מלחמה בלבנון ומנהרת הזמן (נכון באותה מידה גם לעזה)

אחת לפרק זמן מתבטא בכיר ישראלי כזה או אחר על מה נעשה ללבנון במקרה של מלחמה. 20, 100, 300, וכמה מיליוני שנים זה הזמן לאחור שדאג וטוני ישלחו למשימה אמיצה כדי לבדוק האם הצלחנו במשימה.

לצערי הרב סגנון השיח הזה מאפיין את השיח הבטחוני בישראל. במקום לעסוק במה יעדי המלחמה, מה נרצה להשיג, מה המשמעויות הנגזרות מכך, אנחנו מברברים את עצמנו לדעת.
אחר כך הדיון יהיה על: "תמונת נצחון", "לתת לצה"ל לנצח", לאפשר לצה"ל את כל הזמן שהוא צריך כדי להשלים את המשימה (שאין) וכו'.
המשמעות הפרקטית של שיח מסוג זה, שאנחנו מוכנים להפסיד, העיקר שנוכל לספר שחזבאללה הפסיד יותר. (אם כי בקרב בני עדות מסויימות יש העדפה לגישה שמוטב לאבד יד, העיקר שההוא לא ירוויח משהו).
הבעיה שאין באפשרותו של צה"ל להסיר את האיום על ישראל, ולכן הגישה הזאת מבטיחה שבמלחמה הבאה שוב נשיג כלום ("לא יהיה כלום, כי לא הכנו כלום").