לקחים צבאיים ואסטרטגיים מהמלחמה באוקראינה – 6/10

החלטתי להרים את נטל ההוכחה ולנסות לכתוב מאמר על מה אפשר ללמוד מהמלחמה באוקראינה. אבל בטרם אנסה לעשות זאת אני חושב שכדאי לפתוח בסייגים לנסיון הזה, מה לא ניתן ללמוד מהמלחמה באוקראינה. המלחמה באוקראינה היא בין שני צבאות של מדינות, על טריטוריה ששייכת לאחת מהן. זה לא מתאר הייחוס של ישראל בעשור הקרוב. האם ייתכן שבעתיד תעמוד ישראל מול איום מדינתי מחודש, בדמות צבא סורי או אחרי הפיכה של מצרים או ירדן? בהחלט. אבל זה לא לפתחנו כרגע. מכאן שקשה להסיק מהמלחמה באוקראינה איזה צבא ישראל צריכה, מה התו"ל שצריך לפתח וכן הלאה. לרוב, מסקנות כאלה משקפות את התפיסת המוקדמת של זה שמסיק אותן, ולא נובעת מתמונת המצב במלחמה. יש שני סוגים של לקחים – לקחים שקשורים להיערכות ולאופרציה הצבאית; מסקנות ומגמות שהמלחמה הזאת מסמנת שכדאי להתייחס אליהן.

לקחים בנוגע להיערכות למלחמה

פוטין היה אופטימי ביציאה למלחמה. הגורמים הכפופים לו שידרו בטחון שזאת לא תהיה מלחמה, שהצבא הרוסי יתקבל בפרחים ולא תהיה התנגדות וסביר להניח שהממשלה תברח (או שאפשר יהיה לתפוס את זלנסקי בקלות). אני מעדיף שלא להתעכב על השאלה האם ההערכות האלו היו דמיון תעתועים, אני חושב שצריך להיזהר כאן ממבחן התוצאה, התכנית הראשונית של הרוסים להשתלט במהירות על קייב לא היתה רחוקה מלהתממש ואם זה היה קורה המלחמה היתה נראית אחרת לחלוטין. האם האוקראינים לא היו מתנגדים אחר כך זאת שאלה נפרדת (אני מעריך שכן, אבל לא נוכל לדעת), בכל מקרה קשה להתעלם מההשפעה של מנהיגותו של זלנסקי על הנחישות של האוקראינים, יכולתו לגייס את המערב ועוד.

פורסמו מספר מאמרים על פתיחת המלחמה, איני רוצה לחזור עליהם, כי לא תיפתח מלחמה נוספת בצורה כזאת בדיוק. הלקח שצריך ללמוד הוא שהמציאות תהיה מורכבת יותר מכפי שתכננו, שהתכניות לא יצאו אל הפועל כפי שהערכנו, או בקיצור כפי שאייזנהאוור אמר "Plans are worthless, but planning is everything" (המשפט נאמר ב-1957, ב-1950 הוא אמר "Peace-time plans are of no particular value, but peace-time planning is indispensable", אבל התיעוד הראשון למשפט מסוג זה הוא של הלמוט ואן-מולטקה הגדול "No plan of operations extends with any certainty beyond the first encounter with the main enemy forces"). אבל בשביל ללמוד את הלקח הזה לא היה צריך את המלחמה באוקראינה, אז למה בכל זאת לדבר על זה? כי אפשר להתמודד עם זה טוב יותר.

לקח מספר 1 – איך מתמודדים עם העובדה שאף תכנית לא שורדת בשדה הקרב

כאשר אוקראינה נערכה למתקפת הנגד בחזית הדרום, הם עשו משחק מלחמה בארה"ב ובו הם גילו שהמתקפה עשויה להיכשל. זה הוביל אותם לשינוי בתכנית ולכן המתקפה היתה בשתי מרחבים שונים ורחוקים – חזית הדרום, ובמרחב חראקיב שם מתקפת הנגד הצליחה וחוללה תפנית במלחמה.

יש מספר דרכים בהם ניתן להיערך בצורה שתשפר את הפער המבני הזה בין התכניות שמכינים (וחייבים להכין תכניות) לבין המציאות שבה הן משתנות: אחת, לקיים תרגילים שהתרחיש שלהם שונה ממתאר הייחוס עליו מבוססת התכנית. בצה"ל של לפני עשרים שנה, זה היה תנאי יסוד לתרגילים. בצה"ל של אחרי מלחמת לבנון השניה כמעט שלא; שתיים, לקיים משחקי מלחמה שבהם יש גורם חיצוני בלתי תלוי שנותן הערכה אמיתית להישגי הצדדים בשדה הקרב. אין כמעט כאלה בישראל. זה שונה מתרגילים שבהם המנהלת מנסה לתרגל את הכוח הכחול, וזה מצריך נכונות של בכירים לגלות שייתכן והם עשו שגיאות בקבלת ההחלטות בתרגילים; שלוש, לוודא שיש צוות אדום שבוחן נקודות כשל בתכניות עיקריות.

לקח מספר 2 – צה"ל חסר בניסיון במלחמה רחבה ועלול ללמוד מניסיון לא רלבנטי למלחמה (מב"מ)

למרבה השמחה, צה"ל של היום הוא לא צבא עם ניסיון קרבי עשיר במלחמות. אין לצה"ל מצביאים ומפקדים שלחמו במלחמות גדולות. ביום כיפור הניסיון של הגנרלים בצה"ל היה עשיר ורב. מכאן, שהפער שעלול להיווצר בין התרגילים והתכניות למציאות יהיה גדול מכפי שאנחנו מעריכים, כפי שהיה במלחמת לבנון השניה. לכאורה, זה נכון בלי קשר למלחמה באוקראינה. הסיבה שבחרתי לציין את זה כי הרוסים הגיעו למלחמה הזאת אחרי שלכאורה הם היו אמורים להיות צבא עם ניסיון רחב אחרי ההתערבות בסוריה, והמלחמות בצ'צ'ניה, גיאורגיה ואוקראינה 2014. המעורבות הרוסית במלחמות האלה היתה סיבה עיקרית להערכת היתר (בדיעבד) שנתנו המומחים ליכולות הרוסיות.

גם בצה"ל יש פעילות מבצעית רבה. חיל האוויר פועל במסגרת המב"מ ומוציא לפועל מבצעים מורכבים. יחידות מיוחדות עושות פעילות מבצעית מורכבת. ב-15 השנה האחרונות היו 5 מבצעים בעזה ועוד ימי קרב רבים. לכאורה המערכה אמורה להיות בעלת ניסיון ובטחון ביכולות שלה. אבל כל הפעילויות האלה לא דומות למלחמה בעצימות גבוהה בצפון. בכולן, השליטה של מפקדים בכירים בקבלת ההחלטות היתה גבוהה וריכוזית (איני טוען שזאת היתה טעות, זה נבע מכך שאלו היו מבצעים שיותר נכון להגדיר אותם כבט"ש מוגבר). חיל האוויר פעל בסביבה סטרילית וללא סיכון לעליונות האווירית שלו. היבשה ביצעה פעולות חטיבתיות. חשוב שצה"ל יבין שזה פער אמיתי. אם בתרגילים מרכזיים צה"ל לא מאתר כשלונות "גדולים" (ולא מתייחס לזה ככשלון של מפקדים, אלא כהוכחה לתרגיל טוב), סימן שהוא לא בוחן את עצמו במידה מספקת, כי לאור חוסר הנסיון, חייבים להיות כאלה, וזאת המטרה של התרגילים.

לקח מספר 3 – אסור להתאהב במכת הפתיחה

בישראל עד היום מתרפקים על מבצע 'מוקד' במלחמת ששת הימים, כל כך מתרפקים שאפילו מבצעים קטנים כמו "משקל סגולי" בפתיחת מלחמת לבנון השניה, "עופות דורסים" בפתיחת עופרת יצוקה או אפילו סיכול ג'עברי בפתיחת "עמוד ענן" מושווים ל'מוקד' בתור מבצעים ששינו את פני המערכה, למרות שבפועל השפעתם על המציאות האסטרטגית בסיומה היתה קטנה עד לא קיימת. נוטים לשכוח שלצה"ל היתה תכנית מערכה רק נגד מצרים בששת הימים ושבפועל בגלל שהיה לו סד"כ מספיק היתה לו גמישות לפעול בחזיתות נוספות. חשוב גם לציין שלמבצע מוקד היה מחיר כבד מאוד, שלא בא לביטוי בגלל שהמלחמה הסתיימה מהר.

גם פוטין היה מאוהב במכת הפתיחה, האמת שהיא היתה מבריקה. הנחיתה בהוסטומול היתה מבריקה, והאוקראינים גם לא היו ערוכים כמו שצריך. גם הטנקים נסעו בלי הפרעה אבל נתקעו קצת לפני הכיתור של קייב. ואז כשזה הסתבך התכנית קרסה לחלוטין, כיוון שהיא תוכננה בראייה של SUCCESS ORIENTED. אסור להניח שמכת הפתיחה היא החלק הכי חשוב במלחמה, מה שבא אחריה הרבה יותר חשוב. עמירם לוין שינה מהיסוד את תכנית ההגנה ברמת הגולן, שלא לרוץ ישר לרמפות, וכאשר בדק את זה היה אומר "זה לא חשוב מה התכנית שלך חשובה ההתנהלות שלך".

לקח מספר 4 – צריך לאזן בין הרצון לפתוח חזק, לבין הכורח להניח שהמלחמה תהיה ארוכה

המלחמה באוקראינה מלמדת אותנו על חשיבותן של עתודות חימוש, אמל"ח וכוח צבאי. אמנם, כפי שציינתי מתאר הייחוס של צה"ל שונה לחלוטין, אבל יש דבר אחד משותף – חוסר הוודאות בכך שיש מנגנון לסיום המלחמה. זה מה שקרה לישראל ב-2006, היא גילתה שאין אף גורם שממש סובל מכך שאנחנו ממשיכים להילחם, ולכן אילוץ הזמן שנחרט עמוק אצל מקבלי ההחלטות במלחמות ראשית המדינה, לא היה קיים בפועל. גם ב'צוק איתן' ישראל "התחננה" להפסקת אש כמה וכמה פעמים אבל חמאס אמר שהוא רוצה להמשיך, ולא היה שום גורם שיפסיק את זה.

המשמעות היא שתכניות המלחמה של ישראל חייבות להסתכל לקבוע זמן ארוך יותר ולגזור משמעויות ואילוצים על הפעלת הכוח בפתיחה, בשונה מכל המבצעים האחרונים של צה"ל. זה נכון להתקפה ולהגנה. אסור למשל להתחיל במדיניות יירוט מתירנית, כי צריך להניח שאנחנו במצוקה של מיירטים מהיום הראשון, ובכל מקרה לא יהיו לנו מספיק. אסור להניח שהתכנון צריך לעשות הכי טוב את היום של מחר, כאילו אין מחרתיים, כבר מהיום הראשון, ולא מהרגע שבו נגיע לקווים אדומים. נכון שזה בסתירה לרצון לתת מכת פתיחה חזקה, והתקווה שקיימת שמכה כזאת תצליח להביא למלחמה קצרה (או החשש שאולי המלחמה תיגמר תוך יום ואז נצטער שלא הספקנו), אבל אין מנוס מלהניח הנחות עבודה ולאזן. בכל המבצעים האחרונים צה"ל פתח בגישה של להפציץ הכי חזק והכי מהר, ואז הסתבר שצריך למשוך את זה לאורך הרבה זמן.

לקח מספר 5 – דרוש נרטיב: מלחמות מתנהלות גם בטוויטר, ברשתות החברתיות ובדעת הקהל

כמה פעמים שמעתם בישראל את הלקח שחסרה לנו הסברה, או שצריך להוסיף מאמץ השפעה. בזמן ששירתתי באג"ת צה"ל הוסיף את מאמץ התודעה. אני חושב שהאוקראינים מלמדים אותנו משהו אחר, גם אם מנרמלים את היתרון הבסיסי שיש להם בתור הצד המותקף.

במלחמה אתה צריך שיהיה לך סיפֵּר (נרטיב), עם הגיון משכנע, והוא צריך להיות מעוצב ע"י הקברניטים שעומדים בראש המדינה ונושאים באחריות הכוללת למלחמה. אין מאמץ תודעה / השפעה / הסברה שיצליח לעבוד טוב, אם ההגיון המסדר לא קיים. אי אפשר לגשר על הפער בין הסיסמאות שאנחנו רוצים להכות בחמאס "מכה חזקה", לבין המציאות שבה אנחנו בסה"כ רוצים הפסקת אש ושקט, ויותר מכך את חמאס שולט ברצועה.

מלחמה היא לא רק מי מרביץ חזק וצועק שהוא צודק. מלחמה צריכה להיות עם הגיון והבנה על מה המלחמה הזאת. התשובה שתקפו אותנו, אנחנו הטובים והם הרעים לא מספיקה. אפשר לבנות נרטיב רק אם יש תפיסת בטחון לאומי, בלעדיה, אין לנרטיב תוקף. תפיסת בטחון שהמנהיגות בישראל ברחה מאחריותה ואין לה כזאת.

מגמות שהמלחמה מסמנת

לקח מספר 6 – מקומה של רוסיה כספקית הנשק העיקרית למזרח התיכון מלבד ארה"ב מוטל בספק

רוסיה הגיע למלחמה באוקראינה כמניה בעלייה. ההצלחה שלה בסוריה במקביל ליציאה של ארה"ב מהאזור, הפכה אותה גורם בעל השפעה והיא קיוותה למנף את זה להעמקת ההשפעה שלה באזור, ולהגדלת מכירות הנשק. מצרים רכשה טק"א ומסוקים רוסיים, סוריה כמובן, גם בעיראק, לוב ואלג'יריה יש טק"א כזה ואפילו טורקיה שחברה בנאטו רכשה 400-S ונזרקה מפרויקט ה-35-F כתוצאה מכך. גם באפריקה הההשפעה הרוסית גברה, אבל מפאת קוצר היריעה לא אסקור את כל מימדי ההשפעה הרוסית ואתמקד במזרח התיכון.

המלחמה לא רק שקטעה את המומנטום, היא הפכה את היוצרות מהיסוד. ראשית, הכשלון של הצבא הרוסי ניכר לעיני כל. בתעמולה מקומית אפשר לשכנע את הציבור להתעלם מהכשלון הזה (עד הגיוס החלקי שהציף אותו גם בתוך רוסיה), אבל העולם מביט ומבין. לרוסיה היו אולי כל מיני תפיסות יפות, אבל במבחן המימוש הן לא יושמו בשטח. האמל"ח הרוסי לא הוכיח את עצמו, חיל האוויר הרוסי לא בא לידי ביטוי והשפעתו על המלחמה נמוכה. הסנקציות בודדו את רוסיה ויקשו על סחר איתה. גרוע בהרבה זה חוסר הודאות לגבי העתיד, הסנקציות על רוסיה יקשו עליה לחדש מלאים של ציוד צבאי וחימושים מתקדמים. אבדות הציוד העצומות שלה יכריחו אותה להתרכז בייצור תעשייה צבאית לטובת הצבא שלה. לא ניתן יהיה לסמוך על כך שרוסיה תוכל לספק ציוד צבאי, ובודאי שלא לתחזק אותו. כל זה כאשר אנחנו נכנסים לעידן של כאוס בסדר העולמי, ומדינות זקוקות לבטחון בכוח הצבאי שהן בונות.

אמנם לרוסיה יהיה אינטרס לנסות למכור ציוד צבאי, בגלל שהיא זקוקה לכסף, אבל האינטרס הזה לא יכול לגבור על הצורך במיקוד במלחמה שהיא יזמה. כדוגמא, אפשר לראות את החזרת סוללת ה-300-S הרוסית מסוריה. יותר מכך, הרוסים כבר עשו שימוש בכמה מאות של טילי S-300 בתור טק"ק, כאשר זה המצב שלהם בשדה הקרב, איך הם יספקו מערכות כאלה ללקוחות זרים?

J-31

המשמעות היא שצריך להיערך לאפשרות שתיפתח תחרות על מקומה של רוסיה כספקית האמל"ח המרכזית. איראן כבר היום מספקת אמל"ח מטעמה לחות'ים, לחזבאללה, ולמליציות מטעמה. יותר מכך, רוסיה רכשה מאיראן כטב"מים ועושה בהם שימוש במלחמה. סביר להניח שמקומה של איראן כספקית אמל"ח יגדל גם למדינות נוספות באזור. סוריה מועמדת מובילה, למרות שהיא תתקשה לשלם. איראן לא יכולה להחליף את רוסיה באספקת מטוסי קרב או מסוקים, ולכן ייתכן שסין תנסה לשווק מטוסי קרב (מה שלא הצליחה לעשות למעט לפקיסטן) ואולי גם מערכות הגנ"א מטעמה. גם הטורקים יכולים להתחרות בודאי בכטב"מים, לאור היכולת לשווק הצלחה אחרי אזרבייג'ן-ארמניה ואוקראינה. גם מדינות כצרפת (שמכרה מטוסים למצרים), דרום קוריאה ופולין יכולות לראות בזה הזדמנות. ישראל צריכה להתכונן לכך שבשדה הקרב העתידי יקלוט מערכות ממדינות שהידע שלה נמוך בהרבה לעומת מערכות רוסיות. אמצעי לחימה חדשים ובודאי תוצרת סין הם אתגר מודיעיני חדש עבור ישראל.

לקח מספר 7 – המסגרת האסטרטגית של מלחמה בצפון תהיה שונה

המסגרת האסטרטגית של מלחמה בזירה הצפונית השתנתה מהיסוד. אם חלילה תפרוץ מלחמה כזאת, היא תהיה חלק מהעימות האסטרטגי הגלובלי החדש. הברית בין רוסיה לאיראן הפכה לתלות הדדית, ולא רק ליחסי פטרון-לקוח כפי שהיתה עד עכשיו. לראיה איראן מספקת כטב"מים לרוסיה במלחמה הזאת, אני לא חושב שרבים דמיינו שזה יהיה המצב. אם יפרוץ עימות כזה חלילה, ישראל למרות שנשארה על הגדר נייטרלית יחסית במלחמה באוקראינה, היא במחנה של ארה"ב, ולכן הרוסים יראו בזה הזדמנות "לאתגר" את הכוח האמריקאי. אמנם כדאי להיזהר, לא חזרנו למאבק הבינגושי של מלחמת ההתשה ויום הכיפורים, כי רוסיה היא כבר לא מעצמה גלובלית, אבל אני חושב שכדאי לזכור את זה ברקע.

המשמעות היא שמלחמה גדולה בצפון היא כבר לא רק סוגיה אזורית מקומית, אלא חלק מהמפץ הגלובלי ועיצוב הסדר העולמי החדש. המשמעות היא שישראל צריכה להיערך לכך שהמלחמה תושפע משחקנים נוספים בזירה שיראו במלחמה הזדמנות, קצת כמו שארה"ב ונאטו מעורבות במלחמה באוקראינה למרות שהן לא נוטלות חלק פעיל, אבל לא רק הן, גם איראן וטורקיה מעורבות באופן פעיל במלחמה הזאת.

לקח מספר 8 – דרוש מנהיג

הלקח האחרון לא בא עם המלצה מה לעשות. המלחמה באוקראינה מלמדת על גודל ההשפעה שיש להנהגה הפוליטית על המלחמה, על לכידות הציבור ועל יכולות הצבא. פוטין זלזל בזלנסקי, להערכתי גם במערב לא חשבו שהקומיקאי מסוגל לעמוד בראש מדינה במלחמה. יכול להיות שזלנסקי היה פוליטיקאי כושל ואלמלא המלחמה האמון בו היה נמוך והוא היה נזרק הביתה בבחירות (התמיכה בו לפני המלחמה היתה 30%). גם צ'רצ'יל לא היה פוליטיקאי גדול.

אבל זלנסקי התייצב בראש האומה שלו בפתיחת המלחמה ולימד אותנו שיעור במנהיגות. מנהיג עומד בראש ולא מתחבא ומטיל את האשמה על אחרים. הוא נושא באחריות גם לאבדן, לקורבן ולכשלונות. זלנסקי לא ברח למרות שהמליצו לו, הוא היה אמיץ ולקח סיכונים אישיים. הביקור שלו בחזית חראקיב אחרי מתקפת הנגד המוצלחת, תוך נטילת סיכון היא שיעור למנהיגות. קמפיין הגיוס של דעת הקהל העולמית הוא הצלחה אמיתית, הדגש לא היה על קורבנות ועל אתם "חייבים" לנו, הוא היה על "תאמינו בנו, תעזרו לנו ואנחנו נצליח". מעניין גם לראות שהקמפיין שלו השתדל שלא להפוך את הסכסוך לאתני בין רוסים לאוקראינים, בראיית העתיד הצפוי לבוא.

לקח 9 – מלחמות הן ארוכות יותר ויקרות יותר ממה שחושבים מראש

המלחמה באוקראינה מוכיחה שוב, את מה שהאמריקאים למדו בוייטנאם, עיראק ואפגניסטן, הרוסים למדו באפגניסטן, ישראל למדה בלבנון ועוד ועוד, שמלחמות הן הרבה יותר ארוכות ויקרות ממה שנראה ביום שבו מחליטים עליהם. הן מסתבכות, העסק לא עובד לפי התכנית, האויב לא משתף פעולה ורוצה באופן מפתיע לנצח, וגם המדינאים לפתע לוקחים בעלות על המלחמה ומתערבים בהחלטות שלה. (תחשבו על זה כשאתם חושבים שמלחמה על כריש זה להיט)

לסיום, פעם נוספת על העמדה הישראלית למלחמה – מתחילתה אני כותב שישראל טועה שהיא נמנעת מעמדה במלחמה, הן מסיבות מוסריות והן מהסיבה שאני חושב שזה מנוגד לאינטרס הישראלי. אנחנו חלק מהמערב, וארה"ב היא בעלת הברית היחידה שלנו. ארה"ב מושקעת בהצלחתה של אוקראינה, וזה מחייב אותנו להרבה יותר מהמינימום. השגיאה שלנו היא ענקית בעיני, והשיקולים שהוצגו לציבור (מב"מ ויהודים ברוסיה) הם הסתכלות צרה ולא ראויה על עימות גלובלי.

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.