פעמון אזהרה אסטרטגי
שינויים אסטרטגיים זזים לאט, בני אדם נוטים להסתגל ולעשות התאמות, לפעמים השינויים קטנים ולא ניתנים לאבחנה, כמו שאיש מאיתנו לא יכול לשים את האצבע על היום שהתבגר / שהזדקן וכן הלאה.
הפוסט הזה לא יעסוק בהפיכה המשטרית, אלא במה שאני סבור שניתן לראות את סימניו הבוהקים – שינוי אסטרטגי בחזבאללה.
נתחיל בהרגעה – אני לא חושב שחזבאללה מעוניין במלחמה ואיני רואה תרחיש אסטרטגי שבו הוא ייזום מלחמה שאינו תקיפה ישראלית באיראן. אם תהיה מלחמה בצפון היא תהיה כי ישראל פתחה בה, או כי חילופי מהלומות בין הצדדים יצאו משליטה וישראל נקלעה למצוקה פוליטית שתוביל אותה למלחמה. הסיבה לכך היא שאיני מוצא שחזבאללה יכול לקדם חזון מדיני כלשהו באמצעות מלחמה רחבה, נסראללה לא חושב שהוא יכול להכריע צבאית את מדינת ישראל, לכבוש אותה ולהחזיק את השטח, וכיוון שנסראללה התגלה במשך 30 שנה רציונלי, אני מניח שהוא כזה לצורך הניתוח.
טענתי היא שנסראללה החליט ליצור חיכוך מתמיד מול מדינת ישראל, על מנת להגביל את חופש הפעולה שלה במישור המעשי (בלבנון, במב״מ ובמזרח התיכון), ועל מנת להחליש את תדמית העוצמה שלה ככל יכולה.
המהלכים האחרונים של נסראללה הם המשך תהליך אסטרטגי שראשיתו בנצחון של אסד במלחמת האזרחים. בישראל התרפקו על הישגי ההרתעה של מלחמת לבנון השניה, אבל עבדכם הנאמן סבור ששנות השקט הארוכות נבעו משתי סיבות עיקריות: הראשונה, היערכות למנוע תקיפה ישראלית באיראן בין השנים 2010-2012, בשנים אלה חזבאללה התעצם בעשרות אלפי רקטות ונערך למלחמה אם ישראל תתקוף; השניה, מלחמת האזרחים בסוריה שהיוותה עבור חזבאללה איום קיומי ולכן הוא התגייס למען אסד ואיבד בשנים האלה מאות לוחמים. ההתערבות הרוסית במלחמה הפכה את הכף, והחל מ-2018 או לכל היותר 2019 הנצחון של אסד היה ברור. בזהירות הראויה, אני רוצה לציין שברור שאין סיבה אחת להתפתחויות אסטרטגיות, ולכן סביר שהשיקולים מורכבים יותר והמציאות עשירה יותר.
בשנים האלה ישראל היתה בעיצומו של המב״מ ותקפה בסוריה משלוחי נשק ללבנון בחופשיות, מה שאילץ את הציר לעשות התאמות, לשנות תכניות ולהאט את קצב ההתעצמות. ההפרעה הישראלית מחד, וסיום מצב החירום בסוריה מאידך, אפשרו לנסראללה לעשות הערכת מצב כיצד אפשר לשנות את הסטטוס קוו האסטרטגי הזה (למען הסר ספק, זה סיפור אסטרטגי שאני מסיק ולא שיש לי ידיעות או מידע על החלטה כזאת). המהלך לשינוי המציאות האסטרטגית התחיל באוגוסט 2019 אחרי אירוע הרחפנים בבירות, אני חושב שנסראללה חיכה להזדמנות המתאימה ולא שלף מהמותן. אני מזכיר שבמקביל לאירוע הזה יש את ירי הנ״ט על הגבול שבו צה״ל הפיק פינוי דמה של פצועים מטיל שחזבאללה שיגר. שני המהלכים האלה של נסראללה קרו במקביל.
מנקודה זו ואילך על פני 4 שנים אפשר לראות מגמה ברורה שבה חזבאללה מצליח לשנות בהדרגה את חופש הפעולה של ישראל, מאיים בתגמול על פגיעה באנשיו במב״מ בסוריה, כאשר ישראל נמנעת מפעולה, מה שדרבן את נסראללה ליזום עוד פעולות. בראש ובראשונה חזבאללה פגע בחופש הפעולה האווירי של ישראל, אבל זאת לא הסיבה העיקרית לשינוי האסטרטגי הגדול שחזבאללה הצליח להשיג, יצירת מאזן אימה מול ישראל לפיו כל מה שהוא עושה בלבנון חסין. במקום להתבסס רק על משלוחי אמל״ח דרך סוריה, שמחייבים לוגיסטיקה והם פגיעים לתקיפה ישראלית, חזבאללה עבר לייצור עצמי. ההשלכות מרחיקות לכת.
קיץ 2019 מסמן את התפנית ביעדים האסטרטגיים של חזבאללה, שבו לידי ביטוי בשינוי המאזן האווירי, הנכונות להפיל כטב״מ ישראלי, והנכונות להגיב כנגד צה״ל על המב״מ. קיץ 2022 מסמן שינוי נוסף בכלים ובמדיניות שחזבאללה נוקט במאזן הכוחות מול ישראל. הניסיון לאיים על אסדת כריש, ירי הקטיושות במספר מקרים בשנה האחרונה, הפיגוע בצומת מגידו, אירוע האוהלים ועוד. חזבאללה הפך להיות אקטיבי במערכת היחסים מחוץ לגבולות לבנון, הוא יוזם את החיכוך בשטח מדינת ישראל.
ברשותכם, אני לא כאן לטובת הקרב הפוליטי, מי אשם ומי מורתע, אלא לטובת העיסוק האסטרטגי. אני חושב שהבעיה הגדולה של ישראל היא חוסר היכולת לקיים דיאלוג עם חזבאללה מלבד ״יציאה למלחמה״ או ״ימי קרב״ – אני חושב שנסראללה לא מעוניין בשניהם. נסראללה מעוניין בהגברת החיכוך לטובת השגת מטרותיו שציינתי לעיל, וישראל לא פיתחה כלים להתמודד עם זה, מלבד שיפור המוכנות למלחמה ותקיפות מאסיביות בלבנון. דרך פעולה שמשתקת את יכולתו של הדרג המדיני לפעול, כיוון שהיא לא מאפשרת שליטה בהתפתחות ההסלמה. במקביל, הדרג המדיני בישראל לא מקיים דיון על המשמעויות האסטרטגיות מכך שישראל פאסיבית ונמנעת מחיכוך עם חזבאללה וכיצד ניתן להגדיל את מדרגות חופש הפעולה בחזרה. מי שלא מתייצב לדיאלוג, סופו שיוותר ללא מילים. ישראל במקום לדון בבעיה חוזרת על האמירות ש״חזבאללה יעשה טעות גדולה״, או שהוא פועל בשם איראן. הגיע הזמן להתקדם.
כל הכבוד על ההשקעה.
אני לא מכיר את הנושא היטב, אבל קצת משונה לי שחיזבאלה הוא שחקן אקטיבי יחיד ואילו ישראל כאילו לא קיימת – דבר לא סביר מבחינה אסטרטגית.
בנוסף, אישית הייתי שובר את חומת ה-"לא יקרה" או "לא באינטרס של..". אחד הלקחים החשובים בהיסטוריה הוא שאי אפשר לחזות אותה. זאת אומרת, מבחינה אסטרטגית אסור לך למצוא את עצמך חושב "זה לא יקרה" – בהקשר התפיסה של חיזבאלה, והאם הוא לבסוף יהיה אקטיבי ויגרום למלחמה – אלא להיות מוכן לכל תרחיש בלי הנחה ספציפית.
אני זוכר את תקופת האיומים לפני מלחמת רוסיה-אוקראינה, עוד לפני שהתחילה המלחמה. הייתי בטוח שהמלחמה לא תתחיל מסיבות דומות למה שכתבת, זאת אומרת: פוטין עד אז הוכיח יחסית על איזון (אם כי גם על עוצמה אמנם). בנוסף: עניינים כמו מזג האוויר הלא פשוט (מדובר היה בחודשים הקרים של השנה), שלא מתאים ללחימה. וכן עוד ועוד – בסופו של דבר זו הייתה טעות של רבים.
בכל אופן אהבתי, היה נחמד לקרוא.
תן בבקשה דוגמא למה אתה מציע. אילו עוד כלים ניתן לפתח כדי ״לשוחח״ עם החזבאללה.
סורי, הדיון כיצד מנהלים דיאלוג כוחני לא ניתן לניהול ברשת