התחרות האסטרטגית עם איראן מכלה את עצמה בין אביתר חומש (וטייק אוויי)
אמ;לק – למדינת ישראל יש אתגר אסטרטגי חדש ושונה ממה מהאתגרים בשבעת העשורים הראשונים: איראן מעצמה אזורית עצמאית שבונה יכולות בהסתכלות ארוכת טווח (כולל חינוך, הנדסה, וטכנולוגיה עצמאיים), במקביל לתהליך עיצובו של סדר אזורי חדש ע"י מדינות האזור כאחראיות העיקריות לעיצובו ולא המעצמות, ואירוע גיאופוליטי אדיר בדמות המלחמה באוקראינה, ובכל זאת אנחנו מכלים את האנרגיה הפוליטית והמדינית שלנו במאבקי איתנים על ישיבה לא חוקית באביתר או בחומש, וטרלול פוליטי סביב שטויות.
בשלושת העשורים הראשונים ישראל ספרה כמות מטוסים, טנקים, ארטילריה בכל מדינות ערב (כולל בעיראק) והבטיחה לעצמה סד"כ מספק לקיומה. אמנם חששנו מקואליציה של כל מדינות ערב כנגדנו, אבל למרבה המזל (ובחוכמת בדיעבד) מזלנו שפר עלינו ודיקטטורים לא מצליחים לבנות קואליציות לטווח ארוך. בפועל דיקטטורים רוצים להבטיח את שרידותם ולמרות החשש שלנו אף אחד מהם לא היה מוכן לסכן את שלטונו כדי "להשמיד" את מדינת ישראל.
הסכם השלום עם מצרים, סיים את האיום הקיומי על מדינת ישראל (שספק אם בראיה מפוכחת היה ממשי, אבל מסיבות מובנות, זאת היתה תחושה אמיתית של ישראל). במשך עשור נוסף ישראל נהנתה מכך שהיא היתה בצד האמריקאי של המלחמה הקרה, שבה שתי המעצמות נלחמו זו בזו במשחק סכום אפס, וארה"ב עמדה מאחורי ישראל. עם סיום המלחמה הקרה, ישראל היתה בצד של המנצחים וניסתה (או לא, תלוי איך רואים את הסכמי אוסלו) להסדיר את הסביבה האסטרטגית שלה, בטרם העננים בשמיים יתקדרו בגלל העלייה של איראן. זה לא הצליח. בעשור הראשון של המאה ה-21 ארה"ב פלשה למזה"ת, בעשור השני הסדר האזורי קרס לחלוטין אחרי 'האביב הערבי'.
זה סיפור רקע למגמת העלייה של איראן. איראן למרות הבעיות והקשיים המבניים שלה, בונה מדינה למרחקים ארוכים. במובן מסויים היא פועלת לפי ספר ההפעלה לבניית יסודות העוצמה של ישראל: השקעה בחינוך, טכנולוגיה, הנדסה ומדע (ולא דת). זה אפשר לנו כוח אדם רב שמסוגל להפעיל מערכות מתקדמות בבואו לשרת בצה"ל ולאחר מכן בשוק העבודה והיווה מרכיב מרכזי בכך שלמרות פערי כוח אדם אדירים, יש והיה לנו יתרון צבאי אדיר על כל מדינה ערבית. בעיני, זה יותר מהכל הביא את הערבים להשלים עם קיומה של ישראל. בדרך אמרו עלינו שאין לנו מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים, שאנחנו אלופי העולם באלתור ועוד ועוד. זה היה נכון למדי, רק שהסביבה האסטרטגית שלנו היתה כל כך רקובה שלא היתה לנו תחרות.
איראן זה סיפור אחר, בגלל הסתכלותה למרחק. היא משקיעה בחינוך, הנדסה, טכנולוגיה ומדע, למרות שהיא תיאוקרטיה, וזה באמת משונה. נכון שהיא בפיגור רב אחרי ישראל ואחרי מדינות מתקדמות, אבל היא חוצבת את דרכה באופן עצמאי. אף מדינה ערבית לא עשתה זאת. היא שולחת זרועות השפעה אזוריות, ואם לאורך שנים רבות חיזבאללה היה הפרויקט היחיד המוצלח, כיבוש עיראק ואחריו האביב הערבי שינה את המצב מהיסוד. זה רק התחזק אחרי היציאה מהסכם הגרעין. אי אפשר למנוע את ההתקדמות של איראן, ישראל צריכה להתחרות בה, וזה מצב חדש לחלוטין עבורנו.
באופן פרדוקסלי ישראל במגמה הפוכה – אחרי הסכם השלום עם מצרים, הוסרה תחושת האיום הקיומי על ישראל. זה אפשר שתי מגמות משולבות ומנוגדות: הראשונה, פתיחת המשק הישראלי לכלכלה חופשית, אחרי שישראל עמדה לקרוס כתוצאה מההשקעה הצבאית מטורפת אחרי יום כיפור, מדיניות כלכלית פופוליסטית ויציאה למלחמה שאפתנית לסדר את המזרח התיכון. זה הביא לצמיחה כלכלית ולהפיכתה של ישראל בתוך 3 עשורים למדינה מתקדמת ועשירה למדי. השניה, השקעת משאבים אדירים הפרויקט האימפריאליסטי בשטחים, שכולל חזון אידיאולוגי ובנייתו של הכוח המשמעותי ביותר בפוליטיקה הישראלית. בנוסף, עליה ניכרת בשיעור הציבור החרדי.
כך יוצא שבעוד לישראל נכון אתגר אסטרטגי רב מימדים וארוך טווח היא עסוקה בהטרלת הממשלה בעליה לא חוקית לקרקע באביתר, לצעדות לחומש בחול המועד. למשל, ישראל צריכה לקדם שיתוף פעולה של תמונה אווירית ומערך התראה אזורי, כי אם איראן עומדת להוות איום מתימן, עיראק, סוריה ולבנון, כדאי שתהיה לנו התראה כזאת, אבל בישראל היו עסוקים בקרבות של כבוד על מאבטח ברבת עמון, וחוסר נכונות לקדם פרויקטים משותפים עם ירדן. מכירת 100 מיליון קוב מים שטוב לכינרת שתהיה ממנה שאיבה, נתפסת כאן כהזדמנות לסחוט מהמלך את האי בנהרים בחזרה. גם בסוגיות אחרות אנחנו צועדים לאחור – בחינוך ובמוביליות החברתית יש נורות אזהרה מהבהבות והערכה היא שהסיבה לציון הטוב שלנו במוביליות נובע מכך שהדור השני לעולי ברה"מ נמדד כרגע, ולמעשה אנחנו במקום רע בהרבה.
כמובן שזאת אמירה פוליטית, אבל בראייתי על מנת להתחרות אסטרטגית באיראן, ישראל צריכה חזון ארוך טווח לקידמה, חינוך, מדע והנדסה, ולא חזון תיאולוגי, משיחי לאומני. בשונה ממדינות ערב, שדן שיפטן נוהג לומר שהעולם הערבי זה הכשלון הכי גדול בכדור הארץ, איראן אינה אתגר דומה, היא לא עומדת להיעלם, והאתגר שהיא מעמידה לישראל גדול מהסכם הגרעין, שהפך באופן מוזר לחזות הכל של מדיניות כושלת וקיצרת טווח.
