איראן לאן?
מספר שינויים אסטרטגיים גדולים חלו בהקשר הסוגיה האיראנית באופן שמצדיק ניתוח מחודש. כנס ה-INSS אתמול הוא הזדמנות טובה להתייחס לזה, בפרט לאור דברים שאמר ראש אמ"ן בכנס אתמול.
המהומות הפנימיות – אני לא מומחה לאיראן, אבל אני חושב שלא ניתן להתעלם מכך שהמחאות הפנימיות חצו סף שלא ניתן להתעלם ממנו, ונראה לי שהן מסכנות את המשטר באופן הכי מוחשי מאז המהפכה ב-1979. אבל, אני חושב שמסוכן להעריך מתי והאם המשטר יקרוס. חמינאי ראה את השאה מנסה להגיע לפשרות עם הציבור, וזה הוכיח את חולשתו והאיץ את המחאה; את גורבאצ'וב מנסה לעשות רפורמות שהובילו לקריסתה של ברה"מ קרסה; ואת אסאד נלחם בכל הכוח, מביא להרס טוטלי של סוריה ושורד בשלטון, לעומת מנהיגי ערב אחרים שהודחו. לכן, בעיני האפשרות הסבירה ביותר שהמשטר יפעיל את מלוא כוחו כדי לדכא את המחאות, ללא פשרות ורפורמות בנוגע לחיג'אב (דיכוי נשים הוא עקרון חשוב ליציבות של החברה). כל עוד כוחות הבטחון של המשטר יהיו נאמנים, המשטר אמור להחזיק מעמד. זה לא עניין של מה בכך, זה תמיד עניין מסובך בדיקטטורות, כיוון שמחאות רחבות היקף מביאות לכך שחלק מכוחות הבטחון פועלים נגד קרובי משפחה שלהם. התערבות חיצונית בולטת לעידוד המחאות יכולה להיות חרב פיפיות, כפי שהיה בלא מעט מקומות אחרים בעבר. זה מאפשר למשטרים להציג את המוחים כבוגדים, ולהגדיל את התמיכה בלגיטימיות שלו.
יש דיסוננס בין הכשלון הפנימי של המשטר, לבין ההצלחות של איראן בזירת החוץ. ההשפעה האזורית של איראן צברה תאוצה, דווקא אחרי היציאה מהסכם הגרעין, מי שרוצה לזה הוכחה שיקשיב לתחילת הדברים של ראש אמ"ן. זה אחד משני הכשלונות הגדולים של היציאה ממנו (הכשלון הגדול השני הוא פריצת הדרך הגרעינית שאיראן עשתה). גם הסכמי אברהם לא בלמו את המגמה הזאת, למרות שהם במידה רבה תוצאה של העליה בכוחה האזורי של איראן, במקביל להבנה הברורה שארה"ב תצמצם את השפעתה ונוכחותה במזרח התיכון.
הסכם הגרעין – היו סברות שאחרי בחירות האמצע יש סיכוי לחזרה להסכם ולדעתי קשה לראות אפשרות כזאת. הסיבות העיקריות הן שאחרי הסיוע האיראני לרוסיה במלחמה באוקראינה, ולאור המחאות הפנימיות והכוח שהמשטר מפעיל כדי לדכא אותן חזרה להסכם אינה מעשית עבור ממשל ביידן, ותיתפס כפרס למעורבות במלחמה וככזאת שהכשילה את המחאה. אני חושב שההחלטה האיראנית לסייע נלקחה לאור ההבנה שלא חוזרים להסכם. אבל, זה לא אומר שאם בעוד חצי שנה, המחאות ידעכו, והמלחמה תהיה בסטטוס אחר, לא תהיה אפשרות לנסות לחדש את המו"מ בצורה רצינית.
למרות אמירתו התמוהה של חליווה שישראל עומדת בפני החלטה גורלית האם להשמיד את תכנית הגרעין, אני אומר שבעיית הגרעין האיראני לא ניתנת לפתרון צבאי בכלל ובפרט במציאות האסטרטגית הנוכחית. לישראל אין יכולת להשמיד את פרויקט הגרעין של איראן. גם אם לא מקבלים על אמריתי המקצועית, אם היתה כזאת לא היינו שומעים שהצבא מנסה להחזיר כשירות תקיפה באיראן בבהלה, ולא נשמע עוד מעט כמה כסף הצבא צריך כדי להשיג יכולת כזאת. חליווה גם אמר שמה שמונע פצצה איראנית זאת החלטה איראנית, זה נכון כבר 18 שנה בערך, אז אם לא השתנתה ההחלטה, למה לטעון שאנחנו בפני החלטה עכשיו? פעולות של ישראל הן לא אלה שדחו את הפצצה האיראנית, הן דחו יכולות מסויימות, היה ואיראן היתה מחליטה לבנות פצצה. גם בסוגיה הזאת, נסיונות התערבות חיצוניים כדי להפיל את המשטר, יכולים להביא את המשטר לשנות את ההחלטה בעניין.
לתפיסתי, ספק אם ארה"ב יכולה, אבל אני משוכנע שאין סיכוי שארה"ב מוכנה לזה. אנחנו בעיצומו של משבר עולמי הגדול ביותר מאז מלחמת העולם, לאירופה יש בעיות אנרגיה לא רק לחורף הקרוב, יש אינפלציה ומיתון בכלכלות הגדולות והמלחמה באוקראינה מותחת את אורך הנשימה של המערב (וגם של רוסיה) באמצעי לחימה, איך מישהו סבור שהמערב יצא למלחמה נוספת ועוד נגד איראן שעיקר השפעתה במזרח התיכון. המהלך הגדול של ארה"ב הוא ביחס לסינים, ובסוגיית השבבים. זה מוכיח כמה וושינגטון מוכנה לפעול בתחרות העולמית מול סין.
שמעתי את ראש אמ"ן מביע פליאה על כך שהעולם צופה באיראן מתקדמת גרעינית במשך 4.5 שנים ולא עושה כלום ונשמטה לי הלסת, לא בגלל חוסר המודעות העצמית של ישראל לאור המדיניות שלנו כלפי המלחמה באוקראינה, אלא בגלל שאיראן היא אמנם בעיה עבור המערב, אבל אפילו לפני בעיות הענק שציינת היא נתפסה כבעיה מסדר גודל שני או שלישי. אז מה ישראל חשבה שיקרה אחרי היציאה מהסכם הגרעין?
כדי לבלום את איראן צריך GRAND STARTEGY של ארה"ב והמערב, כיוון שאני מסכים שהבעיה היא לא רק הגרעין. אבל אני מתקשה לראות אחת כזאת מתממשת לאור המלחמה באוקראינה והתחרות עם סין. העולם מתארגן מחדש, בסוגית האנרגיה, שרשראות המזון, הסדר העולמי והתחרות בין סין לארה"ב, קשה לי לראות איך איראן נמצאת בקשב של ארה"ב והמערב, למעט כאשר היא תתבלט במשהו שעשתה.
שיתוף הפעולה של איראן עם סין ורוסיה הוא לא מעיד על ברית שיש בין השלוש, יש הרבה משותף אבל גם ניגודי אינטרסים. אני לא חושב שרוסיה וסין רוצות עוד מדינה גרעינית באסיה בנוסף על הודו ופקיסטן. למרות זאת, הן סייעו לתכנית הגרעין של איראן ובנו בעבורה אתרי גרעין. הקשב שאיראן מחייבת את ארה"ב משרת את הסינים, כי זה מחייב את ארה"ב להשקיע אנרגיה במזרח התיכון, על חשבון התחרות עם סין. למרות שיתוף הפעולה של רוסיה ואיראן, הן מתחרות בשוק הנפט, והרוסים מעדיפים שלאיראן תהיינה בעיות ביצוא הנפט, כי כך המחירים נשארים גבוהים. הסינים מעוניינים ביציבות של אספקת אנרגיה מהאזור, לעומת איראן ורוסיה שמעדיפות חוסר יציבות. למרות זאת, אני חושב שהסיוע האיראני לרוסיה הוא אירוע אסטרטגי ולא עוד מאותו דבר של שיתוף פעולה אד הוק לגבי אינטרס ספציפי, כמו במלחמת האזרחים בסוריה. זה מהלך איראני בזירה המרכזית של העולם, ולא בואקום של המזרח התיכון – עיראק, תימן, סוריה ולבנון.
הפרדוקס האחרון הוא של ישראל, בעוד שאנחנו בעמדה מורכבת באמצע כל המתיחויות העולמיות, ובוחרים ב"נייטרליות" (שבעיני היא שגויה), יש לנו אינטרס בהחלשת המחנה של סין-רוסיה-איראן כי זה יחליש גם את איראן. במקביל, אנחנו מעוניינים בשימור היחסים עם סין ורוסיה, מבלי לפגוע ביחסים עם ארה"ב.
לסיכום, אני חושב שהסבירות לחזרה להסכם נמוכה, איראן תמשיך לקדם את תכנית הגרעין וזה לא יזכה לתשומת הלב שישראל רוצה, בישראל יהיה רעש על תקיפה כי זה מאפשר בנוחיות לתת תקציב נוסף לצה"ל (בתקציב שפניו למיתון) והמחאות באיראן עשויות להיות גורם משמעותי.
