עשה מעט והרתע בקול גדול
לפני קצת פחות משנתיים התראיינתי ל׳עובדה׳ של אילנה דיין על תקיפת המטרו. הראיון התמקד בתהליך קבלת ההחלטות האסטרטגי, כדי לשמור על המחיצה בין שירות המילואים לעולם האזרחי. נשאלתי בראיון על האמירות של בכירי צה״ל שלקחנו לחמאס את תת הקרקע. ביקשתי לוודא שאני זוכר נכון את התשובה שנתתי שאין כזה דבר שלקחנו להם את תת הקרקע, כיוון שזה צורך אסטרטגי הם יתקנו, יסדרו, יעשו מעקפים ומה שצריך לעשות כי ככה בני אדם פועלים (על תקיפת המטרו והמלחמה הנוכחית אכתוב פוסט בהמשך). הסוגיה השניה שעליה דיברתי היא למה בכלל עשינו את המבצע, ומה שעניתי היה שבגלל שבמדינת ישראל יש פער לא ניתן לגישור בין הציפיות במילים גבוהות שמנהיגי המדינה ובכירי צה״ל משחררים על הרתעה, מכה קשה, מהלומה אדירה וכו׳, לבין העובדה שבסוף כל המבצעים בעזה היו מבצעים מוגבלים, שתכליתם היתה להוריד את סף אירועי הבטחון שחצה את הנסבל מבחינה פוליטית, כדי לאפשר למדינת ישראל המשך צמיחה כלכלית, והימנעות ממלחמה ללא תכלית מדינית.
"גולת הכותרת היא השמדה של 100 ק"מ של 'ה'פרויקט' פרויקט הדגל של חמאס. זה מימד הלחימה שלהם. זה לא מקרה שהם מנחים את כוחות הנוחב'ה, הכוחות המיוחדים שלהם, אם תרצו זה הגולני, צנחנים והקומנדו שלהם: 'תישארו בבית'. עד היום הם לא יודעים מה לעשות עם ההתמודדות עם הפרויקט הזה, כי הם מבינים שעברו כמה שנים, ואנחנו אוספים מודיעין וכנראה שגם במלחמה הבאה נתקוף את התת קרקע, שהם מנסים לשקם"
כיוון שהנהגת המדינה בחרה שלא לעסוק בתפיסת בטחון, התעלמה מהציבור ומתייחסת אליו כנתינים, לא מתקיים דיון רציני על כך שבעיות הבטחון של ישראל מורכבות ולא ניתנות לפתרון פשוט. במצב כזה, מה שנשאר זה להאשים אחרים כשיש פיגועים ולהפגין רהב כשאין. במצב שכזה הכרחי ליצור מצג שווא של בטחון במילים גבוהות וריקות: ״חמאס ספג את המכה הקשה ביותר מאז צוק איתן״, ״לא נירתע״, ״נגיב בעוצמה״, ״שלא ינסו אותנו״, ״לא נקבל מציאות״, ״נחזיר את עזה 50 שנה לאחור״.
המילים הגבוהות יוצרות פער ציפיות של הציבור, וזה תהליך שנבנה לאורך שנים, לפעמים מכסים על האכזבה מהציפיות בכך שזאת לא מדיניות ימין אמיתית, או למה אתה בוחר ימין ומקבל שמאל. פער הציפיות משפיע גם על המלחמה הנוכחית. אבל בטרם אדבר על זה, אני חושב לדבר על התהליך שהוביל לפרוץ המלחמה. כאשר הנהגת המדינה חוזרת על המסר שאנחנו גיבורי על וחמאס רק מחכה לסטירה שנביא לו, לא ניתן לגשר על כך שבמציאות בכל פעם שפורץ סבב הסלמה מול החמאס אנחנו לא באמת מראים להם מה זה. זאת הסיבה שכל פעם שהוסכם על הפסקת אש בסוף מבצע, ממשלת ישראל לא הכריזה עליה באופן רשמי, והציבור בישראל שמע עליה דרך התקשורת הערבית ודרך חמאס. בישראל לעומת זה נאמר, ש״שקט ייענה בשקט״. איזו תחושה עוצמתית זה מעניק? מרגישים את זה באוויר.
שומר החומות היה רגע השיא של התנפצות פער הציפיות במציאות. תקיפת המטרו יצאה אל הפועל למרות שהיא נשמרה למקרה של מלחמה שבה נרצה לכבוש את הרצועה, כיוון שצה״ל, ובפרט הרמטכ״ל כוכבי, היה חייב להוציא אל הפועל תכנית כלשהי, בפרט אחרי שהירי של חמאס לירושלים והמהומות בישראל, יצרו תחושה של הפסד. בשלב הזה אחרי מספר ימים של מבצע, נגמרו הרעיונות כיצד אפשר לשלוף אס מהשרוול שיהפוך את התמונה, על מנת להחזיר את התחושה של ״הראינו להם מה זה״.
מה שנשאר זה המבצע לתקיפת המטרו. משאלת הלב שהוא גם יצליח שועבדה לכורח להפגין עליונות והרתעה. לא פלא שטולדנו אמר לאילנה דיין שצריך לשווק נצחון. מורשת הרהב של בנימין נתניהו חייבה את קציני צה״ל להתיישר לציפיות. חליווה הרהיב לומר שחמאס לא יירה במשך 5 שנים. הדרג הצבאי נאלץ לגשר על פער הציפיות בין המילים הגבוהות של קברניטי המדינה לאזרחים, בעזרת… מילים גבוהות… וריקות מתוכן.
לאורך 15 שנה המדיניות של ממשלות נתניהו היתה שאנחנו לא רוצים לנצח את חמאס (באמת, המדיניות היתה לחזק את חמאס, כדי לוודא שהרשות חלשה. אבל על כך בפוסט אחר), אבל בכל זאת בכל פעם שנכנסנו למבצע מול חמאס, היתה ציפיית שווא שננצח אותו. מי שנאלץ לספוג את פער הציפיות היה הצבא, שלא סיפק את הסחורה לכאורה (לנצח), אבל בעצם כן סיפק אותה (לא לנצח). הרתעה לא נמדדה בשאלה כיצד היא עוזרת לנו להבין את המצב ולקבל החלטות, אלא בשקט שנוצר יום אחרי מבצע, כיוון שממילא יום אחרי מבצע נוצר שקט. גם נצחון היא מילה לא מבוררת (צבאית או מדינית?), היא משקפת כמיהה. כמיהה שלא ברור מהי, וגם עכשיו אחרי המהלומה שספגנו ב-7/10, לא ברור מה זה אומר, למרות שרבים חוזרים על כך שזאת באמת המטרה.
ראיתי שיש רבים שמאשימים את הצבא בשמאלנות, בוקסנריות, בחוסר נכונות להכריע. אבל זה לא עובד ככה במערכות גדולות, במערכות גדולות מתקדמים לפי התמריצים שהמערכת רומזת להם. במשך כל שנות נתניהו המערכת הבינה שנתניהו לא רוצה לנצח את חמאס, ושהרבה מילים גבוהות של בטחון ורהב נזרקות לאוויר, והתיישרה בהתאם. נתניהו וכוכבי גם יחד, היו צריכים לתת לעצמם כתרים ודברי תהילה אחרי 'שומר החומות', הסינרגיה התאימה לשניהם. אחד החריגים היה אייזנקוט, שהוא מדור קודם, ועשה את דרכו לאט. הוא גם העדיף לחכות סיבוב אחרי שגלנט לא מונה כרמטכ"ל. התמונה של נתניהו ליד ארגז התרופות לחטופים, ביחד עם ההודעה שלו שהוא נתן הנחיה לקדם את הסוגיה משקפות את העיסוק המלא בתדמית.
מדינת ישראל נכנסה למלחמת עזה (הראשונה) בלי מערכת מושגית שמאפשרת לתאם ציפיות בין מקבלי ההחלטות לאזרחים, ועוד יותר גרוע גם בלי תרבות דיון פוליטית שבה יש ראיונות רציניים של בכירי הממשלה בתקשורת, שבה ניתן לברר את הסוגיות לעומק. אמירות כמו של השר קרעי ש״נתניהו השמיד את חמאס מספר פעמים״ מתקבלות בגיחוך אצל מבקרי נתניהו, אבל הן משקפות את הדיון הציבורי על סוגיות הבטחון. אפשר למכור מילים ריקות.
אחרי ה-7/10 אנשים חוזרים שוב ושוב על המונח של ״קריסת הקונספציה״, זאת הפכה למנטרה שמאפשרת לכל אחד לטעון שהדיעה שלו היא הנכונה. אבל בכלל לא ברור שאנחנו מסכימים ו/או יודעים מהי הקונספציה. חשוב לזכור שתמיד יש קונספציה, ואנחנו מתבססים על קונספציות כל הזמן, אבל זה נושא לפוסט אחר. הנקודה שלי היא שהמונח קונספציה משמש ככלי להימנע מויכוח על סוגיות מהות, הוא מכסה על הקונספציה שאפשר למכור מילים גבוהות וריקות מתוכן במקום דיון ציבורי רציני, מורכב שהוא יותר מאשר הבטחות ל״נצחון מוחלט״, ״הכרעה״ ודומיהם, שמכסים עכשיו על כך שהמילים ״הרתעה״ ו״מכה קשה״ איבדו מטעמם באותו יום נורא.
לאורך השנים האחרונות פרסמתי מספר פוסטים בבלוג על כך שדברי רהב הם לא חלופה לחשיבה אסטרטגית, ועל כך שהשימוש במונח הרתעה הוא עצלנות מחשבתית, שמונעת דיון ציבורי רציני על בעיות הבטחון הלאומי של ישראל. הגענו למלחמה נטולי כשירות לחשוב ברצינות על הבטחון הלאומי, מה שהביא לפער ציפיות לא ניתן לגישור במציאות. פער ציפיות שמהווה מכשול לקיים דיון על מטרות המלחמה האפשריות במקום על חלומות נסתרים שהם לכאורה יעדי המלחמה המוצהרים.
One thought on “עשה מעט והרתע בקול גדול”