רוברט ג'רוויס הוא חוקר מפורסם של היחסים הבינ"ל מתלמידיו הגדולים של תומאס שלינג (זוכה פרס נובל בכלכלה) שספרו חימוש והשפעה היה ספר מכונן שמושגיו מלווים את עולמנו עד היום. למשל, ההגדרה של קווים אדומים (תיל ממעיד). חימוש והשפעה משקף תפיסת עולם רציונלית, שבה הצדדים מבינים אחד את השני, יש להם מודיעין מדויק אחד על השני ולכן ניתן לצפות את התנהגותם.
אחד מספריו הראשונים של ג'רוויס קרוי Perception and Misperception in International Politics. בספר הוא החוקר הראשון שמדבר על קונספציות ועל עיוותי תפיסה. מקור עיקרי לקונספציות הוא סדר היום הפוליטי. קרי, אתה רואה או לא רואה בעיות לאור סדר היום הפוליטי. ניתן להבין כמה הגרעין התפיסתי נכון אם נודה ביושר שבעיות שמטרידות אותנו במחנה הפוליטי האחר, לא ממש מטרידות אותנו כאשר זה בא מהמחנה הפוליטי שלנו. זה לא פוסט פוליטי ולכן לא ארחיב.
ג'רוויס מבחין במספר סוגי ידיעות – רעש, סיגנל, ואינדקסים. ידיעות אלו כל פרטי המידע שקיימים בידינו באשר הם. רעש אלו הן הידיעות שהתבררו כלא נכונות. סיגנל אלו הן ידיעות שבדיעבד התבררו כנכונות. אינדקסים אלו הן ידיעות או מעשים שאנחנו משוכנעים באמינותם כי יש מאחוריהם הוכחות וראיות תומכות, חיבור ישיר בין יכולות לכוונות.
הקושי הגדול הוא להצליח להעריך איזה מהידיעות הן סיגנל ואיזה רעש, אבל מסתבר שגם באינדקסים ברורים לא תמיד מבחינים. למשל, לפני מלחמת יום כיפור היו בידי ישראל אינדקסים ברורים שמלחמה בדרך, לארה"ב היו סימנים ברורים שמשטרו של השאה, מוחמד רזא פהלווי, עומד לקרוס אבל בשני המקרים התעלמו מהאינדקסים הברורים. יותר קשה לנתח את המצב כאשר אין סימנים מעידים כל כך ברורים. כאשר הידיעות הן חלק ממכלול רחב שצריך להבחין בין מה נכון למה לא נכון. זהו חלק ניכר מעבודת המודיעין, לברור מתוך מאגר הידיעות הרחב את אלו שהן נכונות ומאפשרות להבין את התמונה נכון.
קיימות דוגמאות רבות לכשלונות בסיסיים של המודיעין. בתודעה הישראלית, הגדולה שבהן היא של מלחמת יום כיפור. אבל דווקא הדוגמא של יום כיפור מקשה על הבנת הבעיה האמיתית, כיוון שבה חלק ניכר היה אישי, או מה שאני מכנה רמת טיסה נמוכה. ניתן לדון כיצד אנשים לא מתאימים לתפקיד מגיעים לכהן בו, אבל לא הפעם. הערכות מודיעין נעשות ע"י בני אדם, ומטבע הדברים אלו נתונים להטיות תפיסה.
לג'רוויס יש ספר חדש יחסית שפורסם ב-2010 בשם Why Intelligence Fails. בספר הוא מנתח שני כשלונות מודיעיניים גדולים של המודיעין האמריקאי – נפילת השאה מוחמד רזא פהלווי והימצאות נשק להשמדה המונית בעיראק של 2003. בספר ג'רוויס מנתח את הכשלונות בפרוט, לאנשי המודיעין יש אחריות רבה לכשלונות הללו, ג'רוויס מסביר שחייבים לקבל שטעויות הערכה הן חלק בלתי נפרד מהחיים ומי שלא לוקח את זה בחשבון ויאשים בכל פעם את המודיעין ייכשל שוב ושוב.
לג'רוויס יש בספר תובנות חיוניות אבל לטובת העניין עליו אדבר ברצוני להתמקד בשלוש בלבד –
הראשונה, ארגוני מודיעין לא אוהבים להודות שהם גרועים בחיזוי והבנה של התפתחויות פוליטיות ותהליכים אסטרטגיים. בהפיכה באיראן ה-CIA נשען על 4 הנחות יסוד בהתעלמו מחומרת המצב: אם המצב היה גרוע סביר להניח שהשאה מבין את זה ולכן יפעל בהתאם; השאה חזק ולא יהסס לפעול בכל הכוח במקרה הצורך; התעלמות ממשמעות ההשפעה הדתית של חומייני; חוסר יכולת להבין את השינאה לארה"ב כיוון שבעיניים אמריקאיות הם רוצים רק טוב.
השניה, הטיית האישוש. חיפוש מודיעין שיאושש את התיזה הרווחת ולא מציאת כלים שיאפשרו להטיל אותה בספק. לפני מלחמת עיראק המודיעין עסק בחיפוש מידע אחרי אמצעים להשמדה המונית שיש בעיראק. כאשר מחפשים מידע שכזה, עולות ידיעות רבות. כאשר חשוב לך להוכיח, כיוון שהמנהיגים זקוקים למידע הזה מסיבות פוליטיות, הנטיה הטיבעית היא להאמין יותר לידיעות כאלו ולראות בהן סיגנלים ולא רעש. הדרך להתגבר על הטיית האישוש היא חיפוש מידע בצורה אחרת, במקום להתחיל מהידיעות, ניסיון לעצב תפיסה לאור השאלה "בהינתן שעיראק מקיימת פרויקט בניית נשק להשמדה המונית, כיצד היא אמורה לפעול לשם כך?".
השלישית, הרצון לרצות את הדרג הפוליטי ולהביא מודיעין שמתאים לצרכיו. כיוון שממשל בוש החליט שבכוונתו לצאת למלחמה נגד סדאם חוסיין, היה צריך רק למצוא את הסיבות הנכונות לכך, המודיעין כדי להיות חלק מתהליך קבלת ההחלטות היה חייב להביא מידע שעליו ירצה הנשיא והממשל שלו לדון. זה משפיע על הצי"ח המודיעיני וכתוצאה מכך יכול להביא לשגיאות בהערכת המודיעין שמקורן בשיטה ולא ברמה האישית של האנשים.
אחרי הפתיחה הארוכה זה הזמן לעבור לסוריה. לאחרונה מתרבות ידיעות בנוגע לכך שהרוסים לא מרוצים מאסאד והם שוקלים להחליף אותו בנשיא סוני. איני טוען שאין ידיעות כאלה, אני טוען שהן רעש. במקום לחפש ראיות מודיעיניות לכך, צריך לשאול את השאלה מה צריך לעשות כדי להחליף את משטר אסאד בנשיא סוני חדש. לתפיסתי, המשמעות היא פירוק יסודות המשטר הסורי הנוכחי ובניית מערכת שלטונית חדשה (כולל צבא וכוחות בטחון פנים). השליטה של משטר אסאד במדינה היא בכוח הזרוע, לכן כל החלפה של המשטר מחייבת פירוק מוחלט של יסודות המשטר. זה יוביל לחידוש מלחמת האזרחים, טבח במיעוט העלאווי, בכוחות האיראניים שנמצאים בסוריה ובאנשי חיזבאללה. לדעתי, לרוסים אין יכולת לעשות את זה, בלי קשר לעובדה שאיני מצליח לזהות את האינטרס הרוסי בחיסול הנסיון להמיר את הנצחון במלחמה בסוריה להישגים מדיניים במזרח התיכון. כיוון שאנחנו עוסקים בהערכה בלבד, יכול להיות שאני אתבדה והנפלא מבינתי יקרה, זאת בודאי לא תהיה הפעם הראשונה. אבל דיון אסטרטגי לא יכול להתקיים על בסיס הימורים ומשאלות לב, אלא על ניתוח קר של המציאות, והנחה של הנחות עבודה. כאשר אמצא סיגנלים שסותרים את ההנחות שהנחתי כאן, אשנה את הערכתי, אבל לאלו שמקווים בחלל האוויר, אנא ציירו את התרחיש האסטרטגי שיאפשר לזה לקרות. דניאל ראקוב גם כתב על זה בזמן ישראל בתחילת השבוע.
למעוניינים בתזכורת הנה הברכה של פוטין לאסאד לרגל 75 שנות יחסים דיפלומטיים בין המדינות לפני 9 חודשים:
"I am confident that our joint efforts will result in the final conquering of the forces of terror on Syrian land. I would like to confirm that the Russian side will continue providing assistance to the government and people of the Syrian Arab Republic in protecting its national sovereignty and territorial integrity, ensuring national security and post-conflict rehabilitation".
בראייתי זה בדיוק כמו הסיפורים בישראל על כך שהאינטרס הרוסי סותר את האיראני והם יסייעו לנו להוציא את האיראנים מסוריה. זאת היתה משאלת הלב מאחורי המדיניות הישראלית במשך יותר מ-3 עד אחרי משבר האליושין, אני מקווה שהיום כבר מותר לומר בפה מלא שזאת היתה טעות תפיסתית חסרת בסיס. מצורפת תזכורת היסטורית למי שמעוניין.
במקביל למשאלת הלב האסטרטגית שוב נשמעות ההצהרות על כך שאנחנו מצליחים במלחמה נגד ההתבססות האיראנית בסוריה. שר הבטחון בנט אמר השבוע לבן כספית וינון מגל שעברנו משלב הבלימה לשלב הדחיקה. ראש אמ"ץ, אהרון חליווה, אמר בדיוק את אותו דבר בראיון לאמיר בוחבוט בוואלה.
אבל כמדומני שאת זה כבר אמרנו מספר פעמים בעבר, אחרי מבצע בית הקלפים הצהיר שר הבטחון ליברמן שישראל השמידה כמעט את כל התשתיות האיראנית בסוריה. נפתלי בנט אז שר החינוך אמר: "המון שנים בחרנו לנתק מגע. עשינו את זה בלבנון, מה שאפשר לחיזבאללה להפוך לאיום גדול. היום אנחנו כבר לא בונים על הרתעה. במקום, אנחנו אומרים 'אנחנו לא ניתן לכם להכניס לשם משגרים ונ"מ. לא נפחיד אתכם – פשוט לא ניתן לכם'." המנגינה אותה מנגינה אבל כמה פעמים אפשר למכור את אותה הקלישאה?
בראיון לאמיר בוחבוט אמר ראש אמ"ץ שהפוטנציאל של האיראנים להישאר בסוריה ירד, לראש אמ"ץ אין ברירה אלא לומר כך, בלי קשר למציאות. בסרטון המצורף תראו איך ניתן למכור מהלך ספורט דרמטי בין כלבים. כאשר המערכת הפוליטית בישראל חוזרת על הנרטיב הזה שוב ושוב, וזה קשור לאינטרס פוליטי שמשפיע על דעת הקהל, לקציניו הבכירים של צה"ל ואגף המודיעין אין אלא ברירה אלא ליישר קו. מי שחושב שבאווירה הפוליטית בישראל ניתן מתוך המערכת להביע עמדה שמטילה בזה ספק טועה בדיוק כמו שג'רוויס ניתח. במקום להקשיב לסיגנלים של המערכת כדאי לבחון את האינדקסים. האיראנים ירו על ישראל מספר פעמים משטח סוריה, טיסות האספקה התחדשו כסידרן, והכי חשוב, האינטרס האיראני הוא כל כך חזק, שנדרשת תפנית דרמטית באופן הפעולה של ישראל כדי להטיל ספק בזה שהדיבורים על דחיקתה של איראן מסוריה הן לא יותר מאשר "עורבא פרח". כדאי לנו לשאול מה השתנה, כאשר מוכרים לנו את הסיפור על מעבר לאסטרטגיה התקפית בפעם המי יודע כמה.
פרקי עבר בסידרה:
כרגיל – מצויין !
פינגבאק: השבוע במידלספירה #3: עולם כמנהגו נוהג – המידלספירה – פורטל המזרח התיכון