תמונת מצב איראנית – מתייצבים במבוי הסתום
תשעה חודשים חלפו מאז נכנס ביידן לבית הלבן כשבאמתחתו מטרה מוצהרת לחזור להסכם הגרעין עם איראן. עד עכשיו זה לא הצליח וזה מחייב להעריך מחדש את המצב. לפני סיום כהונת טראמפ עלתה הטענה שהאיראנים מעדיפים להחזיק מעמד כדי לראות האם טראמפ יוחלף ולכן הם לא מוכנים להיכנע לתנאיו, אבל בחלוף תשעה חודשים קשה לי לראות שהטענה הזאת מחזיקה מים.
נתחיל בהנחות העבודה שמחייבות הערכה מחדש לאור הזמן שחלף:
אין סימנים לכך שהמשטר צפוי לקרוס, ולכן משאלת הלב הזאת לא יכולה לשמש בסיס לניתוח רציני של המצב.
איראן לא קרסה תחת הסנקציות, והן לא הביאו אותה לנכונות להתפשר על תנאי ההסכם. מכאן, שקשה לי לראות שאיראן תסכים להתפשר על משהו פחות מאשר חזרה מלאה להסכם, והסרת הסנקציות שהוטלו אחרי היציאה ממנו (כדאי לזכור שההסכם לא הביא להסרת כלל הסנקציות על איראן). השאלה שעולה לאור הזמן שחלף היא האם איראן בכלל מעוניינת לחזור להסכם בעת הנוכחית, לדעתי ספק רב, על כך מייד.
שתי הנחות עבודה קודמות שאני חושב שכתוצאה מחילופי המשטר בארה"ב מקבלות משנה תוקף:
אין ולא יהיה איום צבאי אמריקאי למנוע צבאית מאיראן פצצה. מעבר לחוסר התמיכה בציבור, ולבעיה שיש בקיטוב הפוליטי הקיים, המשמעות של תקיפה אמריקאית מבחינת ארה"ב היא מלחמה כוללת, לא בגלל שבטוח שתהיה כזאת, אלא בגלל שלא בטוח שלא תהיה כזאת. כיוון שזאת תקיפה רחבה, ברור שאיראן תגיב כיוון שאין לה מה להפסיד, תגובה כזאת יכולה להביא ללחץ פוליטי על הנשיא ואי אפשר להעריך לאן זה יוביל. לחילופין, תקיפה כזאת יכולה להביא לגירוש של פקחי סבא"א והעברת נכסי הגרעין לאתרים מוגנים מתקיפה אווירית. מה עושים במצב כזה?
פעולה צבאית של ישראל, מחייבת תיאום עם ארה"ב כיוון שהיא מסכנת באופן ישיר חיים של אמריקאים. יותר מכך, היכולת של ישראל מוגבלת ולכן כל מה שחל על תקיפה אמריקאית חל שבעתיים על ישראל. נניח שאחרי תקיפה ישראלית, חיזבאללה פותח במלחמה שתגבה מישראל מחיר כבד (התחייבות שלי), האיראנים מגרשים את הפקחים ומאיצים את פעולת הגרעין, מה עושים?
כיוון שאלה היו הנחות שהנחתי גם בעבר, הגיעה העת לכתוב מה השתנה בעיני. הערכתי שכיוון שאיראן לא מעוניינת בפצצה היא תעדיף לנהל מו"מ כדי לחזור להסכם ושהבעיות יהיו כיוון שיהיה קשה מאוד להסיר לחלוטין את הסנקציות מצידה של ארה"ב, ויהיה קשה לגלגל לאחור את ההתקדמות האיראנית. כעת אני סבור שיש אפשרות נוספת להסביר את המצב והיא שאיראן הבינה שנוצרה בפניה הזדמנות להתקדם בתכנית הגרעין שלה, כתוצאה מהיציאה של ארה"ב מההסכם, תוך צמצום המחירים שהיא משלמת על כך, כיוון שארה"ב היא זאת שנתפסת אשמה בהפרת ההסכם.
בהינתן האפשרות הזאת, האיראנים הבינו בשלב מסויים, שלמעשה הם קיבלו מתנה ענקית – ניתן להקדים את החיכוך שצפוי להיווצר בסיום הסכם הגרעין, במחירים נמוכים יותר. הפער הגדול של ההסכם לא היה שהוא נותן לגיטימציה לפצצה איראנית בסופו, הוא לא נותן כזאת (זה שקר גס שנתניהו הפיץ), אלא שהוא אפשר לאיראן להתקרב למעמד של מדינת סף גרעינית בסופו אם תחליט לעשות זאת, בדיוק כפי שהיא עושה עכשיו. לשם כך נדרש להבהיר מה הכוונה במונח מדינת סף, כיוון שיש בו שימוש רחב. אבנר כהן כתב בהארץ שמקור המונח בהתייחסות למדינות הדור השני של הגרעין (ישראל, דרום אפריקה, הודו ופקיסטן), שהיה מקובל לומר שהן צריכות סיבוב של בורג כדי להשלים פצצה. יותר ברצינות, מדינות שיש להן הטכנולוגיה, הידע, הרכיבים והאמצעים כדי להרכיב פצצה בתוך שבועות עד חודשים בודדים. ברור לחלוטין שאיראן לא בסטטוס הזה. לאיראן אין רכיבים ואמצעים הדרושים לפצצה, ומוסכם על גופים מקצועיים שלבנות כאלה לוקח שנים ספורות. לאיראן יש ידע וטכנולוגיה, ולכן איראן היא מדינה עם יכולות גרעיניות, שבזכות שלה להחזיק בהן הכיר העולם בהסכם הגרעין. אפשר להתפלפל על ההגדרה המדוייקת של איראן, אבל בראייתי פצצה איראנית תלויה ב… החלטה. מרגע ההחלטה יקח לה, נכון להיום, מספר שנים עד שתהיה לה פצצה. האם להגדיר את זה מדינת סף או לא זה פחות חשוב בעיני, כל עוד יודעים במה מדובר (הרי לשם כך יש הגדרות).
יש להערכתי שתי אפשרויות נוספות – האחת, שהאיראנים עדיין מעוניינים לחזור להסכם הגרעין. להערכתי זאת אפשרות שעדיין קיימת, והסיבות לכך שזה לא קרה עד עכשיו, הוא שארה"ב לא יכולה לספק לאיראנים את החלופות המתאימות כיצד היא תסיר את הסנקציות בתמורה לגלגול היכולות האיראניות או שהיא לא מסוגלת לספק ערבויות שאחרי הבחירות הבאות היא לא תצא שוב מההסכם. ייתכם גם שכתוצאה מהסיבות האלה, איראן הבינה שהיעדים שלה צריכים להשתנות לאור העובדה שהאפשרות לחזור להסכם לא עומדת בדרישות הסף שלה.
השניה, שאיראן מתכוונת ללכת עד הסוף ולבנות פצצה. כדי שזה יקרה נדרשת החלטה אסטרטגית של המנהיג העליון ואין שום אינדיקציה שהחלטה כזאת התקבלה. ניתן להסביר מדוע החלטה כזאת תצמצם את הבטחון האיראני, התגרענות סעודיה, טורקיה ואולי גם האמירויות לא תוסיף לאיראן תחושת בטחון, ולמעשה עלולה להקטין את חופש הפעולה שלה, כפי שקרה בין ארה"ב לברה"מ ואפילו בין הודו לפקיסטן. בנוסף, סביר שהחלטה כזאת תביא עליה סנקציות חריפות בהסכמה עולמית, שלדעתי סין ורוסיה יצטרפו אליהן, כיוון שגם הן לא ישמחו לדעתי מתוספת של מדינה גרעינית במרכז אסיה (הרוסים גם מעדיפים שטורקיה לא תהיה כזאת). אבל גם לא מוכנים לקבל את הרציונליזציה הזאת, אם איראן תבחר לבנות פצצה, אחרי שנים של סנקציות וחיכוך צבאי מישהו באמת חושב שיש דרך למנוע ממנה כזאת מלבד מתקפה צבאית כוללת, שגם היא לא מבטיחה הצלחה?
(למאמר קצר על כך שפצצה זה בומרנג עבור איראן)
טראמפ ונתניהו הצליחו ליצור מבוי סתום שבו קשה לתמרן מדינית, זה יצר מציאות שבה שני הצדדים גילו שהם מתקשים לחזור למצב הקודם, וצריך להתאים את המדיניות למציאות שנוצרה. המציאות הזאת היא שלאיראן יש יכולות גרעיניות מתקדמות, יש לה מספיק חומר בקיע ברמת העשרה קרובה לצבאית ליותר מפצצה אחת (העשרה צבאית נחשבת 90%, אבל בפצצת האטום שהוטלה על הירושימה האמריקאים כרבע מהאורניום המועשר היה ברמה של 50% בגלל אילוצי זמן. בממוצע רמת ההעשרה של פצצת "ילד קטן" היתה 80%). איראן הגיעה למצב הזה אחרי שהיציאה מהסכם הגרעין אילצה אותה לשנות את המדיניות של פעולה תחת מתווה ההסכם, וכתוצאה מהשינוי ההדרגתי שחל באיראן הגענו למצב הנוכחי. זה קרה כיוון שבחיים אין ואקום, וכאשר התקווה שהלחץ יביא את איראן להיכנע לדרישות החדשות לא התממשה, קרו דברים אחרים והזמן לא עמד מלכת. פעמים רבות קל לנתח תרחישים אסטרטגיים תוך התעלמות ממה יכול לקרות אם השאיפות לא יעלו יפה. קל מאוד לומר למה אינך מוכן, אבל קשה בהרבה להודות מה תסכים לקבל.
אז מה צפוי לקרות – אם אני מקבל את דעתי, שאנחנו במציאות של מבוי סתום מתגלגל, הוא יכול להתפתח לכיוון "יציב" או "מתבדר". בכיוון היציב שיחות הגרעין במתכונת כזאת או אחרת יימשכו, בתכיפות פוחתת, איראן תמשיך לעשות צעדים הדרגתיים, אבל לא תשבור את הכלים. יהיה מעניין עד כמה הדוק ארה"ב תאכוף את הסנקציות שהטילה, והאם מדינות אירופה יחדשו בהדרגה את הסחר עם איראן. לאיראן תהיה בעיה בכך שהמצב הזה לא מאפשר לה את הלגיטימציה שהיא מעוניינת לקבל בקהילה הבינ"ל. זה יכול להטות את המגמה לכיוון מתבדר, שבו שני הצדדים מסלימים את תגובותיהם. בתרחיש החמור, עד שאיראן מחליטה שהאיום גדול מדי ומחליטה ללכת על פצצה. למעשה זאת תהיה אחת הדילמוץ של ארה"ב בבואה לבחון האם יש צעדים שיכולים להוציא את המצב מהמבוי הסתום. צריך להשקיע "אנרגיה" כדי להוציא את איראן מ"הנוחיות", אבל זה יכול להביא אותה להסלים את צעדיה.
בשונה מנתניהו שידע לעשות קמפיין פוליטי מזהיר על מה הוא לא מוכן, בזמן שבפועל איראן הפכה למדינת סף (או מדינה עם יכולת גרעינית), נראה לי שהממשלה הנוכחית נקרעת במתח שבין להודות בכך שאיראן מדינת סף כי זאת המציאות, ולהתחיל לנתח את המשמעויות הנובעות מכך, לבין המחיר הפוליטי והמדיני הכרוך בהודאה כזאת. כיוון שאלה החלטות קובעות שקשה להחליט עליהן, היא מבצעת בינתיים את המובן מאליו, ומנסה לתאם מהלכים עם ארה"ב. בכל חלופה שציינתי ישראל זקוקה לארה"ב לשיתוף פעולה, התראה ומודיעין, אמל"ח וכמשענת אסטרטגית.
ישראל צריכה להתמודד עם המציאות שנוצרה, שבה האיראנים לא חוזרים להסכם עם ארה"ב, ממשיכים לפתח את יכולות הגרעין שלהם, מבלי שהחליטו לבנות פצצה, ומנהלים שיחות במסגרת ההסכם. נראה לי שנופתע לגלות כמה ניתן להאריך את המצב הזה, הרבה מעבר לציפיות שהיו בתחילת הדרך. בזמן הזה צריך להחליט האם נערכים למציאות שבה לאיראן יש פצצה, זאת החלטה אסטרטגית גדולה מאוד, שראויה לדיון אחר. את כל הטוב הזה קיבלנו כעת, 10 שנים מוקדם מהצפוי, וללא הכנה מראש, לאור המציאות האסטרטגית שנוצרה.
מה שחשוב להבין ולקבל זה שהמציאות השתנתה, לקחו לנו את הגבינה הישנה והטובה, שבה ניתן היה לזעוק נגד הסכם הגרעין, אבל להינות מפירותיו, וכדאי גם להיפרד ממשאלת הלב שאיראן עומדת להתפרק מיכולותיה. הקולות שהעריכו שזאת יכולה להיות התוצאה של היציאה מהסכם הגרעין הושתקו, ההחלטה דרך אגב לא נלקחה בצורה רשמית בישראל.
כנראה, נצטרך לחיות לאורך זמן רב במציאות שאני מגדיר "איזון האימה" מבוסס על "הרתעה הדדית" בין אלה שטוענים לא להיות הראשונים שיכניסו נשק גרעיני למזרח התיכון, אך מקורות חוץ מדווחים על הימצאותם של לפחות 200 כאלה, לבין אלה שעדיין לא השיגו נשק זה אך נמצאים כפסע מכך, תלוי אך ורק בהחלטתם.
השאלה לגבי אמנת ה- NPT ויכולה להמשיך להחזיק היא מרכזית בשנים הבאות