שריפות וליל שיגורים
חמאס מנהל עם ישראל דיאלוג אסטרטגי. מפעיל לחץ על אש נמוכה ע"י עפיפוני תבערה, ופעם שניה משגר מטח רקטות משמעותי, אבל כזה שלא פוגע בנפש, וזה לא מקרי. (כך כתבתי לפני 3 שבועות – "עיניים עצומות לרווחה").
בצפון יש רגיעה מקומית בתחושת המתיחות, כך שבניגוד לפעם הקודמת קשה לשייך זאת לבקשה איראנית לחמם את הגזרה, למרות התקיפה המיוחסת לישראל במזרח סוריה.
נתניהו מאוד לא מעוניין בהסלמה. בפעם הקודמת ('צוק איתן') זה ברח לו בטעות, רק שהפעם מי שיוזם את ההסלמות זה חמאס, בעוד שאז זאת היתה ישראל שחשבה שניתן ללחוץ בלי תגובה.
אני לא מקבל את הטענות על כך שהוא מרגיש שהוא עומד לאבד את נכס המנהרות, ולכן רוצה לעשות בהן שימוש. חמאס לא הראה עד היום שהוא מעוניין בעימות לשם עימות, ולא להשגת יעדים מדיניים או פוליטיים.
לכן, זה מעיד על כך שחמאס לא רוצה 'צוק איתן 2', אלא משהו אחר, כמו חתימה על הסכם הפסקת אש ארוך טווח. הספק שיש לי הוא שהיכרות עם ישראל מלמדת שזאת הדרך הגרועה ביותר לסחוט מישראל, אפילו יותר משקט בטחוני. דרך טובה יותר היא אחרי עימות מדמם. אבל, פעמים רבות טעו בזה כלפי ישראל.
אפשר גם שיש סיבות נוספות להסלמה המבוקרת: ניסיון לחזק את מעמדו בגדה, לאור החלשותו של אבו-מאזן; איתות שלא ניתן להתעלם ממנו בתכנית השלום הגרנדיוזית הבאה עלינו לטובה;
בינתים, שרי הקבינט מנהלים את הדיון בפומבי, בעיקר בנוגע להעברת האחריות להוראות הפתיחה באש של הצבא. אבל, הבעיה אינה הירי על מפריחי העפיפונים, אלא השאלה האסטרטגית, על כך איננו שומעים מילה.
4 שנים חלפו מ'צוק איתן' בלי דיון אסטרטגי, ובלי לדבר מה אנחנו רוצים להשיג. "קוסם".
