הרתעה ועצלנות מחשבתית – שומר החומות (פרק ד׳)

25 יום חלפו מסיום מבצע שומר החומות והאש שבה לעוטף ולעזה, אפשר להכריז בקול גדול מבצע ׳שומר החומות׳ נכשל כשלון מהדהד. הרי זה מה שאמרו לנו ראש הממשלה והרמטכ״ל, שחמאס ספג מכה קשה, שגרמה לו לזעזוע עמוק וההרתעה חזרה. זה מה שצה״ל שיווק באגרסיביות אחרי המבצע. אז אם רציתם דיון שיטחי, קבלו אותו בבקשה: נכשלתם.

״מכה ניצחת״; ״מטרות עוצם״; ״חמאס נדהם מעוצמת התגובה״; ״מהלומה רב-מימדית״; ״החזרנו את עזה שנים לאחור״. כמה סיסמאות נבובות יורדות עלינו כדי לכסות על היעדר דיון אסטרטגי מה המדיניות של ישראל ואיך אנחנו מתכוונים להשיג את זה. כיוון שבישראל בורחים מדיון כזה, התוצאה היא שצה״ל חי בואקום מדיני, התכניות שלו מבוססות רק על מודיעין צבאי מנותק הקשר מדיני.

״אף אדם, או ליתר דיוק אף אדם שנוהג בהיגיון, לא פותח מלחמה בלי להבהיר לעצמו קודם כל מה הוא מתכוון להשיג באמצעותה ואיך בדעתו לנהל אותה״ (קלאוזביץ׳, על המלחמה). נכון שלא חייבים לקבל כל מה שקלאוזביץ׳ אמר, אבל ישראל הפציצה במבצע ״שומר החומות״ בשצף קצף מבלי שהיה לנו מושג מה אנחנו רוצים להשיג מדינית. תקיפת המטרו, תכנית שנכתבה ליום הדין של הכרעת חמאס, יצאה אל הפועל במבצע כדי להשיג מה בדיוק? לדעתי, כדי להביא תמונת נצחון מבוססת על משאלת לב להרוגים רבים. אחר כך זה הפך לדגל ההסברה של הצלחת המבצע.

ברשותכם, לא אמשיך בניתוח הצבאי אלא במונח הרתעה. בישראל, יש נטיה לחבר בין ״מכה צבאית״ ל״הרתעה״, למרות שלא נמצא עד היום קשר בין הדברים, לא בפעולות התגמול, לא אחרי ששת הימים, לא אחרי מבצע ליטאני ועוד דוגמאות רבות. כל הדוגמאות הכושלות חוסות בצל של 15 שנות השקט אחרי לבנון השניה, שחוברו ל׳אפקט הדאחיה׳. אבל נסיבתיות לא מעידה על קורלציה, וכך שלל מבצעים בעזה לא הביאו לכושר ניתוח של ״ההרתעה״.

הסיבה לכך שהאש חזרה לעזה לא קשורה לעוצמת המכה ב״שומר החומות״, היא קשורה לאינטרס הליבה של חמאס – המשך שלטונו ברצועת עזה וחיזוק התמיכה בו בגדה. הדרך הראשית להשגת האינטרס הזה היא… כסף! שלוש וחצי שנות השקט הבטחוני אחרי ׳צוק איתן׳ הושגו בזכות כסף שעבר לחמאס מהרשות, והאש התחדשה כשאבו-מאזן הפסיק להעביר משכורות לחמאס. אגב, זאת היתה הסיבה לפריצת ׳צוק איתן׳.

דיקטטורות מבוססות על יכולתו של השלטון לשלם מספיק כסף לאליטה ולצבא כדי לדכא במידה הנדרשת את האזרחים שלא יתקוממו נגד השלטון. דיקטטורים מעוניינים לצמצם את הדיכוי כי זה עולה כסף והם רוצים לשמור אותו לעצמם. מתחת לאידיאולוגיה הקדושה, גם של חמאס וגם של אבו-מאזן, יש קודם לכל כסף, וכמה שיותר. בגדה, אבו-מאזן עושה עבור ישראל את העבודה באותה דרך, רק שבמקרה הזה אנחנו לא צריכים להעביר מזוודות כסף מתוקשרות מקטאר באישור ממשלת ישראל, הכספים עוברים הרחק מעין הציבור ישירות לחשבונות הבנק של הרשות הפלסטינית.

נחזור לאש בעזה, טל לב-רם פרסם היום כתבה על כך שהכיוון הסלמה (הציטוט של קלאוזביץ׳ מועתק ממנו). אני מסכים עם דבריו אבל רוצה להסביר אותם אחרת. מבצע ״שומר החומות״ אמנם הסתיים, אבל בלי מנגנון שיכול לשמור על הפסקת האש. הכסף מקטאר לא עובר, גם לא סיוע בדרכים אחרות שיאפשר לחמאס כסף לשימור שלטונו. הרימון בלי הניצרה עבר לממשלה החדשה של בנט-לפיד והסיבה שחמאס בחר אתמול לשרוף שדות ולא לירות רקטות נובעת לדעתי מכך שהוא נותן לממשלה זמן התארגנות. הרי גם חמאס, כמו כל הדיקטטורים, מעדיף כסף בלי מלחמה יקרה. השאלה הבוערת של ממשלת בנט היא מה תהיה המדיניות שלה בנוגע לפלסטינים. אני מעריך שהיא תמשיך את המדיניות של נתניהו, שבנט תומך בה, ואז נדרש למצוא את הדרך להעביר כסף לחמאס ולתרץ את זה לציבור. לדעתי רוב הגורמים בממשלה הזאת תומכים במדיניות הזאת ולא בחיזוק הרשות הפלסטינית והחלשת חמאס.

אבל בבקשה, בוא נתחיל לדבר על מדיניות ואינטרסים ולא על ״הרתעה״.

close

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.