הסכם גרעין עם איראן הוא החלופה הכי גרועה חוץ מיתר החלופות

"דמוקרטיה היא צורת המשטר הכי גרועה, חוץ משאר החלופות" (וינסטון צ'רצ'יל)

הדיון על הסכם הגרעין סובל משתי בעיות בסיסיות – הראשונה, יש לו המון חסרונות שקל להצביע עליהם; השניה, זה קורה בעידן שבו הדיון הפוליטי הוא זהותי ולא ענייני.

כדי לקיים דיון רציני על הסכם הגרעין חייבים לדבר על חסרונותיו הרבים בצורה הוגנת:
הוא פחות טוב מההסכם שנחתם ב-2015 כיוון שאיראן צברה ידע רב ויכולת גרעינית במהלך 4 השנים מאז שטראמפ יצא מההסכם, שאותם לא ניתן להחזיר לאחור. בשונה מההסכם המקורי, שאופק הזמן שלו היה 10-15 שנים (ובסוגיות צבאיות לתמיד), חזרה להסכם בעת הנוכחית היא קצרת מועד, 3-8 שנים.

חזרה להסכם תאפשר לאיראן להגדיל את מכירות הנפט שלה, בתקופה שבה מחירי הנפט גבוהים, ותאפשר לה גישה חלקית לנכסים מוקפאים (חלקית כיוון שהסנקציות לא מוסרות במלואן). זה יקפיץ את הצמיחה הכלכלית של איראן ויאפשר למשטר לנשום מעט לרווחה ולנסות לשכך חלק מהבעיות הכלכליות בבית. אבל מנגד, הטענות לגבי התמורה הכלכלית של איראן מהחזרה להסכם מוגזמות, כפי שהיו ב-2015. הסיכון הכלכלי לחברות זרות הוא כזה שהן לא רצות לאיראן חזרה.

ההסכם המקורי וכמובן שגם הסכם מחודש לא מטפל בבעיות האזוריות שאיראן יוצרת, הוא לא מטפל בפיתוח טילים, בהפצת טרור ע"י איראן, וגם לא בתמיכה האזורית שלה במליציות חמושות ברחבי האזור. מכאן, שסביר שהסכם יאפשר לה להגדיל את הסיוע האזורי שלה ואת ההשפעה שלה בסכסוכים הפעילים שבהם היא נוטלת חלק ישיר ועקיף. אבל, חשוב לציין שהיציאה מההסכם לא הפחיתה את הסיוע האזורי של איראן וברוב גזרות החיכוך שבהן היא פעילה היה שיפור במצב של בעלי הברית שלה – החות'ים בתימן, משטר אסאד בסוריה, וגם למרות הבחירות האחרונות ההשפעה הפוליטית שלה בעיראק. גם בנוגע לחזבאללה, למרות הקריסה של המדינה הלבנונית, עוצמתו הצבאית של הארגון כאיום על ישראל התפתחה למרות מאמתי העיכוב של ישראל במב"מ.

לבסוף, הסכם גם לא מבטיח שאיראן לא תהיה גרעינית. אמנם בשונה מהטענות ההסכם לא מכשיר איראן גרעינית, אבל כאשר יפוגו המגבלות של ההסכם, היכולת הגרעינית של איראן תהיה שוב עניין למו"מ, ואיראן תוכל ליישם פעולות שיעוררו חשש שפניה לפצצה, גם אם היא חתומה על אמנת ה-NPT. שום הסכם לא מבטיח שאיראן לא תהיה גרעינית, ואני חושב שאין מחלוקת שסוגיית הגרעין האיראני תמשיך להיות מרכזית בכל מקרה (אלא אם איראן תבנה פצצה ואז נהיה במציאות חדשה).

חשוב גם לומר שקשה לשווק פוליטית הסכם עם כל כך הרבה חסרונות, ובפרט שפוליטיקאים צריכים לשווק סיפורי הצלחה על מנת להיבחר שוב. תוסיפו לזה אקלים פוליטי של קיטוב, ריבוי תיאוריות קונספירציה והשפעה רבה של הרשתות החברתיות שבהן כל ממזר מלך. כל אלה הביאו לכך שההסכם שווק כאילו הוא פותר את בעית הגרעין. ממשל ביידן הבטיח בלי סיבה טובה שהסכם חדש יהיה LONGER & STRONGER, בעוד שאני חושב שהיה צפוי שאיראן לא תסכים לקבל שום תנאי חדש, כי בכך היא פותחת פתח להפרות הסכם עתידיות.

אבל כיוון שיש בידינו ניסוי טבעי לגבי החלופה, כדאי לבחון מה הביאה היציאה מההסכם ולהתבונן בחסרונות המוכחים שלה:

הנחות העבודה של היציאה מההסכם היו שאיראן לא תפרוץ קדימה בתכנית הגרעין והסנקציות יביאו את איראן להתפשר לתנאים קשוחים יותר של הסכם חדש נכשלו בצורה קולוסאלית. איראן פיתחה צנטריפוגות מתקדמות (שהיו אסורות בהסכם), להעשיר אורניום ל-60%, לעסוק באורניום מתכתי שהוא חיוני לבניית פצצה ותוסיפו על זה את הצמצום בפיקוח של סבא"א שאיראן יזמה בהדרגה, כאשר המצב עכשיו שהסוכנות לא מוכנה להתחייב על המצב באיראן. יש הסבורים שאיראן הגיע להיות מדינת "סף" אבל זה דורש ברור של המונח במאמר אחר.

לא רק שאיראן לא נכנעה לתכתיבים חדשים היא גם לא צמצמה את ההשפעה האזורית שלה, שזה לכאורה אחד מהטיעונים בעד הטלת הסנקציות. ההיפך, היא הגבירה אותו (מה ששומט במעט את הטיעון שבעזרת צמיחה כלכלית ישתנו כללי המשחק). בתימן החות'ים "ניצחו" את ערב הסעודית (לא באמת ניצחו, אבל הרחיבו את השליטה הקרקעית שלהם, וברור שכל הסדר בתימן יקבל אותם כשחקן לגיטימי בפוליטיקה של המדינה), ולא זאת הסעודים נאותו להפסקת אש כדי לצמצם את הפגיעות של החות'ים במדינה. בסוריה מלחמת האזרחים כמעט הוכרעה לטובת אסאד והברית שלו עם חזבאללה והאיראנים, והאיראנים יכלו לצמצם את המליציות הלוחמות שלהם במדינה, ולעבור להתבססות מסוג אחר. בלבנון חזבאללה כבר עם מאות טילים מדוייקים, מערכות הגנ"א וכטב"מים איראניים שמופעלים עכשיו גם במלחמת רוסיה-אוקראינה. המלחמה באוקראינה הפכה את איראן לבעלת ברית חשובה עבור סוריה, למרות הסיפורים שהאינטרס הרוסי סותר את האיראני והרוסים ישמחו להוציא את האיראנים מסוריה. וגם בעיראק אמנם פוליטית בבחירות המחנה השיעי שנתמך חזבאללה נחלש במשהו אבל ההשפעה של האיראנים והמליציות שלהם במדינה לא פחתה, וצבאית אפילו גדלה.

נכון, שגם אם היציאה מההסכם התפוצצה בפרצוף, זה לא מחייב שבבואנו לבחור בין החלופות עכשיו חזרה להסכם תהיה חלופה טובה יותר. שכן, כפי שכתבתי, התועלת מהסכם בעת הנוכחית קטנה מזו שהיתה ב-2015 (שכדאי להזכיר כמה התנגדות היתה גם לזה).

לכן חשוב להצביע בצורה הכי מדוייקת שניתן על הבעיה האסטרטגית שיש למקבלי ההחלטות, ובעיקר לביידן, והיא:
איך מרסנים את הדהירה הגרעינית של איראן?
כל זה במציאות שבה העולם הולך ומתפצל בחיפוש אחרי סדר עולמי חדש, ולאיראן יש בעלי ברית שלא ישתפו פעולה עם הסנקציות האמריקאיות. כיוון שאין לאף אחד תשובה לשאלה הזאת מלבד הסכם, החלופה שמוצעת במקום הסכם היא של המשך דהירה איראנית בפרויקט הגרעין ללא פיקוח של סבא"א, ללא איום צבאי (כי מי שחושב שארה"ב תהיה מוכנה לצאת למלחמה מול איראן עם אינפלציה דוהרת, מיתון וכאשר היא מושקעת לטובת אוקראינה, חי בעולם לא מציאותי), וכאשר השיקול של סנקציות יורד בחשיבותו עבורה. וזאת חלופה הרבה יותר גרועה. בהמשך ההחלופה הזאת, צפוי לנו מזרח תיכון חדש, שבו יש עוד מדינות עם פצצה (סעודיה, טורקיה, מצרים?), ואיראן תהיה הרבה יותר אגרסיבית בהרבה בפעולות האזוריות שלה, כאשר היא מנצלת את הפרוקסי שהיטיבה לבנות באזור. אגב, המלחמה באוקראינה לא הוכיחה שכדאי שלמדינות לא יהיה נשק גרעיני?

כאמור, חזרה להסכם לא תסיים את הבעיה הגרעינית של איראן, זאת איתנו לשנים רבות. אבל מה שהיא כן תאפשר זה שהסוגיה היא למו"מ בין הצדדים, כי אם אין טעם לקיים מו"מ, אין ריסון.

הסכם הגרעין הוא חלופה גרועה, גרועה מאוד, למעט החלופות האחרות. במאמר מוסגר – גם הדיון על ההסכם הנוכחי עם לבנון צריך להיעשות תחת הבנת החלופות המעשיות שיש, ולא חלומות שאין.