המדיניות נגד הגרעין האיראני במבחן התוצאה

ביום רביעי פרסם נתניהו "מאמר" מיוחד בעיתון הבית ישראל היום בו הוא מאשים את הממשלה החדשה בדהרה של איראן לפצצה. מרתק שתוך פחות חודש איראן דוהרת לפצצה, זה נימוק שפשוט מדהים לשמוע אותו ועוד מנתניהו שהיה כאן 12 שנים ראש הממשלה. אבל כדאי להתעלם מהציניות ולנסות לבחון ברצינות את מדיניות נתניהו בנושא הגרעין של איראן במבחן התוצאה. מדיניות בסופו של יום נמדדת לפי התוצאה והנסיבות. נסיבות כיוון שלא תמיד ניתן לשנות כיוון – למשל, אחרי הסכמי אוסלו לא ניתן לשנות את המצב שבו יש רשות פלסטינית בפרק זמן קצר. נסיבות גם כי יש שחקנים נוספים במשחק שהאינטרס שלהם שונה ולא ניתן לכפות עליהם רצון אחר. אבל מדיניות נבחנת במבחן התוצאה כאשר נבחרת מדיניות חדשה, שכוללת פעולה אקטיבית להשגת יעדים מסויימים, זה המקרה של נתניהו והגרעין האיראני.

ב-12 שנותיו של נתניהו הוא לקח 7 החלטות קובעות בנוגע למדיניות כלפי תכנית הגרעין של איראן: לשים את ישראל בראש המאבק בתכנית הגרעין של איראן; לקבוע שזאת הבעיה הגדולה ביותר לבטחון הלאומי (לפני חמאס בעזה, חיזבאללה, והסוגיה הפלסטינית); לאיים בפעולה עצמאית; להתנגד להסכם הגרעין (בעצם להתנגד לכל הסכם באשר הוא); לנסות למנוע את חתימתו; לשכנע את טראמפ לצאת מהסכם הגרעין; לנסות לחבל בניסיון החזרה של ממשל ביידן להסכם. בשונה ממרבית הסוגיות בהן העדיף נתניהו להימנע ממדיניות פעילה והעדיף להימנע מהחלטות, הגרעין האיראני היתה סוגיה ייחודית בה הוא החליט ועשה. לכן ניתן לבחון את מדיניותו במבחן התוצאה.

עד 2012 המדיניות של נתניהו נשאה פרי לאור היעדים שהוא הציב – הוא הוביל את המערב להתעסק בסוגיה ברצינות, ישראל בנתה בכסף רב יכולת תקיפה אמינה באיראן, כזאת שגם ארה״ב וגם איראן ראו בה אמינה, היה נראה שהוא מוכן להוציא אל הפועל תקיפה כזאת. לקראת הבחירות לנשיאות ב-2012 ממשל אובמה היה כל כך מוטרד מהאפשרות שישראל תנצל את האילוצים הפוליטיים על הממשל ותתקוף. בכירי הממשל נחתו כאן בקצב מסחרר כדי לוודא שישראל לא תוקפת. לדבריו של מאיר דגן, האיום האמין של ישראל דחף את ארה״ב להאיץ את המו״מ עם איראן ובסוף היום להגיע להסכם איתה.

בדיעבד, ניתן להבין שנתניהו לא התכוון לתקוף באיראן. הוא מעולם לא הביא החלטה או דיון לקבינט או לממשלה וגם לא תקף באיראן למרות שמבחינת כמויות ההעשרה לאיראן היה אורניום מועשר בכמות שניתן להעשיר ממנה מספיק אורניום ברמת העשרה צבאית למספר פצצות. מכאן, במבחן התוצאה ניתן להסיק שתי מסקנות הפוכות, ישפטו הקוראים: נתניהו התכוון להניע את ארה״ב לטיפול בגרעין האיראני והצליח לגרום לה לגייס את בעלות הברית באירופה ואפילו את רוסיה וסין, מהלך שהביא את איראן לשולחן המו״מ והצליח לגרום לה לחתום על הסכם בו היא מוותרת על כור פלוטוניום, ומסכימה לפיקוח כבד על תכנית הגרעין שלה. קרי, הצלחה מדהימה של מדיניות נתניהו (אני הייתי משוכנע שמגיע לנתניהו תשואות על ההישג הזה, כתבתי על זה פעמים רבות); נתניהו התכוון לגרום לעימות צבאי בין איראן לארה״ב שבו ארה״ב תתקוף את מתקני הגרעין של איראן וזה יביא אותה למחויבות צבאית למנוע מאיראן פצצה. בכל מקרה מלחמה בין ארה״ב לאיראן תנטרל לשנים רבות את איראן כיוון שמלחמה כזאת תפגע בה נואשות אפילו יותר ממלחמת איראן-עיראק שבה נהרגו כמיליון איראנים. כיוון שאובמה לא היה מוכן לתקוף באיראן (למרות הצהרותיו) או לכל הפחות האיום שלו לא נתפס אמין, הדרך היחידה לגרום לזה לקרות היתה ע״י תקיפה ישראלית שתביא את איראן לפגוע בארה״ב. את נתניהו לא העיז לעשות (ואם לא התכוון לכך אזי מדובר בחלופה לא מעשית.

מכאן הסיפור בראייתי קצת מסתבך, כי מרגע שנודע על המו״מ שהתקיים בחשאי יש תפנית במדיניות של ישראל – התנגדות למו״מ וניסיון להפריע לו. מהלך שהביא לכך שארה״ב הרחיקה את ישראל מהשפעה על המהלכים. כפי שכתבתי קודם, אם מנתחים את נתניהו אז ההתנגדות להסכם מראה שהוא לא התכוון להצלחה כזאת, ואם סבורים שרצה בעימות אזי נכשל בזה ולא היה מוכן לשלם את המחיר ביצירתו בפועל. אבל נתעלם מזה ונבחן את ההחלטה להתנגד להסכם, ישראל נכשלה, כמעט שלא השפיע. על תכולת ההסכם וההסכם נחתם. יותר מזה כתוצאה מההתנגדות של ישראל נמנע מאיתנו פיצוי אמריקאי שהוצע, כזה שהיה מרחיב את סל היכולות של ישראל להתמודדות עם איראן, וגם הסיוע הצבאי לישראל היה מינימלי, למרות ששווק כגדול בהיסטוריה – זה נכון רק שזה היה מהלך פוליטי של אובמה לפני הבחירות. בסיוע המחודש נמנעה מישראל האפשרות להמיר חלק מהכסף לשקלים ולרכוש יכולות מהתעשייה בישראל. מחיר כבד יחסית, ועוד לא הזכרנו את העימות עם הממשל והמפלגה הדמוקרטית. עימות שבמבחן התוצאה של בעית הגרעין עם איראן גרם לנזק ביכולת של ישראל להשפיע ולקדם את האינטרס שלה.

ההחלטה השישית של נתניהו היא המשמעותית ביותר מכולן, לשכנע את טראמפ לצאת מההסכם ולסייע לו פוליטית לעשות זאת. הבאת הארכיון שירתה את המהלך הזה. נתעלם מכך שגם טראמפ שש לבטל כל דבר של אובמה בתור עקרון מנחה, וגם את המשמעות של העמקת הקרע עם הדמוקרטים ונעסוק בעניין עצמו. לא משנה מה היה קודם, מטרתו של מהלך מדיניות כזה היא לשפר את המצב הקיים ולהביא למציאות אסטרטגית טובה יותר. כאשר זה קרה כתבתי שהיציאה מההסכם היא לא מטרה היא אמצעי ולכן היא תיבחן במבחן התוצאה. את מבחן התוצאה נדרש למדוד בשלושה תבחינים: תכנית הגרעין האיראנית; מצבה האסטרטגי של איראן; כוונותיה של איראן בתחום הגרעין.

בשלושת התבחינים האלה מבחן התוצאה הוא נכשל. תכנית הגרעין האיראנית התקדמה וכוללת מרכיבים שהסכם הגרעין נטרל – היקף העשרת האורנים ומידת ההעשרה, התקנת צנטריפוגות מתקדמות, הפעלת פורדו מחדש, צמצום משמעותי של הפיקוח (למעשה נטרולו), אורניום מתכתי שהוא מרכיב הכרחי לפצצה צבאית. כל אלה קרו בתגובה ליציאה מההסכם בשיטת הסלאמי, מבלי שנוריות האזהרה מצלצלות, כיוון שזה קרה במסגרת המו״מ על היציאה מההסכם.

מצבה האסטרטגי של איראן השתפר, ההשפעה שלה בסוריה, בלבנון בעיראק ובתימן גדלה. היציאה מההסכם באה על רקע כוונה להמשיך את היציאה מהאזור. ארה״ב נתפסה כזאת שהפרה את ההסכם ואיראן יכלה לשחק על זה מבחינת הלגיטימציה. הגדלת התחרות בין ארה״ב לסין והמתיחות עם רוסיה הופכות את היכולת לגייס מאמץ בינ״ל ללחץ עליה קשה יותר. מדינות האזור הבינו שהן נדרשות לדיאלוג ישיר עם טהראן וכולם כמעט פיתחו כזה. איחוד האמירויות היא מדינת הסחר השלישית בגודלה עם איראן. הכלכלה האיראנית על אף הקשיים שסבלה ולמרות הבעיות המבניות הקשות והקורונה הסתגלה וחזרה לצמוח. כך שאחרי שלוש שנים, איראן הרבה פחות פגיעה ללחץ הסנקציות.

בנוגע לכוונות, הסוגיה החשובה ביותר לדעתי. הסכם הגרעין נועד מעל לכל לטפל בכוונות של איראן ולמנוע מצב דומה לזה של צפון קוריאה, שהיציאה מההסכם ומלחמת עיראק הביאו את קים להעריך שהוא חייב פצצה כדי לשרוד. המשטר האיראני אינו קים, אבל האינטרס החיוני שלו הוא הבטחת השלטון. אם המשטר האיראני יחשוב שהוא צריך פצצה כדי להבטיח את קיומו הוא יבנה כזאת, איני יודע אם זה המצב. אבל גם אם לא יחליט לבנות פצצה, הגענו למצב שבו האיראנים מוכנים להתקדם דרך ניכרת או את כולה ואז לשמור לעצמם את חופש ההחלטה. כל מו״מ כוחני ביחסים הבינ״ל סובל מדילמת המחויבות, שבו המדינות חוששות שהיריב לא יעמוד בהסכם. היציאה מההסכם בשילוב עם הקיטוב בפוליטיקה האמריקאית הפכה את היכולת לחזור למו״מ או להסכם מורכבת הרבה יותר, למשל, כיוון שחברות אירופיות למשל לא ששות לחזור לסחר עם איראן (בגלל שארה״ב יכולה להתהפך בעוד 3 שנים). התועלת לחזור להסכם הפכה לקטנה במידה ניכרת, כך שבמבחן הכוונות נוצר מצב שקשה יותר להשפיע עליהן.

לבסוף עניין קטן של תזמון. גם אם משוכנעים שהאיראנים מתכוונים לבנות פצצה בסיום ההסכם או בהמשך וזאת משמעות נוראית, ואפילו נניח (ואני לא חושב זאת) שאיראן בטוח תתגרען, למה להביא למצב שבו היא עושה זאת עשור מוקדם יותר ומבחינת לגיטימציה היא לא הגורם הבעייתי במהלך? אסטרטגית זאת החלטה חסרת הגיון.

המציאות האסטרטגית שנוצרה היא שהיציאה מההסכם לא הביאה את איראן למו״מ מחודש והקטינה עד העלימה את יכולת התמרון האסטרטגית למניעת פצצה ע"י השפעה על כוונותיה של איראן, לאור ההתקדמות הגרעינית והשיפור במצבה האסטרטגי של איראן. אם עד 2012 היה ניתן לצייר קו קוהרנטי שעומד מאחורי המדיניות של ישראל, ההחלטות הקובעות מאז אינן כאלה. לא בהכרח זאת הסיבה שבמבחן התוצאה הן נכשלו, אבל הן נכשלו. אחרי שהארכתי במילים, קיסינג׳ר הסביר זאת בקצרה באחד מנאומיו על מדיניות מנשל ניקסון מול ברה״מ:

“Our foreign policy will mean little if other nations see our actions as sporadic initiatives of a small grcup reflecting no coherent national purpose or consensus. No foreign policy—no matter how ingenious—has any chance of success if it is born in the minds of a few and carried in the hearts of none,”

בסיפא של הדברים אני סבור שהסיבות לכשלון המדיניות של נתניהו לא קשור לסוגיות המשפטיות שלו (בשונה מדברים אחרים). הסיבות לכך נובעות בראייתי מכך שנתניהו היה מזוהה אישית עם המאבק נגד איראן באופן שמנע ממנו יכולת לנתח את החלופות המעשיות שיש. הוא ידע לומר רק מה לא, וזה כלל את הכל. המחשבה שגישת "קיר הברזל" יכולה לעבוד גם בסוגיה כזאת, שבה ישראל לא נמצאת לבדה, לא עומדת במבחן המעשה. גם על המצדה התבצרו אנשים מאמינים לחלוטין, אבל במבחן התוצאה לא הצליחו.

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.