הקשר בין פרל הארבור לעזה

בתחילת ספטמבר 1941 שאל קיסר יפן את שר המלחמה שלו (והממונה הממשלתי על צבא היבשה), האג'ימה סוגיאמה, כמה זמן יקח לצבא לגמור את הסיפור במקרה של מלחמה עם ארה"ב. סוגיאמה ענה "כ-3 חודשים". הקיסר הזכיר לסוגיאמה שב-1937 הוא הבטיח לו שהמלחמה עם סין תימשך חודש, וסוגיאמה ענה "אבל סין מדינה ענקית". הקיסר: "אבל אם סין ענקית, האם האוקינוס השקט לא גדול יותר?".

כמה ימים אח"כ, ב-6 בספטמבר, קיימו היפנים דיון קבינט עם בכירי הצבא בנוגע לאפשרות לתקוף את ארה"ב. רמ"ט הצי היפני אמר בדיון "גם אם ננצח נצחון מכריע בים, לא נוכל להביא את המלחמה לסיומה. ארה"ב תערך למלחמה ארוכה, תנצל את ההגנה שיש לה, את הכוח התעשייתי שלה, ואת העובדה שאין לה מגבלת משאבים. לאומה המפוארת שלנו אין את היכולת לשמר את היתרון ההתקפי, להתגבר על האויב, ולגרום לו להפסיק לרצות להילחם. מה שיקרה אחרי המתקפה אין ביכולתנו להעריך, הוא תלוי במצב העולמי". בתשובה לשאלה כיצד תסתיים מלחמה עם ארה"ב ובריטניה השיב הצבא באופן הבא: "מלחמה עם ארה"ב ובריטניה תהיה ארוכה…קשה מאוד להעריך את האופן בו היא תסתיים. לא סביר להעריך שארה"ב תיכנע. אבל, איננו יכולים להוציא מכלל אפשרות שהמלחמה תסתיים כתוצאה משינוי בדעת הקהל האמריקאית…אנחנו צריכים לקוות שהפעולה המכריעה שננקוט, תוביל לשינוי כזה, שישפיע על האפשרות שארה"ב תסכים לסיים את המלחמה".

מספר בכירים ביפן התנגדו לתקיפה. אבל כפי שקורה פעמים רבות, כיוון שזאת עמדה שקשה להציג, במקום לשאול כיצד המלחמה תסתיים הם טענו שכדאי לדחות את מהלומת הפתיחה עוד קצת. כך הוסט הדיון לעיסוק מתי המועד הנכון למתקפה.
הישיבה ב-1 בנובמבר עסקה בעיתוי הנכון לפתיחה במתקפה. סגנו של סוגיאמה, אמר: "אנחנו צריכים להחליט שהמלחמה תיפתח עד ה-1 בדצמבר, ולאפשר זמן לדיפלומטיה עד אז". שר החוץ אמר שאי אפשר לתת תכתיבים לדיפלומטיה, ושאין טעם לקיים תהליך דיפלומטי אם אין שום סיכוי שיצליח. אין טעם לעסוק בדיפלומטיה אם איננו מוותרים על הרעיון שחייבים ללכת למלחמה".
בנקודה זו, עבר הדיון לעיתוי בנוגע לעיתוי הפתיחה במלחמה. סוגיאמה אמר, "הצי אומר ש-20 בנובמבר, נראה לי שאפשר לסכם ש-30 בחודש זה עיתוי טוב". שר החוץ אמר בתגובה "אי אפשר לעשות את זה 1 בדצמבר?, האם לא נוכל לאפשר למו"מ דיפלומטי עוד יום אחד בלבד?". "בשום פנים ואופן לא, אי אפשר להעלות על הדעת, לפעול אחרי ה-30 בנובמבר". לבסוף, סוכם על 30 בנובמבר בחצות.

הסיפור היפני מרתק בעיני, כי הם טרחו לקיים דיון אסטרטגי אמיתי, שאלו את השאלות הנכונות, אבל היו לכודים בדינמיקה ידועה מראש.

איך השאלה קשורה לעזה: יש דומה ושונה. השונה, ממשלת ישראל לא מקיימת דיון אסטרטגי בנוגע ליעדים שלה לרצועת עזה. היא לא עשתה את זה גם לפני 'צוק איתן'.
הדומה, כשזה המצב מוצאים דברים פרקטיים להסיח את הדעת, לברוח מאחריות ולא לתת תשובות. השר לבטחון פנים, שהוא חבר קבינט, טוען שצריך להחזיר סיכולים ממוקדים. שר אחר (אולי שר הבטחון עצמו?), מדליף מהקבינט, שצה"ל טוען שיש בעיה משפטית לפגוע במשגרי עפיפונים. קרי, הבעיה כמובן בצה"ל, ולא בגוף הדמוקרטי שמפקד על הצבא. עד שהתקיים דיון בקבינט לפני שבועיים הוא עסק בסוגיות טקטיות חסרות חשיבות.
כמו תמיד עולה הפתרון הפשוט, כיבוש הרצועה. מבלי לעסוק בשאלה איך זה יגמר, כמה זמן זה יקח (כתמיד מקטינים זאת ואומרים חודשים ספורים, למרות שלקח שנים מספר עוד ב-67), מה המחיר שזה יעלה, והאם הכיבוש באמת פותר את הבעיה, או רק דומה למשאלת הלב בנוגע לפתיחה במלחמה נגד ארה"ב. במקום זאת, הטענה כמובן, שאומה גדולה כשלנו לא יכולה לפחד.

הלקח האמיתי הוא שבעיות מורכבות לא נפתרות בדמגוגיה, וגם לא באמירות נחרצות. נתניהו כטראמפ, לא פותרים את הבעיות ברגע כי הם אנשי ימין, או בגלל ש"השיטה" של הימין צודקת. נתניהו לא העלים את הבעיה בעזה, למרות שהבטיח זאת מהאופוזיציה, וטראמפ לא פתר ברגע את הבעיה של צפון קוריאה. זה נכון גם לפרויקט הגרעין באיראן, ולנוכחות האיראנית בסוריה.
אנחנו ראויים למנהיגות שנותנת תשובות מורכבות לעם, למרות שכדאי להתחיל עם נכונות להישאל שאלות בכלל.