7/10 – קריסת המדיניות של נתניהו
אסון השבעה באוקטובר עוד ינותח מזוויות רבות – הכשלון הצבאי המהדהד, הגבורה שגילו רבים בזמן אמת, המחדלים שקרו והשאלות המוסריות שיעלו (וקרו מחדלים ויעלו שאלות מוסריות), וגם מי טעה, מי אשם ומי ילך הביתה. הפוסט הזה לא יוקדש לאשמה וגם לא לאחריות על האסון. בפוסט הזה אני רוצה לנתח את מה שמסמל האסון – קריסה כוללת של הונאת הפירמידה של המדיניות שהוביל בנימין נתניהו מאז חזר לפני 15 שנה לראשות הממשלה, כמו שעמוס הראל קרא לזה, נתניהו התגלה ב-7 באוקטובר כמיידוף.
במקום הגדרות עמומות של ימין או שמאל, ובמקום לטעון בשטחיות שלנתניהו אין מדיניות, ברצוני לנסות לתאר את קווי מדיניות החוץ העיקריים של נתניהו מאז שחזר לשלטון ב-2009:
למנוע את חידוש המו"מ עם הפלסטינים ולצמצם ככל הניתן את הלחץ האמריקאי והאירופי לחידוש המו"מ.
להעלות על סדר היום העולמי את סוגיית הגרעין האיראני ולחתור למלחמה בין ארה"ב לאיראן.
להדק את שיתוף הפעולה עם המפלגה הרפובליקנית בארה"ב ולשנות את המדיניות הדו מפלגתית של ישראל.
להרחיב את שיתוף הפעולה עם מנהיגים פופוליסטים ימניים על חשבון הדמוקרטיות המערביות ולהציג מראית עין של צמצום התלות בארה"ב.
הסוגיה הפלסטינית
נתניהו חתר להימנע ממו"מ עם הרשות הפלסטינית, תוך הימנעות מבינאום הסכסוך, ומתוך הבנה שבזמן הכהונה הראשונה שלו לפחות הוא צפוי לכהן ביחד עם ממשל דמוקרטי, שצפוי ללחוץ עליו בסוגיה. הדרך שבה נתניהו בחר לקדם את המדיניות היא לחזק את החמאס כדי: להבטיח את הפיצול הפלסטיני בין עזה ליו"ש, פיצול שיאפשר לישראל לטעון שגם מו"מ עם הרשות ואפילו הגעה להסכם איתה, יהיה רק עם מחצית מהפלסטינים; להביא להחלשת הרשות ביו"ש כיוון שחמאס יהווה עליה איום גם בשטחים, ובכך להגדיל את התלות של הרשות בישראל לטובת שרידותה מה שיגביל את חופש הפעולה שלה לפעול נגד ישראל בזירה הבינלאומית, ולישראל לאיים על הרשות שאם תעשה זאת, היא תאבד את השלטון.
המדיניות של נתניהו נשאה פרי, למרות הקפאה של הבניה בתחילת הכהונה של אובמה, ואפילו הכרה בפתרון שתי המדינות בנאום בר אילן, המו״מ לא התחדש בכהונתו של נתניהו. גם הניסיונות של ג׳ון קרי בקדנציה השניה של אובמה היו מופרכים ונתניהו הצליח לשווק אותם כפתטיים. האירוע הכי משמעותי של חיזוק חמאס היה בעסקת גלעד שליט. למרות שהעסקה כללה גם אסירי פת״ח נתניהו סירב להעניק לאבו מאזן את הזכות ליהנות מזה. חמאס גרף את כל הקופה, הוא זה שמביא תוצאות מול ישראל ע״י שימוש בכוח.
ב-2012 ו-2014 ישראל יצאה לשני מבצעים מול חמאס, בסיום שני המבצעים האלה נתניהו הקפיד להצהיר שחמאס ספג מכה קשה והוא מורתע, אבל הקפיד שלא לקדם שום אפשרות מדינית אחרת, כדי לשמור על הפיצול הפלסטיני ועל כוחו של חמאס. היום אנחנו כבר יודעים שגם כלכלית נתניהו מנע מלחמה בחמאס, לא חתר להטיל סנקציות על תעשיית הכסף של ארגון הטרור ובלם את הניסיון לפעולות בתחום. לראיה, לא הוטלו סנקציות אמריקאיות על חמאס וסביבתו וגם לא אירופאיות.
אובמה ניסה לקשור בין הסוגיה הפלסטינית לסוגיה האיראנית בשלהי הקדנציה הראשונה שלו, אבל נתניהו בלם את הניסיון. לטענה שזה יאפשר לארה"ב לגייס מדינות נוספות לסנקציות נתניהו סירב להקשיב, והתוצאה הסופית היא שאכן מדינת ישראל התייחסה לשתי הסוגיות בנפרד מבלי לחבר ביניהן, כולל לא כשהיה ברור שחמאס והגא"פ נמצאות בקשרים עם איראן והתחזקותן מגדילה את מרחב ההשפעה של איראן ויכולת הנזק שלה למדינת ישראל.
בספטמבר 2020 נחתמו הסכמי אברהם, כפי שברק רביד כותב בספרו, חתימת ההסכמים לא נבעה ממהלך מדיני שהוביל נתניהו, אלא ממהלך שהוביל ממשל טראמפ באמצעות ג'ארד קושנר, שכמעט נכפה על נתניהו, גם אם בהמשך הוא שיווק את זה כהצלחה מסחררת. אבל יותר מכל, חתימת ההסכמים הביאה את נתניהו להצהיר שהבעיה הפלסטינית אינה רלבנטית יותר ואפשר לדלג על הפלסטינים בדרך לנורמליזציה עם מדינות ערב. ביחד עם מדיניות טראמפ כלפי הפלסטינים זה היה משכנע. אפילו ממשל ביידן בחר שלא לעסוק כמעט בסוגיה הפלסטינית, כיוון שזה היה חסר תוחלת, המלחמה באוקראינה היתה בעדיפות ובזמן ממשלת בנט-לפיד היה ברור לממשל שאין לממשלה הזאת סיכוי לשרוד אם תועלה הסוגיה הפלסטינית לשולחן.
איראן
ב-12 השנים שבין 2009-2021 נתניהו הוא לקח 7 החלטות קובעות בנוגע למדיניות כלפי תכנית הגרעין של איראן: לשים את ישראל בראש המאבק בתכנית הגרעין של איראן; לקבוע שזאת הבעיה הגדולה ביותר לבטחון הלאומי (לפני חמאס בעזה, חיזבאללה, והסוגיה הפלסטינית); לאיים בפעולה עצמאית; להתנגד להסכם הגרעין, למעשה להתנגד לכל הסכם באשר הוא; לנסות למנוע את חתימתו; לשכנע את טראמפ לצאת מהסכם הגרעין; לנסות לחבל בניסיון החזרה של ממשל ביידן להסכם. למעשה הוא לקח שתי החלטות נוספות – להימנע מלינקייג' בין הסוגיה האיראנית לסוגיה הפלסטינית (דיברתי על כך קודם); להזניח את ההשפעה האזורית של איראן (מלבד כאמצעי הסברתי נגד איראן) וכתוצאה מכך להתעלם כמעט לחלוטין מההשלכות שהאיום שאיראן מייצרת על ישראל;
כתבתי על כך פוסט רחב (מוזמנים לקרוא) במבחן התוצאה תכנית הגרעין האיראנית בשלב הכי מתקדם שלה, איראן למעשה חסינה מתקיפה אווירית של התכנית; מצבה האסטרטגי של איראן השתפר, ההשפעה שלה בסוריה, בלבנון בעיראק ובתימן גדלה; איראן הפכה לבת ברית של רוסיה, לאור מלחמתה של זו באוקראינה, צורפה ל-BRICS ויהיה קשה לגייס לחץ כלכלי בעל השפעה קשה נגדה, כך שהיא פחות פגיעה ללחץ הסנקציות. כדאי לציין שבנוגע לכוונות המשטר באיראן לבנות פצצה, סביר שהוא עדיין לא החליט על כך, והשיפור האסטרטגי במצבה של איראן זה דווקא גורם מרסן: למה לבנות פצצה אם אפשר להינות מהמעמד של מדינה חסינה בלי לשלם מחירים.
אבל יותר מכל, נתניהו ניסה לדחוף את אובמה למלחמה עם איראן, וזה הוביל את אובמה להגיע להסכם איתה. אח"כ הוא דחף את טראמפ לצאת מהסכם הגרעין, ורגע לפני שזה עזב את המשרד (אחרי ניסיון ההפיכה הכושל שלו) ניסה לדחוף אותו למלחמה באיראן, כאשר רמטכ"ל ארה"ב מגיע לישראל על מנת לומר לנתניהו Don't!
ארה"ב
נתניהו בחר להתעמת עם אובמה מראשית הכהונה של שניהם. לאורך הכהונה זה שימש את נתניהו בבית, בנרטיב שהוא זה שיכול להתמודד עם לחץ אמריקאי בסוגיה הפלסטינית. אחר כך הוא התעמת איתו בסוגיית הגרעין האיראני, כשהלך לנאום בקונגרס (אגב, כמובן שזה יצר אפקט הפוך והגביל את היכולת של דמוקרטים בקונגרס להתנגד להסכם הגרעין). אבל השיא היה בכך שהוא פעל נגד אובמה בבחירות 2012 מתוך הערכה שגויה שאובמה הולך להפסיד.
ישראל לא יכולה להשפיע על המגמות בארה"ב, היא לא יכולה לצמצם את הזרם הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית, אבל ישראל יכולה לבחור איך להתייחס לזה, והיא בוחרת מה המדיניות שלה. בכל הסוגיות האלה, נתניהו בחר להעצים את המחלוקות, לחדד אותן ולעשות בהן שימוש לטובת פוליטיקה פנים ישראלית. כאשר טענו נגדו שהוא פוגע בעתיד היחסים כי הרי ברור שגם הדמוקרטים יהיו בשלטון בארה"ב, הוא ניסה להראות שאין פגיעה ביחסים. למשל, ע"י הסכם הסיוע שנחתם בתקופת אובמה. מה שהוא הסתיר זה שההצעה של אובמה היתה להסכם רחב במידה ניכרת, כולל נכונות למכור לישראל אמל"ח ויכולות שלא נמכרו עד היום, גם בממשל טראמפ.
בשנה החולפת, הקרע היה ברור. נתניהו לא הוזמן לבקר בבית הלבן, בצורה חסרת תקדים לראש ממשלה ישראלי. ביידן העביר מסרים מעל הראש שלו, דרך תומאס פרידמן ואפילו בשיחת טלפון לברק רביד. נתניהו אמנם התעלם, ועדיין עשה בזה שימוש פנימי, אבל כל מדינות האזור ואויבי ישראל ראו שהגב האמריקאי לישראל הוא לא מה שהיה קודם. התמיכה של ארה"ב היא אחד ממרכיבי ההרתעה המשמעותיים ביותר של ישראל, והאמונה של מדינות באזור שבאמצעות ישראל ניתן יהיה להתקרב לארה"ב במידת הצורך היא אחד ממרכיבי העוצמה המדינית שלנו.
עצמאות מדינית וימין פופוליסטי
אני לא חושב שצריך להכביר במילים על הידוק היחסים של נתניהו עם פופוליסטים ימניים על פני דמוקרטיות מערביות – אורבאן ופוטין הם הבולטים (עד המלחמה של פוטין באוקראינה), כמובן שגם בולסונארו, טראמפ, אבל גם למשל נשיא הונודורס הרננדס שהוסגר לארה"ב לא מזמן.
הדוגמא הבולטת ביותר למדיניות הזאת היתה כאשר הרוסים נחתו בחמימים בשלהי 2015. נתניהו רץ להיפגש עם פוטין בצורה עצמאית, ללא גיבוי של ארה"ב ואובמה, כדי לשווק לציבור הישראלי את היותו מנהיג בשיעור קומה עולמי. אין לי כוונה לעסוק בסוגיות פנימיות בפוסט הזה, הסוגיה המרכזית היא שנתניהו בחר לעצב את המדיניות של ישראל לגבי הזירה הסורית והנוכחות האיראנית בה, בנפרד מסוגיית הגרעין האיראני, ובלי ארה"ב כדי שחלילה אובמה לא ינסה לקשר את זה לסוגיה הפלסטינית וגם כדי להוכיח את המחלוקת עם ארה"ב בסוגיית הסכם הגרעין. בחלוף יותר מ-8 שנים האם יש ספק בכך שהקונספציה המדינית שרוסיה תסייע לישראל למנוע התבססות איראנית בסוריה, כיוון שהאינטרסים שלהן מתנגשים בנוגע לסוריה היא משאלת לב מדינית חסרת בסיס וחסרת הגיון? אם לא, כדאי לבחון את היקף התקיפות של ישראל בסוריה במסגרת המב"מ כדי להבין את המצב. מנגנון התיאום הטקטי עם הרוסים הוא לא זה שמאפשר את התקיפות האלה.
מה שמנגנון התיאום עם הרוסים יצר, זה תלות ישראלית ברוסיה. תלות שמנעה מישראל לקחת צד במלחמה הרוסית באוקראינה, בניגוד לאינטרס של ארה"ב. גם בסוגיה האוקראינית ישראל בחרה במדיניות של התנתקות מהמערב וארה"ב, מתוך משאלת לב שנוכל להישאר נייטרליים. בתמורה הרוסים מארחים את משלחות חמאס למוסקבה בנפש חפצה.
7/10 – קריסה
אסון ה-7/10 מסמל את הקריסה של כל מרכיבי המדיניות האלה ביחד – בסוגיה הפלסטינית המלחמה העלתה מחדש את הסוגיה הפלסטינית על המגרש, חמאס הצליח שוב להיות גורם ההרס של תהליכים מדיניים במזרח התיכון. ממשל ביידן מנסה ללחוץ על ישראל לעסוק ביום שאחרי ובמדינה פלסטינית ומדינות ערב כולל ערב הסעודית מתנות את שיקום הרצועה בעניין הפלסטיני. זה לא שהפלסטינים מעניינים מישהו, אבל הם גורם מגביל ומאלץ את המשטרים במזרח התיכון מסיבות פנימיות.
בסוגיה האיראנית, המלחמה תפסה את ישראל לא מוכנה לתחושת האיום הרב גזרתי שאיראן מייצרת. אחרי שנים של תקיפות ישראליות את האיראנים במב"מ ופעולות בתוך איראן עצמה, פתאום איראן היא זאת שעומדת מאחורי מתקפות על ישראל, מלבד זו של חמאס שהיתה החלטה עצמאית של הארגון. העוצמה האזורית של איראן באה לידי ביטוי בהשפעה של החות'ים על השיט הימי ועל לחץ שעלול להיווצר על המצרים בפרט, לאור הפגיעה בשיט דרך תעלת סואץ.
גם הניסיון לנתק בין הסוגיה הפלסטינית לסוגיה האיראנית התפוצץ בתרועה רמה, האיראנים בעלי השפעה על הזירה הפלסטינית (הרבה פחות ביו"ש מאשר נטען בישראל), העימות מול חזבאללה בצפון הוא סיוע של הציר האיראני למלחמה בפלסטינים, להגביל את יכולתה של ישראל ולרתק לה כוחות. חמאס לבנון פיתח יכולות ומתאפשר לו לפעול, אבל יותר מכל בצפון יש עשרות אלפי עקורים מביתם, ורצועת בטחון בתוך ישראל. אמנם עדיין זה לא בא לביטוי (בעצם זה בא לביטוי בתקציב 24, חוסר הקמת מנהלת שיקום לצפון) ופוליטית זה רימון בלי ניצרה, אבל ישראל תתקשה גם לשקם את עוטף עזה, גם להחזיר את ישובי הצפון ולשקם אותם וגם במקביל להמשיך ההשקעה הלאומית הראשונה במעלה בהתנחלויות ביו"ש.
פריצת המלחמה הובילה להגדלת התלות של ישראל בארה"ב, שהתייצבה כאן בכוח משמעותי כדי לשמור עלינו מפני מתקפה כוללת. המעורבות האמריקאית בישראל היא חסרת תקדים, בכירי הממשל משתתפים בישיבות הקבינט, לא היה כזה מעולם. ישראל נזקקת לסיוע מיוחד בתוספת למשלוחי נשק משמעותיים בזמן המלחמה, ואל תשלו את עצמכם בנוגע ליכולת העצמאות שלנו, זה לא יקרה. נתניהו יכול לעשות קמפיין על כך שצריך מישהו חזק שיתעמת עם ארה"ב כשצריך, אבל חולשתו ניכרת לכל עבר, גם אם ישראל תנסה למשוך את הזמן לתוך מערכת הבחירות בארה"ב.
לבסוף, השותפות עם פוטין נראית מגוחכת על רקע יחסו של זה לישראל. בתביעה בבית הדין בהאג, מי שהתייצבה לצד ישראל זאת גרמניה ולא הונגריה של אורבאן. וסנקציות על חמאס יוטלו רק ע"י דמוקרטיות מערביות שתחת נתניהו מוצגות כאן כאויבות ישראל.
הסוגיה הפלסטינית בלב העניין, מחוברת לאיום האיראני. הגרעין האיראני מתקדם מתמיד, ההשפעה האזורית שלה גברה, והאיום שלה על ישראל מוחשי ומשמעותי מתמיד. התלות בארה"ב גדלה, הקרע עם הדמוקרטים מסוכן. הברית עם פוטין התפוגגה ומקומה של ישראל בין הדמוקרטיות המערביות בסכנה.
בום, הכל קרס
הטענות שנתניהו הוא לא ימין אמיתי חלשות בעיני, זאת דרך להימנע מדיון על מה המדיניות בפועל שלו, ועל כך שצריך להציג עמדות אמיתיות ולא סיסמאות פופוליסטיות. זאת דרך לברוח מהכרה בכך שהמציאות מורכבת. מדיניות נתניהו היתה ימין על מלא. נכון שלא ניסינו עדיין את הגישה של הכל בכמה שיותר כוח, כמו שבן גביר וסמוטריץ מציעים, אבל את התוצאות של בן גביר בבטחון הפנים ושל סמוטריץ' בכלכלה ראינו עוד לפני המלחמה: כשלון. לגישה הטוטלית הימנית אין היסטוריה של הצלחות עולמיות, וישראל למרבה הצער מדינה קטנה ולא מעצמה עולמית שבאפשרותה לשרוד בכוח הזרוע. קיסינג'ר כתב על ישראל ש: "המדינה היהודית תכלה את ערכה המוסרי אם תחתור לבסס את קיומה רק על כוח הזרוע". לנתניהו היתה גישה ימנית כוללת למדיניות הרצויה לישראל, שהתוותה את האופן שבו ניהל את מדיניות החוץ של ישראל. זה סייע לתמיכה הציבורית בו, ולהישארותו בשלטון שנים רבות. כל מרכיבי המדיניות קרסו במתקפת חמאס ב-7/10. ישראל תצטרך מנהיג שיעצב מדיניות אחרת.
תודה רבה, נהניתי מאוד לקרוא (עד כמה שאפשר להינות), כתוב טוב וברור.
אשמח להמשיך לקרוא על הנושא, תוכל להציע מדיניות חלופית? או להפנות למקומות בהם אתה (או מישהו אחר) פורט מדיניות שאתה תומך בה?
הכי חזק שלך!
בנוגע למדיניות של קרבה עם פופוליסטים. אני לא חושב שנתניהו עשה את זה מסיבות של אהבה או חיבה אלה בגלל שמדינות המערב אירופה נגיד לחצו על ישראל יותר בסוגיה הפלסטינית קרבה ען הונגריה עזרה להוריד לחצים מצד האיחודהאירופי (כל החלטה מדינית חייבת להיות פה אחד)
ומה עם פוטין, בולסונארו ?
הקריסה הנוראה בכל היבטי מדיניותה הגיאו – פוליטית של ישראל בעשור וחצי האחרונים מלווה בקריסת האמון הפנימי בהנהגה ובכשלונותיה הפנימיים.
ראינו את זה בעיקר מה – 4.1.23 (הכרזת ההפיכה של יריב לוין ומה נהייה ממנה), עד ל – 6.10.23 והמשכה במלחמה שאת ניצחונינו הגדול בה אנו ממתינים לראות. כנראה עוד הקבה זמן….