האם סנקציות עובדות – מלחמת המפרץ

אתמול לפני 30 שנה הכריז בוש על סיום מלחמת המפרץ. ההכרזה באה בהפתעה, גם הוא לא תכנן את זה מראש. ביום אחרי החלו כולם להתמודד עם המשמעויות. ארה"ב מצאה את עצמה מתלבטת בבעיה: מצד אחד, המשימה הושגה בהצלחה מסחררת ובמעט אבידות והיתה תיקון לטראומת וייטנאם. מצד שני, האיום לא הסתיים. סדאם חוסיין נותר בשלטון, צבא עיראק לא הושמד וכוויית ממשיכה להיות מאוימת. המתח הזה ליווה את המדיניות האמריקאית עד 2003. מסמכים חדשים יחסית שנחשפו מארכיון בוש וקלינטון ומהארכיון העיראקי מאירים זווית מעניינת (בעיני) של הדילמה האמריקאית – השימוש בסנקציות כנגד סדאם. אפשר גם ללמוד על הקשר בין התכנון המבצעי לתכנון אסטרטגי.

מצעד נצחון בוושינגטון / יוני 91

סיום המלחמה היה עמוס סופרלטיבים, על כמה המלחמה היתה צודקת, ועל כך שבסדר העולמי החדש, יונחל שלטון החוק, ולא הג'ונגל שמקתיים ביחסים הבינ"ל. בוש נאם בקונגרס ואמר:

“New world order… A new era — freer from the threat of terror, stronger in the pursuit of justice, and more secure in the quest for peace. A hundred generations have searched for this elusive path to peace, while a thousand wars raged across the span of human endeavor. World in which nations recognize the shared responsibility for freedom and justice. A world where the strong respect the rights of the weak.”

אבל למרות ההצלחה המסחררת בוש נותר עם עצם תקועה בגרון. הוא קיווה שמשטר סדאם יפול מעצמו, למרות שלא הציב זאת כיעד. התסכול התחיל להצטבר כאשר זה לא קרה. בראיון ל- LAtimes ב- 1996 הוא אמר: We all, the world assumed . . . that Saddam could not survive a .humiliating defeat. I miscalculated.

התקיפה האמריקאית במהלך המלחמה, פגעה בתשתיות של עיראק בצורה קשה מכפי שרצו בממשל (הנחיות בוש לתכנון). חיל האוויר האמריקאי דחף להפצצה אסטרטגית שתביא להחלפת סדאם. אבל ככל שהתקדמו התכנונים המיקוד עבר לתקיפת הצבא העיראקי, והוצאתו מכוויית בלבד. התכנית האסטרטגית נותרה ככלי שני אבל יצאה אל הפועל. במציאות, היא לא תרמה לתוצאה הסופית והיתה לא יעילה. (כתבתי על כך – נצחון באמצעות הפצצה מהאוויר מבחן המציאות)

ההפצצות הביאו לפגיעה ב-17 מתוך 20 תחנות הכוח של עיראק, 11 מתוכן לא ניתן היה לשקם. 9000 בתים נהרסו. ההפצצות האסטרטגיות נפסקו אחרי תקיפה בונקר באל-אמירייה שבו האמריקאים חשבו שסדאם מסתתר. בהפצצה נהרגו כ-400 אזרחים והיא הביאה לסיום ההפצצות האסטרטגיות של ארה"ב במלחמה, לאחר מכן נתקפו עוד 5 מטרות בלבד בבגדד (תזכורת לרמטכ"ל הצודק אביב כוכבי).

ההפצצה האסטרטגית חוללה אסון הומניטארי בעיראק. שתי משלחות שונות הוציאו דו"ח שהמצב בעיראק קטסטרופלי, אחת של האו"ם ואחת של חוקרים מאוניברסיטת הארוורד. ההערכה היתה ש-170000 ילדים צפויים למות ממחלות, כיוון שהרס התשתיות הרס את הזמינות של מיליונים למים זמינים ולקיום בסיסי. כדאי לציין שעיראק היתה מדינה יציבה מבחינת השירותים לאזרח יחסית למדינות ערב אחרות.

הדילמה שעמדה בפני ארה"ב היתה מה עושים לאור המשבר ההומניטארי למול הצורך לאכוף על סדאם את הפסקת האש של סיום המלחמה. כוחות האו"ם עזבו את עיראק בתום המלחמה, והאמצעי היחיד שהיה אפשרי להפעיל עליו לחץ היה סנקציות כלכליות. ביוני כבר היה ברור שהמשטר מקשה על עבודת פקחי האו"ם לפירוק נשק להשמדה המונית, מפר את הפסקת האש, ובעיקר פוגע בצורה ברוטלית באזרחים עצמם (יותר ממיליון כורדים עזבו למחנות פליטים בגבול, ועשרות אלפי שיעים בדרום). אבל הסנקציות פגעו בעם העיראקי יותר מאשר במשטר. הן פגעו באזרחים שלא יכלו להשפיע על התנהגות המשטר שלהם, שמצידו עשה במצוקה שלהם שימוש כפול: חיזוק כוחו, וניצול תדמיתי של גודל הפגיעה באזרחים כתוצאה ממדיניות ארה"ב.

הדרך היחידה לממן את שיקום עיראק היתה ע"י מכירת נפט, אבל הסנקציות אסרו על מכירת נפט ועל ייבוא מוצרים וחומרי גלם שמאפשרים שיקום, מחשש שהמשטר יעשה בהם שימוש צבאי. האו"ם מינה שליח Prince Sadruddin Aga Khan לנסות למצוא פתרון למשבר, והוא יזם תכנית "נפט תמורת סיוע" במסגרתה הכסף ממכירת נפט ייכנס לבנקים בארה"ב וכך יהיה פיקוח על הוצאתו לטובת שיקום אזרחי. לאחר מכן, היו הצעות נוספות של מדינות, המרכזית היתה של הודו, אבל ממשל בוש לא אהב אותן, כיוון שחשב שזה יעזור למשטר לשרוד. סדאם התנגד לכל הצעה בטענה שזאת פגיעה בריבונות העיראקית.
ממשל בוש האשים את סדאם במצב ההומניטרי, מה שהיה נכון, אבל זה לא עזר בקרב התודעתי. ביוני בוש כבר דרש את החלפתו של סדאם. אבל זה לא היה ריאלי, ולא היתה לזה תמיכה בעולם. סדאם המשיך לעשות שימוש בסבל האזרחים כנשק תודעתי, סוגיה שארה"ב לא היתה מסוגלת להבין בגלל פערי התפיסה. המציאות היתה שארה"ב משחקת "צ'יקן" עם סדאם על חיי האזרחים העיראקים, הפסד תדמיתי ידוע מראש. בקיץ הקונצנזוס של מועצת הבטחון נסדק כשמדינות (צרפת ורוסיה הובילו את המהלך) החלו לקרוא להסרה מיידית של הסנקציות כדי להציל את האסון, ומועצת הבטחון התפצלה והתדמית של ארה"ב נפגעה.

אחרי שבוש הפסיד לקלינטון, סדאם קיווה לשינוי במדיניות ארה"ב. הוא עשה מספר נסיונות לאותת לקלינטון שהוא מוכן להידבר (במספר ערוצים שונים), כולל רמזים לצעדים "דמוקרטיים" שהוא מוכן לעשות, כמו פתיחת הפרלמנט לבחירות יותר דמוקרטיות ונציגות פוליטית למיעוטים. אבל ממשל קלינטון החמיץ את הרמזים. מבחינה פוליטית פנימית בארה"ב היה קונצנזוס ש"סדאם זה רשע" והבעיות שסדאם עשה הוכיחו את זה. וושינגטון לא היתה מוכנה להקל על סדאם. זאת היתה ההזדמנות השניה והאחרונה של ארה"ב לשנות את המבוי הסתום, כי אחרי שהתחייב למצב שהשאיר לו קודמו, קלינטון כבר לא יכול היה לבחור במדיניות אחרת. ממשל קלינטון הפך מחוייב לסנקציות כמו בוש. לאור הגישה של קלינטון כלפי סדאם, האחרון שאל את מקורביו: אפשר לקבל סנקציות עם פקחים או סנקציות בלי פקחים, מה עדיף? ארה"ב של קלינטון לא הותירה לסדאם ברירה אמיתית מלבד כניעה לא אפשרית. זה אחד הלקחים שכדאי ללמוד על השימוש בסנקציות כלכליות.

ב-94 ה-CIA ניסה לארגן הפיכה נגד סדאם. ב-1995, לאחר לחצים, הופעלה תכנית מסויימת של "נפט תמורת מזון", והיא הזרימה כסף בעיקר ל….סדאם ומקורביו, בעוד שהטענות היו שהסנקציות עובדות, כי עיראק נשארת מדינה ענייה והכלכלה שלה חלשה.
ב-1997 מדליין אולברייט אמרה: “We do not agree with the nations who argue that if Iraq complies with its obligations concern weapons of mass destruction, sanctions should be lifted.” ובכך שיקפה את הדילמה של ארה"ב במדיניות הסנקציות – גם אם היינו יודעים שסדאם מקיים את ההתחייבות לא נסיר את הסנקציות, כיוון שארה"ב כבר היתה מחוייבת לאפשרות אחת ויחידה: החלפת סדאם. סנקציות זה מנגנון של מקלות וגזרים – אם לא יהיו גזרים, הסבירות שיצליחו נמוכה.

בראיון ל- 60 דקות אולברייט ענתה לשאלה האם היה שווה שחצי מיליון ילדים עיראקים מתו בגלל מדיניות הסנקציות של ארה"ב ותשובתה היתה: “I think this is a very hard choice, but the price — we think the price is worth it.”
ב-98 קלינטון חתם על החוק של הקונגרס לשחרור עיראק מסדאם חוסיין.


רשימת מקורות ישירים:

Alexander S. Cochran et al., Gulf War Air Power SurveyVol. 1: Planning (Washington, DC, U.S. Government Printing Office, 1993), 155.
Robert A. Pape, Bombing to Win: Air Power and Coercion in War (Ithaca, NY: Cornell University Press, 1996), 211–53; Press, “The Myth of Air Power.”
https://www.cesr.org/sites/default/files/Health_and_Welfare_in_Iraq_after_the_Gulf_Crisis_1991.pdf
https://www.washingtonpost.com/archive/politics/1991/06/23/allied-air-war-struck-broadly-in-iraq/e469877b-b1c1-44a9-bfe7-084da4e38e41/
https://tnsr.org/2021/02/the-gulf-wars-afterlife-dilemmas-missed-opportunities-and-the-post-cold-war-order-undone/#_ftn61
https://www.washingtonpost.com/archive/opinions/2003/05/16/the-cia-and-the-coup-that-wasnt/0abfb8fa-61e9-4159-a885-89b8c476b188/
https://www.foreignaffairs.com/articles/iraq/2004-07-01/containing-iraq-sanctions-worked
https://www.govinfo.gov/app/details/GPO-DUELFERREPORT
https://bush41library.tamu.edu/files/nsd/nsd54.pdf

https://www.cesr.org/sites/default/files/Health_and_Welfare_in_Iraq_after_the_Gulf_Crisis_1991.pdf
close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.