminated. I cannot expose my people to such a risk"
אבל לא רק בגרמניה הוא בגד, גם בפינלנד זה היה "שלום של בגידה". רק גיבור לשעבר יכול היה להעביר את ההסכם הקשה עבור פינלנד, מבלי להיחשב בוגד בבית.

סוגית הפטריוטים מול הבוגדים מתחדדת יותר כאשר המצב במלחמה פחות מוצלח. בחודש מאי 1940 שטפה גרמניה את צרפת תוך מספר ימים. הצבא הצרפתי קרס, ראש ממשלת צרפת פול ריינו הזמין לקבינט המלחמה את גיבור מלה"ע ה-1 פטן, כדי להגביר את הלגיטימציה למו"מ עם היטלר.

פטן עם היטלר / ויקיפדיה

כדי להגיע ל"שלום" עם היטלר, צרפת היתה צריכה לבגוד בברית שלה עם אנגליה. בקבינט הצרפתי פטן הציג דיעה ראשונית שיש מחוייבות הדדית בין השתיים. כאשר הוא הכין נייר ראשוני בנוגע להפסקת אש עם היטלר הוא הגיש אותו לרנו "בתחושת בושה". כעבור כמה ימים, תחושת הבושה הפכה לאחריות, רנו העביר לפטן את הממשלה. צ'רצ'יל נאם והציע לצרפתים להילחם בפאריס. פטן בתגובה אמר: "להפוך את פאריס לחורבה, לא ישפיע על העניין עצמו".
צרפת נכנעה, והיטלר היה מאוזן מספיק כדי לא ללחוץ עד הסוף ולהסתפק ב-כיבוש חלקי של צרפת (לצבא היו תכניות להשלמת כיבוש מלא), כדי למנוע בריחת הממשלה לאפריקה עם חלק מהצי הצרפתי, והימנעות מדרישות לגבי הקולוניות הצרפתיות.
אחרי שחרור צרפת והתבססות משטרו של דה גול, היה צריך לנקות את בושות העבר ולהחזיר את הגאווה הלאומית. פטן שנמלט לגרמניה ואח"כ לשוויץ חזר לצרפת, הואשם בבגידה ונידון למוות. דה גול המתיק את עונשו למאסר עולם.
אמנם זה לא פופולרי אבל החלופה לכניעה של פטן להיטלר, היתה חורבן צרפת. כמו השימוש שעושים בהסכם מינכן חדשות לבקרים, כך גם בסוגיה הזאת. לפעמים החלופות האחרות הרבה יותר רעות. ביום שאחרי המלחמה היה צריך להפוך את פטן לבוגד, כדי לנקות את מצפונה של האומה. זה לא אנחנו הקולקטיב, זה רק הוא. למען האנלוגיה, מצדה היתה חלופה רעה בעיני.
האירוניה, שאותו דה גול שהיה הגיבור הלאומי של מלה"ע ה-2, היה זה שנכנע לדרישות הלאומיות האלג'יראיות. ב-1958 הוא חזר לנשיאות אחרי המשבר החוקתי החמור שהביא להתמוטטה של הרפובליקה הרביעית, למרות שנבחר כדי לשמור על אלג'יריה חלק בלתי נפרד מצרפת. ב-1962 נחתם הסכם על עזיבת צרפת את אלג'יר ומתן עצמאות לאלג'יר. כמיליון צרפתים חזרו לצרפת.

לפעמים המחלוקות הפנימיות יכולות לבוא לידי ביטוי תוך כדי המלחמה, לאור חוסר ההסכמה על תנאי הסיום שלה. האם ניתן להשיג נצחון בכל זאת, האם אפשר להשיג הסכם טוב יותר, האם הפשרה הזאת היא משפילה ועוד.

גרמניה עמדה להגיע להסכם על סיום מלחמת העולם הראשונה. וילסון, דרש כתנאי לפתיחת שיחות השלום, שגרמניה תחדול ממלחמת הצוללות שלה כנגד צי הסוחר באוקינוס האטלנטי. ממש לפני פתיחת השיחות תכנן הצי מתקפה אחרונה כדי לנסות לסכל את השיחות, המתקפה לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר.
באביב 1945 החלו הדיונים הפנימיים ביפן בנוגע לכניעה לארה"ב. עד יוני הצבא התנגד נחרצות לכניעה, וסירב לאפשר מינוי של ראש ממשלה שנטה לזה יותר, במקומו של סוזוקי. ביוני הצבא דרש ערבויות לכך שיותר לו להילחם בכל האמצעים, כתנאי לפניה לסובייטים שיגששו בנוגע למוכנות האמריקאית להסכם.
בישיבת הממשלה שבה הוחלט על כניעה אמר הקיסר: "….יש האומרים שהמפתח להישרדות האומה הוא קרב מכריע במולדת. ניסיון העבר, עם זאת, מוכיח שתמיד היה פער בין תכניות לביצוע. איני מאמין שהפער במקרה קוז'וקורישמה יכול להתמלא. מאחר שזהו מצב העניינים, כיצד נוכל להדוף את הפולשים?"
אם כן, הויכוח בין ניצים ליונים האם כדאי להמשיך להילחם קיים עד הרגע האחרון גם כאשר התרחיש הוא ברור. בהסתכלות בדיעבד, ליפן לא היתה כל ברירה, סופה היה ידוע. הכניעה היתה החלופה הכי פחות רעה.

אחרי הדוגמאות הבומבסטיות, אנסה לרדת לקרקע המציאות – הנה כמה דוגמאות מקומיות וקטנות יותר. חשוב לציין הנקודה אותה אני רוצה להדגיש היא את המחלוקת שמתעוררת כאשר רוצים להביא לסיום מלחמה או כאשר צריך להתפשר על הסכם. אין בכוונתי להוכיח או לטעון שהמתפשרים צודקים ובטח לא ההיפך, חוכמת מה היה קורה אילו אינה רצינית.

מלחמת סיני –
כבשה ישראל את חצי האי בתוך 8 ימים. באיגרת לדיין כתב בן גוריון: "הבאתם לסיום מוצלח המבצע הצבאי הגדול והמפואר ביותר בתולדות עמנו ואחד המבצעים המופלאים בתולדות העמים. שוב נוכל לשיר שירת משה ובני ישראל העתיקה: שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען, תיפול עליהם אימתה ופחד. אילת שוב תהיה הנמל העברי הראשי בדרום, ויוטבת, המכונה טיראן, תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית".
דיין היה ספקן בהרבה "כשהודעתי לבן-גוריון ששארם א-שייח' נכבשה והמערכה בסיני נסתיימה, אמר, ספק בהלצה ספק ברצינות: 'ואתה אינך יכול לסבול זאת?' לא השבתי לו. הוא יודע היטב כי מה שמעיק עלי אינו הפסקת הקרבות אלא החשש ליכלתנו לעמוד במערכה המדינית הנפתחת עתה". (יומן מערכת סיני).
הלחץ הבינ"ל התגבר, וישראל החלה בניסיון להגן על הישגיה. יממה אחרי האיגרת כבר נאם בן גוריון והתייחס להחלטה נחרצת של האו"ם לנסיגה של ישראל לקווי שביתת הנשק, והביע נכונות לסגת בחזרה תחת הבטחות לבטחונה של ישראל. תחושת הנצחון המסחרר התחלפה תוך יממה בדכדוך.
ב-14 בנובמבר אישרה הכנסת את הודעת הממשלה בדבר נכונות לסגת, תוך התנגדות תנועת חירות שכינתה את הנסיגה "כניעה ללא תנאי".

למרות כל אלו, ישראל קיוותה עדיין להחזיק את רצועת עזה, ולא לסגת מכל סיני. ככל שחלף הזמן וישראל נסוגה בהדרגה גברה המחאה. בינואר נדחתה הצבעת אי אמון בכנסת, שהגישה תנועת חירות. בגין הגדיר את הנסיגה "בשורת איוב" וקרא לבן גוריון "בשם האלוהים – לך!"

הלחץ האמריקאי נמשך במלוא העוצמה ואייזנהאוור איים להטיל על ישראל סנקציות. ב-9 בפברואר ארגנה הממשלה הפגנות כנגד האו"ם (!!) בערים המרכזיות. בתל אביב הוערך שהשתתפו 150,000 אנשים.
ב-1 במרץ הודיעה גולדה באו"ם שישראל תפנה את מיצרי טיראן ורצועת עזה.
ב-5 במרץ התכנסה הכנסת לדון בנסיגה הסופית תחת ביקורת חריפה של חירות. ב-8 במרץ ישראל סיימה את הפינוי מרצועת עזה.

https://youtu.be/K9eFb6qukAM
סרט על ההפגנות בתל אביב נגד האו"ם.

מלחמת ההתשה –
הגעת הטייסים הרוסיים למצרים האיצה את מאמצי האמריקאים להביא לסיום מלחמת ההתשה. בממשל היו מחלוקות לגבי האסטרטגיה הנכונה להביא לסיום מלחמת ההתשה. לבסוף אישר הנשיא באמצע יוני, את הגישה שמבוססת על תכנית רוג'רס. כאשר הוצגה התכנית לגולדה (ע"י ברבור השגריר בישראל) היא הגיבה בחריפות והודיעה שלא תביא אותה לממשלה. האמריקאים כינו את זה "יוזמה לחידוש המו"מ במזרח התיכון" ולא הפסקת אש במתכוון.
התכנית הוצגה לממשלה ב-21 ביוני. בגין היה ראשון המתייחסים וטען שהיוזמה שקולה להסכם מינכן. הוא ביקש לגייס את כל העוצמה המדינית של יהדות ארה"ב נגד התכנית אחרי שזאת תתפרסם, אבל לא לתקוף את הנשיא ישירות. הדיונים עם הממשלה נמשכו וכעבור שבוע התקיימה ישיבת ממשלה נוספת. גם הפעם בגין התייחס לתכנית ובעיקר לכך שהיא התייחסה לנסיגה של ישראל משטחים: "מנסים לדרוש מאיתנו הסכמה לכך שמדינת ישראל תחוסל…. היוזמה אינה תכנית שלום אלא תכנית להגברת שפיכות הדמים שתסכן את קיומה של ישראל.
גם בחודש שחלף, נמשכו הדיונים על נוסח ההסכמה של ישראל ליוזמה. לאור העובדה שהדרישה האמריקאית כללה את מסגרת החלטה 242, בגין איים לעזוב את ממשלת האחדות.
לקראת סוף יולי המגעים התקרבו לקראת סיכום, אחרי לחץ אמריקאי משמעותי. בדיון במטכ"ל לקראת ההסכמה להפסקת אש, שרון התייחס בדיון שלדעתו צריך לדחות את היוזמה כי היא קטלנית, אבל אם בכל תוכרז הפסקת אש צריך להוסיף דרישות נוספות לאור הסיכון הרב שישראל לוקחת: חיזוקה של ישראל בצורה מוחלטת, ודרישה לזכות פעולה חופשית אם תופר הפסקת האש. "לא הייתי מוכר היום את הפסקת האש במחיר זול בשום פנים".
ב-30 ביולי נערך קרב אוויר המוני שכלל טייסים רוסיים, 5 מהם הופלו. לאחר מכן, הלחצים על ישראל גברו, כולל איומים באמברגו אמריקאי, והממשלה ביררה כמה זמן צה"ל יחזיק מעמד ללא אספקה כזאת. בדיונים האחרונים בממשלה, שהחלו ב-31 ביולי, ניסו דיין וגולדה לשכנע את בגין להעניק לדברים פרשנות גמישה יותר, ולא נכונות לנסיגה ישראלית מיהודה ושומרון. הדיונים נמשכו בשבוע הראשון של אוגוסט, אבל ארה"ב לחצה ובסופו של דבר נכפתה הפסקת אש ב-7 באוגוסט. תוך יומיים קידמו המצרים טילים לכיוון התעלה. גח"ל פרשה מממשלת האחדות.
הפסקת האש של מלחמת ההתשה נזכרת פעמים רבות כדוגמא לכך שישראל היתה צריכה שלא לוותר. אבל האמת שקשה לראות איך ישראל יכלה לעמוד בלחץ האמריקאי ולא להיעתר לה. העיוורון שפקד את ישראל בדרך למלחמת יום הכיפורים בעייתי בהרבה מהניסיונות לטעון שאלמלא ישראל הסכימה להפסקת האש, מלחמת יום הכיפורים היתה נראית אחרת. זאת בהחלט חוכמת הבדיעבד. בכל מקרה גם במקרה הזה ניתן לראות כיצד המחלוקות על סיום המלחמה מקשות על סיומה.
רק כדי להזכיר, הפסקת האש עם המצרים לא כללה החזרה של השבויים הישראלים במצרים.

מלחמת שלום הגליל –
גם כאן יש דוגמאות למכביר על המחלוקת האם להסכים להפסקת אש, או האם להמשיך בלחץ. במהלך אוגוסט 82 ישראל כיתרה את בירות על מנת להביא לגירוש אש"ף מלבנון (למרות שזה לא היה במטרות המלחמה), ממשל רייגן שלח את פיליפ חביב לנהל מו"מ בין הצדדים על מנת להגיע להפסקת אש. על מנת להשיג זאת ישראל תקפה בבירות (כולל פגיעה משמעותית באזרחים), בממשלה התנהל ויכוח חריף, ב-12 באוגוסט נתן שרון הוראה לחדש את התקיפות האוויריות אחרי שמסמך חביב הוצג בממשלה, למרות שבגין התחייב בפני רייגן לחדול מהפצצות אלו. ישיבת הממשלה היתה סוערת:

דוד לוי: עוד ניסוג מבירות בלי הישג.
בורג: מה שקורה נוגד את החלטת הממשלה.
שרון: המידע שלך מקורו בקרוב משפחה?
בורג: אתה מדבר על החותנת שלך?
בגין: איזה סגנון הוא זה? שר הבטחון מתנצל בפניך (לבורג)
בורג: ממילא תדליף מה שנאמר כאן.
שרון: אתה המדליף הראשי.
המר: למה לטרפד הסכם מדיני?
ארליך: זו פגיעה במשא ומתן.
שרון: אסור לנו להתקפל.
בגין: האם התקפלתי? אינך יודע באיזה לחץ לא התכופפתי. שלוש פעמים אמרתי נייט לאמריקאים.
לוי: לא רק העם מבולבל, גם הממשלה מבולבלת.
שרון: ההחלטה לא להתקדם (לתוך בירות) היא החלטה רעה.
בגין: אל תרים את הקול.

בסיום הישיבה הופקעה משרון הסמכות להפעיל את חיל האוויר.
אגב, ב-12 בלילה חתם ערפאת על ההסכם עם האמריקאים על פינוי אש"ף מלבנון. חלפו עוד כמעט שלושה שבועות של מתיחת עצבים ליציאה עצמה.

הסכם השלום עם לבנון –
אחרי הרצח של באשיר באמצע ספטמבר ובחירתו של אחיו אמין לנשיא לבנון החלה ישראל במו"מ על הסכם על לבנון, שיביא ליציאתה בתמורה לשלום בין המדינות. ישראל דרשה הסכם שלום, כולל נורמליזציה ובתמורה לנסיגתה מלבנון תחנות פיקוח ישראליות בתוך שטח לבנון, והקמת חטיבה בצבא לבנון בפיקודו של סאעד חדאד. המו"מ בחסות האמריקאים היה במבוי סתום, ורק במרץ 1983 אחרי ביקורו של שמיר בארה"ב הסתמנה יציאה מהקפאון על יסוד גישושים בלתי רשמיים בין אברשה טמיר למוריס דרייפר. פריצת הדרך התאפשרה בזכות נכונותה של ישראל לעבור מתפיסה שמבוססת על נוכחות ישירה של צה"ל בדרום לבנון למבנה שמתבסס על פיקוח משותף.
ב-25 באפריל הציג טמיר את עיקרי המו"מ לממשלה. שרון תקף אותו: "אתה ממיט אסון". טמיר אמר לשרים: "הממשלה קבעה שתיכון לבנון ריבונית ועצמאית, שתקיים יחסים טובים עם ישראל. רצינו חופש פעולה של צה"ל ושליטה שלנו על חדאד – אך אלו לא ניתן להשיג בהסכם, מכיוון שמשמעותם שליטה בטחונית שלנו על אזור הבטחון באמצעות נוכחות משמעותית שלנו…אנו ממליצים לוותר על הסדרים אלה. מוטב להשיג הסכם מאשר לחיות עם ההשלכות הבטחוניות של מצב שבו אין הסדר. יש יותר בטחון עם ההסכם מאשר בשליטה בטחונית ללא הסכם".
בהדרגה כורסמו מההסכם גם סוגיות הנורמליזציה, כיוון שהובן שהפרלמנט הלבנוני לא יוכל לאשר הסכם שבו מרכיבים גלויים, כולל סוגיות סחר רשמיות. בסופו של דבר ההסכם היה מעטפת בלבד להבנות סמויות, שאושר בפרלמנט הלבנוני בישיבה סגורה, אחרי בקשת ישראל מאמין שלא לשאת נאום פומבי תקיף נגד ישראל, כיוון שקשה לממשלת בגין לשווק את ההסכם לציבור. ההסכם אמנם נחתם ב-17 במאי, אבל הסורים לא יצאו מלבנון, גם ישראל לא, וב-5 במרץ 1984 הודיעה לבנון על ביטולו.

לקראת סיום הנה כמה דוגמאות מהירות על הפסקות אש, הסכמים וכניעה:

ליברמן מודיע על התפטרות בגלל שהפסקת האש היא כניעה.

המחלוקת על הסכמים נכונה גם בעיתות שלום, למרות ההבדלים הקיימים. בזמן מלחמה מחיר ההרוגים כבד, מה שמגביר את הרצון לסיים אותה. מנגד, האכזבה מהסכם פשרה מתחדדת גם היא על רקע המחירים שכבר שולמו.
ברגיעה, המחיר של אי הגעה להסכם קטן יותר ולא מורגש מיידית. הכאב של הפשרה הוא היחיד שנוכח בחדר.
גם כאן יש דוגמאות מסוגים שונים:
– הסירוב של ישראל לשאת ולתת עם סאדאת הסתיים במלחמת יום הכיפורים.
– נגד הסכמי קמפ דיוויד והסכם השלום עם מצרים היתה הפגנה עם מטריות שחורות (זכר להסכם מינכן), ארנס תקף בחריפות את הכניעה שבהסכם, עם קירות הבתים הסמוכים לביתו של בגין רוססו כתובות שהשוו את בגין לבווין (שר החוץ הבריטי). אחת הטענות המרכזיות (מעבר להתנגדות לפינוי הישובים) היתה שההסכם יביא לירידת ערכה של ישראל בעיני ארה"ב וסיום היחסים המיוחדים.
– מנגד, יש את הטענות נגד הסכמי אוסלו שהתממשו במלואן בחלוף השנים.
– לקינוח, ההתנגדות הישראלית להסכם הגרעין עם איראן: "זה הסכם רע", תמיד קל לומר. האמת שאומרים את זה תמיד, השאלה באיזה עוצמה.

לחתום על פשרה זה קשה. בזמן מלחמה, קשה שבעתיים. בכל פעם שבאים לחתום על הסכם מגיעה הטענה שזה "הסכם של כניעה", זה היה נכון לכל ההסכמים, הטובים, הרעים והאלה שבמחלוקת. הצורך בפשרה מציף את המחלוקת בין יונים לניצים, בין בוגדים לפטריוטים.

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.

1 מחשבה על “למה קשה לסיים מלחמות – בוגדים VS פטריוטים; הסכם או כניעה?”

  1. פינגבאק: עמר דנק: למה קשה לסיים מלחמות? - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top