פופוליזם – פרק ב: השלטון

לאורך תקופה היתה השערה שהמהות של מפלגות פופוליסטיות זאת מחאה כנגד המשטר והאליטות (או קואליציה דמיונית אחרת) ולכן הן לא יכולות לשלוט, הרי אי אפשר למחות נגד עצמך. לחילופין החיוניות והאנרגיה שהניעו אותם עד השלטון בתור תנועת מחאה תיחלש לאורך הזמן שהן בשלטון, כי כמה זמן אפשר להאשים אליטות בדבר קשיים וקלקולים בשלטון. אבל המציאות הראתה אחרת, ועל כך הפרק השני על פופוליזם, כיצד פופוליסטים מתנהלים כאשר הם הצליחו להשיג את מטרתם ולהיבחר לשלטון.

בתחילת שלטונם של פופוליסטים יש נחמה שהם צפויים להיכשל, אבל זאת אשליה. לפופוליסטים יש אפליקציות "נוגדות" כשלון. ראשית, בכל כשלון פופוליסטים ימשיכו להאשים את האליטה מאחורי הקלעים שעדיין מושכת בחוטים. צ'אבס תמיד האשים את הפעולה במחשכים של האופוזיציה כדי למנוע ממנו את ה"סוציאליזם של החדש של המאה ה-21". כשזה לא היה אפשרי, הוא האשים את ארה"ב. מכאן, ניתן להבין שוב את הקשר בין פופוליסטים להתפתחותן של תיאוריות קונספירציה.

שנית, פופוליסטים ממשיכים להיות קורבניים ונרדפים. ארדואן צייר את עצמו כאנדרדוג. לוחם הרחוב מהשכונה הקשה באיסטנבול (קאסימפסה) שנלחם באומץ בקמאליסטים שכוננו את טורקיה המודרנית, הרבה אחרי שהוא שלט לחלוטין בפוליטיקה, בכלכלה ובתקשורת. (מבלי לנתח האם נסיון ההפיכה נגדו היה אמיתי או מומצא). שלישית, פופוליסטים ממשיכים להתנהג כמו מיעוט נרדף שצריך להגן על עצמו גם אם יש להם רוב, שכאמור הביא אותם לשלטון, וגם אם הם הצליחו לחזק את הרוב שלהם.

פרקטיקות פופוליסטיות בשלטון

קיטוב – פופוליסטים בשלטון עסוקים בקיטוב ככל הניתן, תוך שהם מכינים את הציבור שתומך בהם להתנגשות אפוקליפטית עתידית. העימות הפוליטי הוא אישי תוך טשטוש הסוגיות הפוליטיות עצמן, למעט ב"כותרות" והעימות עצמו מקודש, ומתודלק כל הזמן. כאשר האופוזיציה ארגנה מחאות ושביתה כנגד ב-2002 הוא הגדיר את זה:
“this is not about the pro-Chávez against the anti-Chávez . . .but . . . the patriots against the enemies of the homeland”
"זה לא נוגע לבעד צ'אבס או נגד צ'אבס, זה… פטריוטים נגד אויבי האומה".
לאורך כל כהונתו היה לו משפט קבוע: “Here we have the patriots fighting against the antipatriots”

מסגור ובימוי משברים – פופוליסטים ממסגרים סוגיות כמשברים כדי לחזק את הצורך "באחדות ותמיכה" בהם כמובן ובמקביל הם תדלקים כך את העימות הפוליטי כנגד יריביהם בטענה שבעוד הם נלחמים ברגע קשה כזה למען העם, היריבים שלהם עוסקים בפוליטיקה. אנשים כצ'אבס או רפאל קוריאה רואים בממשל קמפיין מתמיד, נכון שזאת תופעה גם אצל לא פופוליסטים, אבל אצל פופוליסטים זה על חשבון הצבת יעדים בתחילת כהונה, זאת דרך חיים. אם חשבתם שכתבתי לאור תגובות הליכוד הקבועות, זה לקוח מתוך הספר Populist Seduction in Latin America של טורה משנת 2010 וממאמר "איך לביים משבר" של מופיט שנכתב ב-2015.

תחרות וקמפיין תמידיים – פופוליסטים נמצאים בקמפיין תמידי, זה נובע מהצורך בתדלוק האנרגיה שהם צריכים מסביבם, וגם מהחשש התמידי שלהם ממתחרים פוליטיים. לכן, פופוליסטים עסוקים במרדף אחרי כל סוגיה פוליטית ומסגור שלה כחלק מהתחרות הפוליטית.

שיוך אישי של המדינה (קוליניזציה של המדינה) – פופוליסטים משווקים פעולות ממשל, ככאלה שמגיעות אישית מטעמם. הם עושים ע"י הכרזה על החלטות כאלה בהצהרות לאומה דרך התקשורת (ולא מסיבות עיתונאים), והשניה ע"י "מסגור" אישי. הם בנו את הכבישים והמחלפים (מוראלס, בוליביה); הם מחלקים צ'קים לאזרחים – טראמפ רצה שהחתימה שלו תופיע על הצ'קים במסגרת מענקי הקורונה.

הפיכת הפקידות השלטונית למקורבים ונאמנים – אחת הפעולות הראשונות של ויקטור אורבאן היתה "חוק השירות הציבורי" שמטרתו היתה לאפשר למפלגתו פידס לאייש את המשרות הציבוריות הבכירות בנאמנים, במה שהיה תחילתו של תהליך קריסת הדמוקרטיה בהונגריה. קודם לכן התחילו לרדת ביצועי הממשל ההונגרי במדדים שונים.

ביצוע רפורמות בבית המשפט והשתלטות עליו – אורבאן שזכה לרוב מוחלט בפרלמנט העביר שינויים בחוקה שכללו את הרחבתו את ההרכב של בית המשפט החוקתי מ-8 ל-15, ושינוי של שיטת המינוי כדי שמפלגתו תוכל למנות אותם בלי צורך בהסכמה של מפלגות נוספות. לאחר מכן מונו 7 המקומות הפנויים בנאמני המפלגה. צ'אבס עשה זאת בצורה יותר ברוטלית – שנה אחרי בחירתו קיים בחירות חדשות למושב החוקתי, תוך הפרת פסיקה של בית המשפט העליון, כדי להעניק לעצמו את הזכות לפרק כל מוסד חוקתי אחר כולל בית המשפט. החשש לשרידות בית המשפט הביא אותו לאשר את המהלך חוקתית, אבל נשיאת בית המשפט העליון סיסיליה סוסה התפטרה תוך שהיא מכריזה ש"בית המשפט בחר להתאבד, כדי להימנע מהוצאתו להורג, אבל התוצאה דומה, הוא מת". גם זה לא הספיק לצ'אבס וב-2004 הוא ערך רפורמה להגדלת הטריבונל העליון והגדיל אותו מ-20 ל-32. את המושבים שנוספו הוא מילא בנאמניו. מפלגת החוק והצדק בפולין ערכה מספר רפורמות בבית המשפט כדי להשתלט עליו ובשנה שעברה הוסיפה לזה חוק שמאפשר להעניש שופטים שיפסקו בצורה "פוגעת" או "מזיקה". פופוליסטים נוספים כמו ארדואן, פוג'ימורי ועוד ערכו רפורמות דומות.

מניעת ביקורת והשתלטות על התקשורת – פופוליסטים פועלים להשתלט על התקשורת כדי למנוע ביקורת על השלטון שלהם. מחד, הם תוקפים את התקשורת כדי לצמצם את אמון הציבור בה, להחליש אותה ולאפשר למקורבים להשתלט עליה. רפאל קוריאה, עשה שימוש בשליטה שלו על השופטים וזכה בתביעה על סך 40 מיליון דולר כנגד הבעלים והעורך של אחד העיתונים המובילים, EL UNIVERSO, על מאמר מערכת תחת הכותרת "הדיקטטור". המהלך הביא לריסון דרמטי של תקשורת ביקורתית נגדו. ארדואן עשה מהלך אחר, הממשלה קנסה ב-2009 את קונגלומרט התקשורת של דוגאן יאיין, ששלט במחצית מגופי התקשורת במדינה, ב-2.5 מיליארד דולר על העלמות מס (סכום שגבוה מהשווי של התאגיד). דוגאן נאלץ למכור את רוב האימפריה שלו, וארדואן ווידא שהרוכשים יהיו תומכי הממשלה. פוטין עשה מהלך דומה נגד ולאדימיר גוסינסקי, ששלט ברשת טלוויזיה עצמאית NTV, שנחשבה ביקורתית כלפי המשטר. הוא נעצר באשמה של "הלבנת הון" ומכר את הרשת בתמורה לשחרורו ממשפט, ועזב את רוסיה. צ'אבס יזם חקירה על אי סדרים פיננסיים של ערוץ הטלוויזיה GLOBOVISION בבעלות גיארמו זולואגה, שהביאה לעזיבתו את ונצואלה כדי להימנע ממאסר, ובהמשך למכירת ערוץ הטלוויזיה לאחד ממקורבי המשטר. לאחרונה כתבתי כיצד מודי עשה זאת לכלי התקשורת בהודו.
במקביל, חלקם מחוקקים באופן שירסן ביקורת בכלל. בפולין יש חוק שאוסר על דיווח באופן שפוגע באינטרסים של האומה (שהם כמובן שהאינטרס של המפלגה השלטת), כך גם בהודו.
בנוסף, הם טוענים שהתקשורת מוטה ולא אובייקטיבית ומי ששולט בה זה האליטות הישנות. כדי "לרכך" את הצעדים שלהם, הם טוענים שזה נועד ליצור איזון ואובייקטיביות.

תקשורת ישירה עם האזרחים – אחד מאמצעי הלחץ שפופוליסטים מפעילים על התקשורת הוא הקמת ערוצי תקשורת עצמאיים וישירים מול האזרחים, כך הם יכולים לשדר תעמולה מבלי להיות מעומתים עם עובדות. אורבאן "התראיין" לרדיו בכל יום שישי. צ'אבס אפשר לאזרחים להתקשר אליו בתכנית טלוויזיה. לרפאל קוריאה (אקוודור) ואבו מוראלס (בוליביה) יש תכניות טלוויזיה דומות.

מתקפה על ארגונים זכויות אדם (NGOs) והגבלתם – כיוון שארגונים אלה מדווחים על עוולות נגד אזרחים ופגיעה בזכויות אדם, פופוליסטים פועלים כדי לפגוע בהם. פוטין, אורבאן, מודי ומפלגת החוק והצדק כולם טענו נגד ארגונים כאלה שהם "סוכנים זרים", ש"נשלטים ע"י מדינות עוינות". פעילים בארגונים כאלה מתוייגים כבוגדים. לבסוף, בהדרגה פופוליסטים מנסים להעביר חוקים להגבלת ארגונים כאלה – הטלת מס נוסף, הערמת קשיים בירוקרטיים והגבלת תחומי הביקורת.

למה פופוליסטים שמגיעים לשלטון לא הולכים מייד את כל הדרך, משתלטים על הדמוקרטיה, בתי המשפט, מונעים ביקורת של התקשורת ואוסרים על פעילות ארגונים לזכויות אדם?
תדמית דמוקרטית חשובה כיוון שזה עדיין כרטיס כניסה משמעותי בעולם המפותח. לכן לפופוליסטים חשוב לשמור על תדמית דמוקרטית ככל הניתן, ולכן הם יעשו רק את הצעדים ההכרחיים שיבטיחו את שלטונים. זאת הסיבה שפופוליסטים לא מתנגדים לחוקה ומוסדות, למעט אם אלה לא מאפשרים להם לייצג את העם. כאשר המוסדות הופכים למוסדות שלהם, פופוליסטים מקדשים את המוסדות ומקפידים לטעון נגד מבקריהם על כך שאלה לא מכבדים את מוסדות המדינה. מאדורו עשה שימוש בבית המשפט העליון כדי להחליף 3 מראשי מפלגות האופוזיציה ולבטל את סמכות הפרלמנט, ותקף אותם על כך שאינם מכבדים את פסיקות בית המשפט. אחת הסיבות שלפופוליסטים חשובה תדמית דמוקרטית היא טענתם שהם אלו שמייצגים את העם.

לפופוליסטים חשוב לקיים את הטקס רק אחרי שהם צברו מספיק כוח. אז הם ישנו את החוקה, ירחיבו את בית המשפט או יחליפו את השופטים, ואחרי שהם ישלטו והחוקה תתמוך בהישארותם בתפקיד, המוסדות והחוקה יהיו מקודשים. פופוליסטים מקדשים את חוקי המשחק אחרי שהם שינו אותם לטובתם, ויתקנו אותם בכל פעם שנדרש. אורבאן שינה את החוקה בהונגריה לפי רצון הרוב, מבלי לשתף את האופוזיציה, וגם לא הביא אותה למשאל עם. החוקה החדשה מבטיחה לו רוב בפרלמנט גם אם יפסיד בבחירות. גם צ'אבס כתב את החוקה באופן שרוב של 60% יבטיח לו 90% מהמושבים באסיפה המכוננת. חוקות של פופוליסטים נועדו להחליש את הכוח של היריבים, במקביל לחיזוק כוחם, אבל החוקות של פופוליסטים מאפשרות תחרות מסויימת כדי שהם לא ייתפסו לא דמוקרטיים לחלוטין.

דמוקרטיה א-ליברלית – בגלל החשיבות של הטיקט הליברלי, פופוליסטים מכנים עת עצמם באופן כזה. אורבאן היה הראשון לעשות בזה שימוש מחודש בנאום שנשא בשנת 2014. זה מאפשר לאורבאן, מאדורו וארדואן לטעון שמדינתם עדיין דמוקרטיה. מקור הביטוי בשנות ה-90 אחרי קריסת ברה"מ, שבמערב הגדירו מדינות שבהן נערכות בחירות חופשיות, אבל עדיין לא מיושם "שלטון החוק" ואין בלמים ורסנים על המשטרים, כך שהדמוקרטיה אינה "יציבה ומובטחת". אבל, בזמנו הכינוי נועד לשלב המעבר מדיקטטורה לדמוקרטיה שעבר על מדינות מזרח אירופה, פופוליסטים עושים בזה שימוש כדי לטשטש את הצעדים האנטי דמוקרטיים שהם עושים. צריך למנוע מהם את היכולת לעשות שימוש במונח הזה, כיוון שאם אין ביקורת של עיתונאים על השלטון, ואין לאופוזיציה יכולת להציג דיעה מנוגדת בצורה חופשית ורצינית, אז אין תחרות הוגנת בין הדיעות, שזה הבסיס לדמוקרטיה.

מילת סיום, למי שסבור שהפוסט הזה נכתב על בסיס הנעשה בישראל או בהתייחס לדונלד טראמפ, רוב מוחלט של המאמרים האקדמיים שמהווים את הבסיס לפוסט הזה נכתבו לפני עליית טראמפ לשלטון ולפני בחירות 2015 בישראל.
בחלק השלישי אדבר לסיכום למה צומח פופוליזם, על עקרונות יסוד וכיצד צריך לנהוג עם פופוליסטים.

Müller, J.W., 2017. What is populism?. Penguin UK.
Saward, M., 2006. The representative claim. Contemporary political theory5(3), pp.297-318.
Urbinati, N., 2019. Political theory of populism. Annual Review of Political Science22, pp.111-127.
Acemoglu, D., Egorov, G. and Sonin, K., 2013. A political theory of populism. The Quarterly Journal of Economics128(2), pp.771-805.
Zúquete, J.P., 2008. The missionary politics of Hugo Chávez. Latin American Politics and Society50(1), pp.91-121.
https://monthlyreview.org/2010/07/01/ii-twenty-first-century-socialism/#n58
De la Torre, C., 2010. Populist Seduction in Latin America. Ohio University Press.
Moffitt, B., 2015. How to perform crisis: A model for understanding the key role of crisis in contemporary populism. Government and Opposition50(2), pp.189-217.
The roller‑coaster ride of the Hungarian administrative elite: politico‑administrative relations in east‑central Europe

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.