מועמדים פרוגרסיבים יוצרים שינאה אישית, אבל מזיזים את דעת הציבור

מחקר מעניין בחן כיצד משפיעות עמדות פרוגסיביות על מצביעים לבנים. הממצאים מסקרנים למדי.

המחקר בדק כיצד העמדה הפרוגרסיבית בנוגע לתיקון עוולות הקיפוח ההיסטורי של קהלים שונים משפיעה על התמיכה במועמד ועל העמדות הפוליטיות של לבנים.
במחקר נעשה שימוש ב- Kirsten Gillibrand, סנטורית של מדינת ניו יורק, שעומדת לבחירה חוזרת בבחירות השנה ומכהנת בסנאט מאז 2009. לא אלאה במתודולוגיה של המחקר שהיו בה מספר שלבים של שאלונים למדגם של יותר מ-800 איש.

הממצאים שהבעת עמדות פרוגרסיביות בנוגע לתיקון הקיפוח ההיסטורי, הורידה במידה עצומה את הנטיה לתמוך בה אישית, היתה ירידה של נקודה בסולם של 5, למעט בקרב פרוגרסיבים שאצלם זה הגביר את התמיכה.

אבל למרות הירידה הזאת, העמדות האלו הביאו לעלייה בתמיכה ב"פיצוי על אפלייה" בקרב אותו ציבור נסקרים. קרי, אמנם הבעות עמדות "קיצוניות" מורידה את התמיכה במועמד, אבל מזיזה את העמדות שמאלה.

הממצאים רומזים על כמה סוגיות:
עמדות כאלה מחריפות את הקיטוב פוליטי הבין מפלגתי, ומגבירות את השינאה למפלגה היריבה, וכפי שניתן לראות אמריקה מפוצלת יותר מאי פעם, אבל זה לא בהכרח מעיד על כך שהעמדות של הציבור הן קוטביות באותה מידה. לבנים שאינם בקצה הימני של הסקלה, שונאים יותר פוליטיקאיות כמוה, אבל נעים מעט שמאלה בעמדות הליברליות בנוגע לאפליית שחורים.
הקיטוב נשאר, אבל הציבור נהיה יותר "ליברלי".

לכאורה, אם אתה רוצה לשכנע הציבור בעמדותיך אתה זקוק לפוליטקאית כמו זו, אבל מנגד אם אתה רוצה לנצח בבחירות עדיף "להתרחק" ממנה. זה כמובן לא קשור לסיכויה להיבחר שוב כסנטורית, המדגם שיקף התפלגות של הציבור כולו, ולא במדינת בחירתה (המחקר לא נועד לסייע לה בקמפיין).

אני יכול לחשוב על דוגמאות מהשנים האחרונות בהן שולחים פוליטיקאי או מקורב להביע עמדה קיצונית, מתנערים מהאיש עצמו, אבל כך מכשירים את דעת הקהל. מסתבר שזאת פרקטיקה מועילה.

בשולי הדברים למי שמעוניין לראות כמה אמריקה מקוטבת הנה התפלגות הדיעות לגבי דונלד טראמפ ב-8 סוגיות שנוגעות לביצועיו כנשיא.