הכיאוס המזרח תיכוני החדש – כולם עם ונגד כולם

השבוע תמלא שנה לכהונתו של ביידן, אני מניח שיהיו סיכומי שנה רבים, וטרם החלטתי האם לקפוץ על העגלה. אבל רצו לי מחשבות בראש, וחשבתי שזאת תהיה הזדמנות טובה לדבר על הסדר המזרח התיכוני, לאור העובדה שהעניין האמריקאי באזור בירידה כבר עשור, וזה משותף ל-3 נשיאים משתי המפלגות. נראה לי שכל השחקנים האזוריים השלימו עם המצב, וזה בא לידי ביטוי בהתנהלות שלהם. כך למשל, הסעודים התחילו במגעים לשיחות ישירות עם האיראנים לטובת שיקום היחסים ביניהן, למרות שרק לפני שנתיים איראן תקפה בצורה ישירה את מתקן הנפט הגדול ביותר בסעודיה. מטבע הדברים זה ניתווח בגובה גבוה כי אחרת אורכו יהיה כזה שלא יישארו לי קוראים. אבל לפני המצב הנוכחי, כדאי להזכיר איך הגענו עד הלום.

המאבק הסוני-שיעי הפך לדומיננטי בעיצוב הסדר האזורי רק אחרי הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003. נכון ששורשיו הולכים אחורה לראשית האיסלאם, אבל המאבק הנוכחי הוא לא מאבק דתי, אלא מאבק על כוח והשפעה. סדאם חוסיין היה אוטוקרט סוני, שהם מיעוט בעיראק. הפלתו אפשרה לאיראן הרחבה משמעותית של השפעתה בעולם הערבי, והיא ניצלה את ההזדמנות שארה"ב העניקה לה בכשרון רב, לחיזוק ההשפעה שלה בעיראק, תימן, סוריה וגם בלבנון. תכנית הגרעין סייעה לאיראן להקרנת העוצמה האזורית, באופן אבסורדי דווקא אחרי שסגרה את התכנית הצבאית (מחשש לתקיפה אמריקאית), איראן עשתה שימוש מושכל בפיתוח תכנית הגרעין שלה כדי להקרין עוצמה, ולהרחיב את השפעתה האזורית.

הסכסוך הסוני-שיעי הוא לא המעצב היחיד של מערכת היחסים האזורית. גם בין שליטי המדינות הסוניות יש תחרות על כוח והשפעה, ומערכות היחסים ביניהם החליפו מצבי צבירה. סעודיה, טורקיה, קטאר, איחוד האמירויות וגם מצרים נאבקות ביניהן על השפעה בתוך העולם הסוני, עם ובלי קשר למאבק עם איראן. האביב הערבי הביא את שליטי מדינות ערב להילחם על שרידותם, או לחילופין לעשות רפורמות ניכרות כדי להימנע ממחאות אזרחיות. זה החליש את המחנה הסוני וסייע לאיראן. עוד קודם לכן, נולד דאע"ש כתוצאה מפירוק הצבא העיראקי וחיסול אל קעידא באפגניסטן, מה שהוביל לקואליצייה משונה, שבה ארה"ב שיתפה פעולה עם רוסיה ואיראן (ועוד מדינות) כדי להילחם בהתרחבות המדינה האיסלאמית. המלחמה בדאעש הסירה איום עבור איראן.

מגמת ההתחזקות האזורית של איראן נמשכת מאז 2003, ולמרות שאובמה נבחר כדי לסיים את המלחמות של ארה"ב במזרח התיכון, רק בקדנציה השניה שלו, התחיל להתברר שארה"ב מתכוונת להעביר את הקשב שלה למאבק מול סין, שאת התחזקותה היא פספסה, גם בגלל המלחמה בטרור. מדינות האזור הפנימו שזאת אכן המציאות בחתימה על הסכם הגרעין, שבאה אחרי שאובמה התקפל והחליט לא לתקוף את אסאד, אחרי שזה השתמש בחל"כ. שתי ההחלטות של אובמה נתפסו ע"י מנהיגי ערב, כהכרה אמריקאית בהגמוניה אזורית של איראן.

תמונות מהתקיפה האיראנית

בחירתו של טראמפ הפיחה תקווה לשינוי המעורבות האמריקאית באזור. עסקת נשק גדולה עם סעודיה, דחיפה של הסעודים להלום בחות'ים בתימן (שהתחילה עוד בימי אובמה), והשיא היה היציאה של טראמפ מהסכם הגרעין, ואסטרטגיית לחץ מקסימלי כדי לפגוע בכלכלתה ולהביא אותה לחתום על הסכם חדש שיכלול ריסון אזורי שלה. התוצאה של היציאה מהסכם הגרעין היא שאיראן הפכה תוקפנית הרבה יותר, היא תקפה מיכליות במפרץ, את מתקן הנפט הגדול ביותר של סעודיה, הרחיבה את פעולת המליציות השיעיות כנגד כוחות אמריקאים בעיראק, הפילה גלובל הוק, ולבסוף אחרי החיסול של סולימאני תקפה ישירות בטילים מדוייקים כוחות אמריקאים בבסיס עין אל-אסד בעיראק, תקיפה שהביאה לפציעתם של יותר מ-100 אמריקאים. לפעולות האלה ארה"ב של טראמפ לא הגיבה, ואם מוסיפים את ההודעה של טראמפ על יציאה מסוריה בשיחת טלפון עם ארדואן (וחזרה מההחלטה) ואת הסכם השלום עם הטליבאן, מדינות האזור הבינו סופית שלא משנה מי יושב בבית הלבן, ארה"ב אולי תמכור להם נשק, אבל אין לה כוונה להשקיע אנרגיה מרובה בריסון איראן או במאזן הכוחות האזורי. אחת התוצאות של ההפנמה האסטרטגית הזאת, היא שינוי המדיניות של איחוד האמירויות, יציאה מהקואליציה עם סעודיה במלחמה בתימן, הידוק קשרים עם טורקיה, חיזוק המסחר עם איראן, ואפילו מעורבות במלחמה באתיופיה.

בתחרות העולמית, אחרי שהיתה מעצמת העל היחידה מאז 1991, הפלישה לעיראק מסמלת בעיני את ראשית הדעיכה של ארה"ב, במקביל סין התחילה להתעורר, לצמוח כלכלית ולהפוך לגורם בעל עוצמה גלובלית, ולבסוף היריבה העיקרית של ארה"ב כמעצמת על. גם רוסיה של פוטין התחילה להקרין עוצמה, כחלק מחזרתה לבמה העולמית. ארה"ב עדיין מעצמת על, וגם היא סיימה את שתי ההרפתקאות שלה במזרח התיכון בכשלון, הגיאוגרפיה שלה מבטיחה שתמשיך להיות מעצמה. אבל סיום כהונתו של טראמפ מסמל את סיום התקופה שבה ארה"ב היא מעצמת העל היחידה. למרות שביידן אמר שארה"ב "חזרה", מדינות העולם, כולל בעלות הברית הקרובות של ארה"ב, מבינות שקיטוב הפוליטי בארה"ב לא מאפשר לסמוך עליה. ביידן מגלה, שלמעט ברית מרשימה עם אוסטרליה, הוא לא הצליח לעצב מציאות אסטרטגית באזורים אחרים. פוטין מאיים על אוקראינה ומקרין כוח, האיראנים ממשיכים להיות תוקפנים וכל הניסיונות לחזור להסכם עולים בתוהו בינתיים. נראה שארה"ב שכחה להתייצב לרבע הראשון של כהונת ביידן בזירה הבינ"ל. לדעתי, העשור פלוס הקרובים יהיו "עיצוב של סדר עולמי חדש", או אם תרצו "כאוס רב קוטבי".

בחזרה למזרח התיכון, ההיחלשות של ארה"ב באזור, מביאה לכך שרוסיה וסין הופכות מעורבות יותר (דוגמא לכך קיבלנו כאשר התברר שלסינים יש בסיס צבאי בנמל באיחוד האמירויות). במקביל המדינות הסוניות מבינות שהן חייבות למצוא דרכים חדשות כדי להגן על האינטרסים של השליטים שלהם, ולמצוא דרכים לאזן את איראן. הידוק היחסים עם ישראל ו'הסכמי אברהם' הם חלק מהמציאות האזורית החדשה, שבה ישראל יכולה להיות שחקן פעיל במאבקי הכוח האזוריים, שאינם קשורים ישירות אלינו.

הנסיגה של ביידן מאפגניסטן והרצון לצמצם את הכוחות בעיראק הביאו את סעודיה לשנות כיוון וללכת לשיחות ומו"מ עם איראן, ובמקביל לבנות מפעל טילים ולעסוק בגרעין. הסעודים רוצים שהאיראנים יביאו את החות'ים להפסיק את מתקפות הטילים על סעודיה (המתקפות גדלו במידה ניכרת מאז היציאה מהסכם הגרעין, ובשנה האחרונה הוכפלו), והאיראנים רוצים נורמליזציה.

המשמעות היא שבמקביל לכאוס העולמי, גם במזרח התיכון יהיה חוסר סדר, והתארגנות. איראן תמשיך להיות גורם הכוח המרכזי, אבל אין בכוחה להיות הגמון אזורי ולהשתלט עליו. כרגע נראה שאין מי שיכול למנוע את מגמת ההתחזקות האזורית של איראן, למי שסבור שישראל "פגעה" בנוכחות האיראנית בסוריה, מספיק לראות שהאיראנים מעוניינים לבנות קו רכבת בין נמל חומייני באיראן לנמל לטקייה בסוריה. אמנם אני מעריך שמחיר הפרויקט (יותר מ-20 מיליארד דולר) והקושי לאבטח אותו, יביאו לכך שהוא לא ייבנה בשנים הקרובות, אבל זה מסמל את אופק ההסתכלות האיראנית למול תקיפות המב"מ של ישראל. למרות מיליוני הפליטים מסוריה, שרובם סונים, עדיין אוכלוסיית סוריה ברובה סונית, ולפחות מחציתה ערבים סונים (יש גם כורדים, צ׳רקסים, טורקמנים ועוד). 2 מיליון עלווים חייבים את הסיוע של איראן כדי לשלוט בסוריה. איני רואה אפשרות אחרת כל עוד אסאד בשלטון.

כיוון שלהערכתי שליטי ערב מבינים שאין להם עוצמה שמאפשרת עימות ישיר עם איראן, לא צפויה להיות קואליציה אנטי איראנית רחבה, ישראל צריכה להפסיק לחלום על כזאת. מאבקי הכוח יתמקדו בהשפעה כלכלית, כדוגמת המגעים לבניית צינור הנפט בין עיראק לירדן. זה לא יחליש את ההשפעה האיראנית על עיראק, ואת התלות של עיראק באיראן, אבל זה יחזק את ההשפעה של אחרים בעיראק. זה לא משחק סכום אפס. במקביל יימשך מירוץ חימוש שמטרתו להרתיע יריבים (פרויקט הגרעין והטילים הסעודי), והמשך המלחמות באמצעות פרוקסי, כמו בתימן. טורקיה הסונית של ארדואן, תהפוך לגורם משפיע יותר באזור, והמדינות הסוניות ירחיבו את הקשר איתה. סביר שזאת אחת הסיבות בגללן ארדואן מפשיר את היחסים עם ישראל (ולא העיניים היפות של בנט).

ישראל יכולה להשתלב, בתוך מערכות היחסים שנרקמות באזור, כפי שאנחנו רואים שקורה. הסכם האנרגיה עם ירדן הוא דוגמא טובה. אנחנו צריכים להסתכל על האזור בראיה מורכבת של מאזן אינטרסים ולא בצורה דיכוטומית צרה, טוב לנו או רע לנו הרגע. מכירת מים לירדן היא לא כלי להכניע את המלך להחזיר לנו שליטה באי בנהריים, זאת דרך לעזור לו לשמור על יציבות, כיוון שהכיאוס באזור צפוי להימשך. איחוד האמירויות לא תתקוף איתנו באיראן, ואם אני צריך להמר גם לא תאפשר לנו לצאת לתקיפה משיטחה, אבל היא מקרבת אותנו לאיראן בהיבטים אחרים והיא גשר להרחבת השפעה ישראלית. גם בסוגיה האיראנית ישראל צריכה להפסיק להסתכל עליה רק דרך כוונת הפצצה. איראן גדולה מדי וחזקה מדי כבעיה צבאית עבור ישראל. אנחנו לא יכולים לאכוף עליה את רצוננו בכוח. מנגד, לאיראן יש חולשות שמאפשרות לפגוע בה ולהקשות עליה, בעזרת שותפויות אזוריות, אבל אין אפשרות להשפיע על קריסת המשטר ולכן זאת לא יכולה להיות מדיניות מעשית.

העשור הקרוב צפוי להתאפיין בחוסר יציבות אזורי, במהלכו נגלה האם חוסר היציבות גדל או מצטמצם. המעורבות של סין ורוסיה תגדל. ארה״ב לא צפויה להיעלם, השפעתה כמעצמה שמסדרת את מאזן הכוחות האזורי ושומרת היציבות שלו תקטן. איראן תמשיך להיות גורם מרכזי ולא צפויה להיעלם, אני חושב שישראל טועה במיקוד העיסוק בהכנות לתקיפה של מתקני הגרעין, כי היא חסרת היתכנות מעשית. לסיכום, מה עם הישיבה בחומש?

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.